שקיפויות

"זהו בחזרה למציאות - חזרת הביתה, הגיע זמן לנחות" אומרת לעצמי, אך לא ממש מצליחה.. לגמרי לא פשוט לי, אחרי שכרון חושים, של סוף שבוע כל כך שונה, מוטרף ומחדד חושים.
חזרתי אחרי סשן צילומים שנמשך שעות מסביב לשעון ופרט להפסקת מקלחת או הכנסת מזון לקיבה הייתי כמעט יומיים בתפקיד הזונה, הנשלטת, הכלבה, ולו יכולתי הייתי גם מכשכשת בזנב מהתרגשות..
מ ד ה י ם!!! פשוט כמו בסרט!!! התפאורה והציוד הבדסמי שהקיפו אותי, יכלו בקלות לצייד מועדון בדס"מ איכותי אפילו בהולנד. צלב ברזל ענק, שרשרות ברזל כבדות משתלשלות מכל עבר, כלוב יפייפה, כסאות ושרפרפים מיוחדים לסשן ועוד פריטים כאלו ואחרים שאפילו חלקם שמותיהם לא שגורים בפי. אך לא די בציוד, גם אם מדובר בציוד המקצועי ביותר, ולא די בתפאורה מפעימה, העיקר זה הם - הם שמרגשים אותי תמיד, ושמאז חברתי אליהם נכנסו לליבי והרוויחו בו חלקה משלהם טבין ותקילין - ארז וסטואי, האנשים החמים והאוהבים האלה, שיודעים להקשיב, יודעים גם לומר ויודעים להכיל אותי תמיד בכל מצב.
לצאת מהשיגרה החונקת המעמיסה, מהבית, מאחריות הטיפול והדאגה לילדים, מהבישולים והנקיונות, לצאת לעולם אחר, עולם הזוי מה ולהיות רק נשלטת, רק זונה...
אורות זרקורים, מסיכות, ליפסטיק אדום מהפנט, קולר עם מצבטים ושרשרת צמודה אליו, גרביוני רשת, נעלי עקב עם עקבים שרק העמידה עליהם הורגת אותי, תחתון חוטיני עם חוט ורוב הזמן גם בלי תחתון, פשוט פתוחה ופעורה לזרקורים היורים את אלומות האור המחממות שלהם מכל עבר. לעיתים אזוקה, לעיתים כבולה כפותה, לעיתים מתנדנדת, לעיתים כדי שיהיה אותנטי גם חוטפת : "סטואי, תני לה סטירה", "עוד אחת סטואי", "עוד אחת", ואם חשבתי שסטואי לא יכולה הרי שהתבדיתי – וואלה יכולה ועוד איך יכולה! "תימשכי לה את הפיטמה", "יותר חזק סטואי", "עכשיו תצליפי בה על הפיטמה", "יותר חזק", וכמובן שגם הכלבה קיבלה הוראות מארז "תלקקי לה את כף הרגל כלבה"! "כמו שצריך!" "זה עדיין לא משכנע אותי!" ו- "לא לזוז", "לא לזוז!" כל כך הרבה "לא לזוז" עד שבחלק מהמקרים פחדתי אפילו לנשום.
אז הייתי במיליון מצבים ועשיתי אהבה עם המצלמה והיה וואאאוווווווו כל כך שפשוט קשה לתאר, ובאמצע הגיע גם אחד שלא היכרתי, לבקר, ולאחר שנשאלתי אם יפריע והשבתי שמבחינתי ממשיכים כרגיל, הוא נכנס ישר ללוע הסצנה בה צלמת עם חוטיני מצלמת נשלטת עם חוטיני, קולר ומצבטים, כשמסביב זרקורים ומסכי הצללה, ואני הזונה הנשלטת ממשיכה כלא רואה...
זהו, נראה לי אפילו שיכולה לחשוב על הסבת מקצוע לדוגמנית ציוד בדסמי... שילוב מעניין בין הכנסה להנאה...
אז היה מדהים, זה פשוט לא מילה, וחגגנו גם יום הולדת לאיש עם הנשמה הכל כך גדולה!!!
ובהזדמנות זאת רוצה לנצל את ההזדמנות ולאחל לך ארז מזל טוב ענקי, בריאות ואושר תמידי....
תמונות מסשן הצילומים,מאותה חוויה, יגיעו גם יגיעו בימים הקרובים בקול תרועה!!!
שיהיה לנו שבוע נפלא ומחוייך במיוחד!
אני כבר מאתמול לא יכולה להפסיק לחייך!!!

זה מרגיש לי קצת כמו בסיפורים שמספר מישהו שעבר תאונת דרכים, ובכל יום צצו כאבים חדשים,
זה מרגיש מוזר. פתאום סימנים חדשים בידיים וכשנוגעת מרגישה את הכאב, פתאום כאבים בכתפיים, פותחת את הפה והלסתות... כן, בזכות הכאב נזכרת שהן קיימות, החניכיים פצועות, כל בליעה עדיין מרגישה לי אחרת, אבל בסך הכל נראת לגמרי בסדר ויודעת שבסדר ויודעת גם שאני לא בטראומה ,
כן – אני לא בטראומה נקודה.
חשבתי הרבה בדס"מ ביומיים האחרונים והתחושה שמתחדדת בי אומרת שהחוויה לה זכיתי שלשום לא מרגישה לי בדס"מ אלא התעללות.
בודקת עם עצמי היום ושואלת מה רוצה ויודעת גם לענות. מבחינתי בדס"מ עמוק אמיתי ומשמעותי קיים במערכת יחסים אמיתית, בה באמת מרגישים זה את זה וחודרים דקויות ואפשר גם חודרים נפשות.
ידעתי את החיה שבו עוד במפגשים הקודמים, ידעתי והתחברתי היטב לאותו צד, כמהתי לחוש בדיוק את אותה החיה, ייחלתי לסשן מוטרף כפי שכבר ידעתי איתו בעבר. אלא שהסתבר שמה שנתפס בעיניי כמוטרף ומרגש, מרגיש לו כמעט ככלום. שלשום החליט כנראה לתת לי באמת להבין ולהרגיש מה זה מבחינתו סשן אמיתי ומהר מאוד הבנתי שאני לא רוצה להיות שם.
במשך שנים לא עצרתי סשנים, לא השתמשתי מעולם במילת ביטחון, האגו שלי הנחה אותי ובמקרים רבים גם הצלחתי לעצור את פי מלהוציא הגה גם בקטעים שהיו לי קשים במיוחד. היום חושבת שזו טעות גדולה, היום חושבת ויודעת שנמצאת כאן כדי לעשות לעצמי טוב נקודה.
שלשום זעקתי, זעקות גוף ונפש ולא רציתי לשתוק. שלשום זעקתי במקומות שהרגשתי התעללות קשה, שלשום ייחלתי גם בקול שיפסיק, אך כנראה לא ביקשתי מספיק. מדי פעם דומה שהיתה איזו שהיא הקלה ואז פסקתי מלבקש ובעצם המשכתי לשתף פעולה, ובכלל – חשבתי שבסוף יהיה טוב, כי חייב להיות טוב וכי חיכיתי וייחלתי לו כל כך שיבוא.
חבל לי שלא רצה להרגיש אותי, כי לו רצה יכול היה לנתב את המושכות ולהפוך את הסשן הזה למשהו טוב, כל כך טוב, אבל דומני שלא רק שלא רצה להרגיש אותי – פשוט לא יכול היה להרגיש כי החיה השתלטה עליו והוא כבר לא ממש היה אחראי למעשיו.
בשלב כלשהו ביקש שאומר שאני אפס ובאותו רגע התגלגלתי מצחוק ולא יכולתי לחדול, חשבתי – "אני אפס???" "אני אפס?" מי כאן האפס באותה סיטיואציה הזוייה? מי???
יכול היה לצאת גיבור, יכול היה לצאת הכי גדול, יכול היה גם להנות איתי ואותי
אני אפס?????????????????????????????????????

אז זהו, שגם לי יש גבולות, ובעצם זה לא שלא ידעתי, אבל אתמול נזכרתי ובעצם הזכירו לי.
פשוט הרגשתי שלא הגעתי לכאן מכיוון שרזי האינקוויזיציה נראו לי מפעימים, הגעתי לכאן כדי לרגוש ריגושים מעט יותר נעימים.
חושבת שלא היה כאן כבר שבעה שמונה חודשים והאמת שהותיר בי זכרונות מפעימים. מבחינתי להיות איתו זה מרגיש כמו ללכת על הקצה ומאוד התגעגעתי לזה, ובעצם הרבה יותר מכך, והוא הגיע...
ובימים שלפני שהגיע חשתי את הגוף שלי מתפתל אליו ומשווע, אבל עכשיו אחרי שהלך כבר לא משווע יותר.
יש לו את ה look הכי גברי שהכרתי, שרמנטי בטרוף, בנוי היטב, מבט מהפנט, ויש בו את החיה, חיה שגרה בו, חיה שיודעת להרעיד, חיה שלפעמים לא יודעת לעצור.
כואב לי הגרון, ויודעת שלו היה קורא את הפוסט הזה היה אומר "יללנית", "מפונקת", "בכיינית" ועוד מיני תארים, מסידרת התארים שסופחו אלי כבר אתמול. מודה באשמה – יללתי, צרחתי, בכיתי, שאגתי, אבל בחלק מהזמן לא ממש הצליח לי בשל הגאג שהושם על פי על מנת שלא אחריש אוזניים, מה שכן, סימנתי אותו מבלי משים בציפורניים שלי שננעצו בזרועותיו בשלבי ההתנגדות השונים.
מגיל 12 לא כאב לי יותר הגרון, פשוט מפני שהוציאו לי את השקדים ומאז לא חליתי, אבל אתמול נזכרתי איך זה מרגיש וכנראה אזכור זאת לפחות עוד יום יומיים בשל הכניסה הדרמטית, שבנוסף ללשון החודרנית, החלק שאהבתי, הוחדרו כעבור רגע אצבעות לגרוני, נברו וחפרו עמוק עמוק וכשהוצאו באחת הרגשתי פצע. אז עכשיו כשבולעת צורב..
חשבתי שלסטירות שלו התגעגעתי, אך כשהבנתי שאולי אהפוך לחרשת, נרעדתי, וכשביקש כל פעם שאתחנן לסטירה חזקה יותר, ליבי צנח, והיום – חרשת אני לא, אבל את זווית עיני מעטר פנס כחול, אותו ניסיתי לכסות במייק אפ וליתר ביטחון הכנתי גם סיפור כיסוי.
אתמול לאחר שהוסרו מפטמותיי כוסות הרוח, שאני לא ממש אוהבת בלשון המעטה, היתה לי הזכות לחוות מצבטים שאפילו בסרטים לא ראיתי, ועד כמה שידוע לי הציירים עושים בהם שימוש בהצמדת הנייר אל הדיקט הניצב על קן הציור. מצבטים ברוחב של כשישה – שבעה ס"מ, שכשנסגרים עליך אפילו לשנייה, זה מרגיש כאילו הפיטמה פשוט נעקרת.
מה עוד היה לנו שם? הפתעה! דווקא השעווה, שממנה בדר"כ פוחדת, גרמה לי להחריש והיתה כטיפטוף גשם עדין, שירד על חזי, רגליי ואפילו פה ושם נחת אף בכוס.
מה עוד היה? היסטריה שלי, מודה באשמה – בשלב מסויים בהיותי קשורה לכיסא, עם גאג בפה ואחרי סידרת מכאובים, חשתי לפתע מפל נוזלים על ראשי, פניי, וחזי, וההיסטריה גרמה לי לזעוק מבפנים,לא, לא שיערתי שמדובר רק ביין.
בהמשך לאחר ששם לי בכוס steak light בכלל נכנסתי לסרטים. לא זיהיתי שמדובר בשכזה וחשבתי שתכף יושקה הכוס שלי בשעווה מבעבעת... שעווה, כפי שהבנתם, לא היתה שם, אבל אני, שבשלב מסויים קיבלתי את ה steak הזה היישר מהכוס אל פי, אל בין שיניי, נשכתי בו בחוזקה על מנת שלא לצרוח בשלבי הטיפול השונים, עד שחשתי בטעם מבחיל, מאמינה שדומה לחומר שיש בספירלה נגד יתושים. הנוזל הצהוב מילא את חלל פי ולמזלי לא בלעתי טיפה והצלחתי לירוק אותו בזמן ולשטוף את פי
שוב ושוב על מנת להפטר מהגועל.
מה עוד היה שם? ספנקים, שוט זנבות ולבסוף גם אהובתי החגורה. כן, עד אתמול היתה אהובתי – באמת ובתמים חשבתי שאוהבת להיות מוצלפת – מאתמול נזהרת במילים. הצלפה מספר שלוש קרעה אותי, צרחתי צרחת איימים והתקפלתי כאילו ירו בי והודעתי שאני לא יכולה יותר ולא רוצה יותר.
לשמחתי עברנו לחדר השינה לזיון סוער, אבל משום מה גם כאן לא היה לי פשוט, ואני שכמהתי לחניקות שלו, לא הסכמתי בשום אופן שימשיך הלאה וויתרתי שוב ושוב על הריגוש שהציע לי – להחנק עד התעלפות, ההצעה שהועלתה על ידו מספר פעמים, ונשללה מייד שוב ושוב, וכשביקש לדעת מדוע נשללה הסברתי שפשוט רוצה לחיות, אוהבת חיים ולא מוכנה לקחת כאלו סיכונים.
אז הסתפקתי בכך שהמשיך לזיין אותי בטרוף, שכמעט תלש את שיער ראשי ביחד עם הקרקפת, שירק עלי כל כך הרבה, ולמרות שבדר"כ הזהיר ואמר לי לעצום עיניים קמתי עם עיניים מודלקות...
תוך כדי זיון גם עצר כדי לסמן את כל גופי בחיצי לורד שחור שהובילו לכוס היישר מהמילה "זונה" שנכתבה מתחת לשדיי.
חושבת שהייתי זונה טובה אתמול, למרות היותי יללנית, בכיינית ומפונקת.
יודעת שלא אהיה שוב זונה טובה כזאת.
למדתי – אחרי 4 שנים בבדס"מ, למדתי שגם לזונה טובה יש גבולות.

בוקר טוב עולם
עכשיו טוב:::)))

דפיקות לב האיצו בי היום
הלומה הסתובבתי
דפיקות לב של פחד- פחד מתרחב
מדמיינת אותי אל מולו
מדמיינת אותי רועדת
מרגישה את הפחד חולש אל כל אבריי
ורוצה
אוח ח ח כמה רוצה:)

אמר שאם יסתדר הוא יגיע
ואם כך נותרו פחות מיומיים.
חצי שנה לפחות לא הרגשתי אותו
והגוף רוגששש חושש

נזכרת
נרטבת
רואה אותו אל מולי
חשה סטירה רודפת סטירה
טלטלה רודפת טלטלה
חניקה חזקה
לקיחת אוויר ושוב סטירה ושוב חניקה
וואו

ככה צריכה עכשיו
ככה בדיוק זונה עכשיו
כך מרוגשת
כך גם שרוטה
פשוט כך...

אז הייתי בעיר הגדולה עם חברי נפש אמיתיים מהקהילה, ואחרי יובלות הייתי גם במסיבה של הקהילה, ודיברתי בדס"מ כמעט שלושה ימים, וראיתי סרט בדסמי שהיה לי קשה לצפייה, והתארחתי אצל אנשים מקסימים, והיה לי טוב וצחקתי וניקיתי את הראש מהיום יום השגרתי וחזרתי רעבה ופגשתי אותו, והוא היה באמת נפלא ודיברנו בדס"מ ושתינו ואחרי חצי שנה פגשתי את אהובתי הישנה – החגורה, והוצלפתי והוספנקתי והייתי כלבה והיה לי זיון מדהים ומוטרף ובכל זאת חזרתי רעבה – רעבה לסשן קשהההה, כמהה, רוצה... ובבוקר כשקמנו דיברנו והוא ידע ואמר שיודע שגרד אצלי רק את ההתחלה, ואני יודעת עכשיו אפילו יותר את הגוף שלי שמשווע לבדס"מ על הקצה.

מחפשת מילה שתתאים למצב, שתתלבש עליו כמקטורן הדוק או ככפפה ליד, לא מוצאת ומחליטה לעשות לעצמי סיעור מוחין מוחץ, יורה את המילים מהבטן ואולי מהכוס, מי יודע...
חמה
חרמנית
זקוקה
לא, לא מספיקות לי המילים האלה, לא מייטיבות לתאר, חושבת שיותר מתאים –
מיוחמת
זונה
נוזלת
לא, גם זה לא מספיק, ממש לא! יודעת מה רוצה היום, יודעת למה זקוקה –
כלבה
זונה
שיפחה
רכוש
או, מתחמם, מתחיל להישמע יותר טוב, אך נראה שיהיה אפילו טוב ומוצלח יותר אם מז'רגון המילים הללו אחבר משפטים...
רוצה עכשיו סשן שירגיש לי "על הקצה"!
כמהה להיות במצב של כלבה!
זקוקה להצלפות של חגורה!
רוצה סטירות, חניקות וכל השאר!!!

שרוטה, אוי כמה שרוטה! לפעמים מצטערת שחברתי לבדס"מ – היום לא יכולה בלעדיו.
הגוף שלי זועק!!! הגוף שלי זקוק!!! המוח זקוק גם!!!

מתעוררת בבוקר ונכנסת לפורום תאווה לעיניים, שמה אוזניות ומפעילה את הסרט. הרוקט משוטט בכוס תוך כדי ותוך שניות גומרת. פעם הסרטים הללו היו לי קשים ומזעזעים, היום – מגרים נקודה. היום אוהבת במיוחד את הקטעים בהם השיפחה נאנקת מכאב מוטרף, נחנקת מזיוני גרון וכן כמובן גם נהנית מינית תוך כדי.

שרוטה, אוי כמה שרוטה!!!

אתרי ההכרויות מלאים באנשים "רגילים", מחפשת בנרות את השרוטים כמוני ולא מוצאת

ושואלת

וצורחת

אייכה??????

ואני פשוט מסתכלת להם בעיניים
מביאה את עצמי כפי שאני
מקשיבה, אמפטית, אך גם מאוד מנווטת,
רוצה לשמוע התנהלות, רוצה לקבל תמונה כנה, ברורה.
ואני פשוט מסתכלת להם בעיניים, צוללת עמוק אל נבכי נשמתם, גורמת להם לעיתים אי נוחות, גורמת להם לרצות לדבר מהנשמה

פעם לא יכולתי להביט
פעם גם לא יכולתי להביא את עצמי כפי שאני
פעם הייתי שם רק בשביל לשמוע אותם
להקשיב בהקפדה כדי להתאים את המסגרת לתמונה
ולהיות שם בדיוק כפי שרצו שאהיה
כמו שפיסת פאזל חוברת בדיוק לחלק הצמוד אליה
עד כי הייתי הולכת לאיבוד
נשמה תועה בעלטה

היום לעיתים לוקח לי רגע או שניים,
אך מייד מתאפסת ומביטה – מביטה להם בתוך העיניים, מבט עמוק, מבט מהנשמה,
ורואה איך מהפכת בקירביהם ורואה אותם מתאמצים להיוותר רגועים

פעם לא יכולתי להביא את עצמי – הייתי אמנם כנה לחלוטין, אך הייתי מבטלת את עצמי ומביאה אחרת
היום - מביאה אותי, בדיוק כפי שאני, גורמת להם לחשוב שאולי הייתי צריכה להיות שולטת.

עצוב לי ב"לבד" המתמשך הזה, משתוקקת לקשר זוגי, כמהה לאהבה ומתוך שיודעת עד כמה קשה למצוא אותה מוכנה בינתיים להביא את עצמי גם לקשר מסוג אחר, קשר שיש בו זרימה, תשוקה, סקס ובדס"מ משובח, אך גם את המצרך הזה מתקשה למצוא.
מדברת איתם, מצ'וטטת, מביאה את עצמי כפי שאני, וכמעט תמיד מבינה, שהם לא יכולים איתי ואני לא איתם. מבינה שהיום לא יכולה ולא רוצה להתפשר, מבינה שהיום זקוקה לים של בדס"מ משולב בים של חוכמה וזה כל כך לא בר השגה.

וכשכבר מוכנה לצאת לדייט, לאחר שאיתרתי קצה חוט של תובנות ואמת, הוא נגמר בדר"כ בסיכום שלי את הדבר, ולמרות הלבד המעיק הזה, ולמרות החרמנות הקשה, ולמרות הכמיהה לבדס"מ מהסוג המטלטל והקשה – נותרת עם הלבד שלי ולא יכולה להתפשר.

פעם לא יכולתי להביט להם בעיניים
היום לא פעם, קשה להם להביט בעיניים שלי

יכולה להיות זונה עד הסוף
יכולה גם להיות כלבה
לאחרונה בוער בי הגוף לסשן נוקב
בוערת גם הנשמה
אבל את הכבוד שלי לא תרמוס – הוא שלי ולעולם לא יהיה שלך
חוסר יחס גורר חוסר יחס
שעריי חתומים
נשמתי שלי תישאר שלמה

עיניים לאות, טרוטות,
איפור מרוח לאחר שפשוף עצבני
רצו לבכות היום אלו העיניים אך התאמצו, כל כך התאמצו להחזיק את הסוררות בפנים ולא לתת להן לברוח, ולשבריר שנייה נדמה היה כי ישברו, אך גורם חיצוני שהגיח, שינה את התוכניות.
ניצחו ולא בכו אלה העיניים! אך הלב בכה בתוכו פנימה.
שלוש משרות
אישה אחת
שלושה ילדים
אישה אחת
כלבה וחתולים
אישה אחת
ועכשיו גם שגעון אקווריומים
והאישה עדיין אחת

שבועיים מאז נכנסתי לטרוף האקווריום של צמחייה מיוחדת ודגים משריצים
שבועיים מייגעים
ממלאה מים, שוטפת חצץ, חוצה חצי מדינה כדי להגיע למשתלת הצמחים הכי טובה, אז מה אם הגזמתי?!
מבקרת במפעלים לאקווריומים, עושה מחקר בחנויות החשמל על הנורות הכי טובות, מרתיחה אדמת קבול בסירים, מטבילה צמחים באשלגן, נאבקת בביצה שנוצרת תוך כדי, ושוב – מרוקנת את האקווריום, וכשנדמה שהאדמה שקטה – מסתבר שהסערה רק החלה ומחלת הנקודות הלבנות תוקפת את דגיי ומפילה אותם חללים חללים.
אז לא פלא שאני טרוטת עיינים, לא פלא::!!
ובשל 3 המשרות ובשל שלושת האקווריומים, שהרי אקווריום הוליד אקווריום: הראשון היה באורך מטר, השני (קטן בהרבה) נולד כדי לתת מענה לדגיגים הרכים הנולדים, שיוכלו לחסות מפני הדגים הבוגרים ואפילו מפני אמם הורתם, והשלישי יתקיים כחדר מבודד בבית חולים.
ועדיין מתים ואני כבר עייפה ומנותצת מלמלא דליים נוספים.

הקנבס ניצב שומם על כן הציור ומייחל לחוש את ליטוף המכחול המרוח בצבע – אך לשווא – כחודשיים ניצב הוא בדד ומושיע איין...

להכיר אנשים? על מה אני בכלל מדברת???
מבטיחה לצ'וטט על מנת להכיר, אך לא מצליחה להגיע למסנג'ר,
עייפה... מרוקנת...

והיום העיניים ביקשו לבכות, לאחר שהוזמנתי ל"סדר טו בשבט" בכיתת ביתי הצעירה, וכשבחרה לשבת ליד חברותיה, ואני נותרתי לגמרי בדד, וסביבי היו עוד אי אלו אנשים שעדיין נותרו נשואים, תחושות מעורבות של בדידות, עצב ועלבון אפפו אותי. הלבד הזה איים לרגע לצאת למתקפה על ליבי, וכאבתי בפנים, כפי שלא כאבתי מזמן, ופחדתי שאבכה שם בין כל ההורים, בין כל אלה שלהם משפחות שלמות, ורק כשהתיישבה לידי המחנכת של ביתי – הצלחתי לעצור את הדמעות, אך ליבי שלי בכה ללא דמעות.
ביקשתי לבכות על העייפות, ביקשתי לבכות על הלבד, ביקשתי לבכות..

התגעגעתי היום לונילי שלי שנסע אי מכבר, התגעגעתי לחיבוק...
התגעגעתי לכמה רגעים של שפיות, התגעגעתי לכמה שעות רצופות של שינה טובה.
התגעגעתי לימים בהם לא תליתי כביסה בשתים לפנות בוקר, התגעגעתי...

אמר שיש מצב שיגיע השבוע ובבת אחת נדלקתי, כמנורת הלוגן של 500 ואט, היורה אור סנוורים לבן בוהק. מראות החלו מציפים את ראשי וכתליי שלי רחשו זעקו באחת.
נזכרתי במשפט שאמר לי הוונילי שלי, טרם הלכתי לבדיקה הנוירולוגית : "מותק, את השריטה שלך אף אחד לא יפספס:) הממצאים יהיו חד משמעיים!" אגב את השריטה עדיין לא גילו, אבל CT מוח מתוכנן בקרוב, ומי יודע... אולי שם...
אז, כמו שאומר הוונילי שלי "ואני אומר שתלכי על זה" – אז – הלכתי על זה...
בראשי השרוט הופכת בדפי ההסטורייה :stop עוצרת ב 2006, רואה את הסשן הראשון, חוזרת אל אותה פעם בתולית ראשונית, להצלפות החגורה הראשונות, שהותירו סימנים לא מוכרים, לתחושת העלבון המתעצם עם כל מנייה ואמירת תודה על זו המתנה. זוכרת גם את שיחת ההמשך, עודד אותי להגיד איך הרגשתי, ביקש שאומר מה אהבתי. זוכרת את אותם הרגעים בהם הפכתי בראשי ונדהמתי – "את ההצלפות, אהבתי את ההצלפות", עניתי לו, נשנקת כולי מבושה. הכאב המעורב בהשפלה הוציא את הזונה שבי החוצה והבעיר את תהום הנשייה שלי ככבשן.
אז חשבתי שיש סיכוי שיגיע היום והתכוננתי גם בנפש, ורציתי וכמהתי והתחלתי אפילו לפחד, כי מזה כחצי שנה לא ידעתי בדס"מ, וידעתי כי קב הרחמים בליבו כמעט ואינה בנמצא, אבל בערבו של יום הודיע לי כי לא יבוא, ואני שבערתי הרשתי לאחר להגיע, אך לא הייתי מסוגלת והוא הלך כלעומת שבא.
הזונה שבי הגיחה היום בסערה אך כבתה באחת. יכלה לממש אחת מעשרות ההצעות המפתות מאותם שולטים צעירים, אך הם לא ממש עושים לה את זה, ויודעת גם שזקוקה לאינטימיות ויודעת גם שזקוקה לאדם שיודע נפש ויודע הקשבה ו- כן – יודע גם שיחה, ובעצם יכלה גם ללכת סתם על זיון רגיל עם גבר אליו נמשכת נורא, אבל הזונה כבתה כאותה נורת הלוגן שנשרפה, בליבה ידעה כי היא זקוקה לדבר האמיתי.