לפני 14 שנים. 27 ביוני 2010 בשעה 14:12
אתמול, לאחר ששמע אותי דקות ארוכות, שחברו לשעות הארוכות, בהן שמע אותי יום קודם לכן, נקב בביטוי "קהות חושים" וידעתי שהצליח לו, שפגע.
בשבועות האחרונים חשה מתפוררת. עיסה יש לי שם עמוק בפנים, , צמיגה מדי לערבול, בדיוק כמו רוטב הבשמל שמכינה מפעם לפעם, ומסמיך במהירות הבזק, וע"מ שיהיה אחיד, עושה כל מאמץ לבחוש בו בתנועות ידיים ברורות ועיקביות, בטרם יהיה מאוחר מידי ויהפוך ליציקה,שאינה ברת שינוי.
היגון העמוק, התסכול, החשש, הביטחון העצמי שהלך לאיבוד, הכאב, הפחד, השיחות, הדייטים, הנסיונות האמיתיים, ההתאמצות והייאוש, עשו את שלהם עד כדי כך, שפתאום חשה, שלא ממש חשה ושאפילו לא חשה בכלל. לעיתים מרגישה כאילו האיברים ממשיכים לפעול מיכנית, אך בפנים ריק - ראש המנוע חדל. קהות חושים, ערפול, איבוד תחושה ובכל זאת דמעות ובכל זאת...
יומיים שאנחנו מדברים. לא נפגשנו, ראה מספר תמונות שיגרתיות שלי, ראיתי תמונת פנים שלו, זהו. דרך אתר של ונילים כמובן. שיחות נקיות שכאלו, שיחות אחרות. בשיחה של שלשום כמעט סגרתי את הדלת, ככה מבלי להתכוון, כשאמרתי שבוודאי שאשמח לפגוש אותו ואבוא למרכז, אך כדאי שאסדר לעצמי עוד כמה דברים, כדי שאם הדברים בינינו לא יעלו יפה, יהיו איזה שהן אלטרנטיבות. אמר לי שאם כך, עדיף בעיניו שבינתיים לא ניפגש, ואני לא ירדתי לסוף דעתו, לא הצלחתי. בהמשך כשהסביר אמרתי שאבוא, אבוא במיוחד והוא התרגש כשעשיתי תיקון.
בשיחה הראשונה היה כל כך הרבה ואם זאת גם המון חשש. היה מן חיבור שכזה לנימי נימים ודקויות ויחד עם זאת מתח. לעיתים נוצרו שתיקות, שהלחיצו אותי, ומייד הפעלתי את מנגנון השיחה, כדי שמשהו ימשיך לפעול ולא נצטרך להתמודד עם הקושי הזה שנוצר. לקחתי אחריות על כל שתיקה ושתיקה וטיפלתי בכולן, בקצרה כמו גם בארוכה, אך אתמול היה אחרת. היו שתיקות ואפילו שתיקות ארוכות והייתי שלמה והיה לי טוב, ולא חשתי שהשתיקות הללו באחריותי, ולא נלחצתי, פשוט הקשבתי להן וחושבת שלא שברתי אפילו שתיקה אחת.
נקי כבר אמרתי? כן, מן סוג כזה של שיחות נקיות. "השיחות איתך עושות לי טוב, כל כך טוב!" שיתפתי אותו והמשכתי, "חיכיתי כבר מהבוקר לשמוע אותך, היה בי חשש שאולי לא תשוב..."
הוא רוצה להביא ילדים לעולם. אני, כבר מזמן סגרתי את הבסטה. אני הצבתי בפני עצמי מטרה של מציאת בן זוג ראוי, הוא – אינו בטוח שבנוי לזוגית של עד סוף החיים. אני פה והוא שם, לא ממש רחוק, אך גם לא בטווח נגיעה.
הוא מקסים אמיתי, נוגע בי במילותיו, מרגיש אותי לגמרי. הוא, חושבת, שונה מכל האנשים שהיכרתי עד כה, ואני למרות כל שהצהרתי, למרות הגדרת המטרות והיעדים, שיחררתי, פשוט זורמת איתו ולא פחות חשוב – זורמת גם איתי...
רצה לדעת אם מתרגשת בשיחות והשבתי בשלילה. הסברתי שמבחינתי להתרגש מזכיר לי ריגוש ואני לא שם. אתמול כששוחחנו שכבתי בפישוט איברים במיטה, כשאני מלטפת לי את הבטן ומדמיינת אותו מלטף לי את הראש. לא יכולתי ולא רציתי מעבר. שיחות נטולות האספקט הייצרי, חסרות אותו לגמרי ובכל זאת כל כך מלאות, כל כך נקיות, כל כך נכונות עבורי. אמרתי לו שלו היה מסייבר איתי עכשיו חושבת שהכל היה נהרס. רציתי נקי וקיבלתי וחושבת שבעצם לא הייתי צריכה לבקש.
דקות ארוכות בשיחה, שייטתי לי במסלולי חיי וכאבתי כל כך. כאבתי את כל הגברים שלא ראו אותי ממטר, כאבתי את התמסרותי הראשונית, בגיל 15 וקצת, לאדם כל כך לא ראוי, כאבתי את שנות נישואיי בהן הייתי כאדם מת, כאבתי את האהבה האחרונה שהייתה לי ולא התממשה, כאבתי את חיי וכשגמרתי לכאוב והייתי איתו בשיחה - היה לי טוב.
הוא דווקא לא ונילי, את זאת גיליתי רק כאחר שעה או שעתיים של שיחה, כשדיבר איתי על אותו גבר דומיננטי מבוקש עליו כתבתי בכרטיס באתר.
כבר לא חוששת ממה יהיה אם לא נחוש גם חיבור כשניפגש פנים אל פנים, פשוט זורמת, נקייה, חפה, זורמת ומרגישה, יותר מזה כנראה לא צריך.
היום בצהרים הלבידו שלי התעורר וחשבתי עליו.
בערב נדבר כבר יודעת ומחכה.
