ימים עמוסים, אין רגע דל
עבודה ועוד עבודה, ובדיקת אופצייה נוספת ועוד אחת,
לא נגמר...
נלחמת על מעט הזמן הפנוי שיש לי ובדר"כ לא מתפתה לחלוק אותו עם אחר.
יודעת שיום יבוא, יודעת שפעם תגיע גם זוגיות, אבל על הזמן שלי עם עצמי לא ממש מוכנה לוותר.
מוכנה להכיר רק אחד שיעשה לי איזה קווץ' שם בפנים, אדם אוהב חיים, שהמילים שלו ינעידו אצלי מייתר או שניים. אחד שעוד נותרה בו התלהבות אמיתית ולמרות זאת לא חיי בסרטים.
בזמן הפנוי שלי רוצה לצייר עוד ועוד ועוד, לטבוע בים היצירה והצבע.
ימים עמוסים, כל כך עמוסים, אך אחת לשבוע הוא פוקד את משכני, הוונילי ההוא שמנעים.
אתמול אמרתי לו שחושבת, שלו לא היה מגיע, כבר הייתי שוכחת איך ומה בדיוק עושים.
מגיע, שותים יין, מעשנים את ההפתעה שמגיעה בכיסו לפעמים, שמים מוזיקה, מתגפפים ובהמשך מסתערים וסוערים בזיון שקשה לשער מתי סופו יגיע.
מזיין נהדר הונילי שלי ואני הנשלטת מתווה את הדרך. "תשב, רוצה לשבת עליך", מתיישבת ומרגישה אותו משתפד אל עומקיי העומקים וחושבת שזה הדבר הכי טוב שאפשר להרגיש. מניחה את ידיו על פטמותיי (הוא כבר יודע שצריך להכאיב, ולמרות שסאדו מכבה אותו, לצבוט את פטמותיי כפי שצריך, הוא מוכן), רוכבת מעליו, משתפדת בקצב מסחרר, מתענגת א ח ח, כמה מתענגת.... לא יכולה להחזיק מעמד וגומרת. רק עכשיו הוא מתחיל להתחמם, ובכלל, הוא צריך להיות בתוכי שעתיים – שלוש – אחרת זה פשוט לא נחשב. משגל אותי בכל פוזה אפשרית, מדי פעם נח ונותן גם לי לנוח, וממשיך, אך אני שללא כאב וללא הוראות מהצד השני לא מתחממת, מוצאת את עצמי עסוקה בדמיון עצמי. מדמיינת הוראות, חסרים לי משפטים כמו: "אני רוצה אותך על ארבע!", "תחת גבוה למעלה!", "הכל את יכולה!", "תפתחי את עצמך למעני, את כל החורים!"... חסרה לי אותה הדומיננטיות שמגרה ומרטיבה אותי כל כך... חסרים לי הספנקים, חסרות כל כך ההצלפות, חסרות הסטירות המטלטלות, חסר וחסר וחסר... מדמיינת... לעיתים יצירתית, מצאתי שיטה להגברת הכאב – דוחפת את לשוני לפיו והוא יונק אותה במסירות כל כך רבה, עד כי חשה כאב, כאב מהסוג שעושה לי את זה...
א ח ח ח....
בבוקר שאחרי קמה חמה, בוערת, רטובה, זונה. מדליקה את המחשב, שמה לי סרט סאדו ותוך כמה רגעים גומרת...
א ח ח ח ימים עמוסים...
לפני 14 שנים. 28 בדצמבר 2009 בשעה 12:04