שקיפויות

תשמעי חתיכה של סיכית שלי...
קראתי גם את הפוסט הזה... ממש הרגע... והתחושות נעו בתוך השילוש של: שוב סחה על הכתיבה, מרגש שבחרת לשתף אותי בהיסטוריה של תהומות הנפש שלך וגם.. WAY too much information!!
רבק... רק אלוהים יודע איך נקלעתי לבלתי יאומן הזה... כאילו הכל כאן בהפוך על הפוך... ואם זו לא היית את יקירתי הייתי מכניס איזה אריה לתוך הכלוב הזה גם שיעשה סדר עם כמה ביסים לקרועי המוח ההפוך הזה...
ואולי כשאצא לפנסיה יהיה לי מספיק זמן ואנרגיה גם לנסות לחפש למה בחרת בתוך הטרוף הזה דווקא להיות "השפחה שסופגת את הכאב כווולו" במוגבלותי המתפרצת רוצה רק שיהיה לך נעים וחם, רוצה שתדעי שאת מלכה מלאכית... קסם של אישה... ובטח לא כלבה... אבל מה לעשות שסיכמנו א' שאני מוגבל וב' שאני פה לא כדי לחקור אלא כדי לקבל לחבק לנשק ולפעמים לחדור נשמה או איזה כוס... לא יודע... האמת ככל שמזדקן ויודע יותר מקבל תחושה שלא יודע כלום...
מצד שני גם מספיק זקן לדעת שנפש האדם (וביחוד שלך מא שרי) פועלת בקטע כאוטי כך שנגיד שהיה בכוחי הדל והנרפה לשנות את ההפוך המטורף הזה שלך... עולה החשש הסביר שלא רק המקטע הזה בנפשך היה משתנה... אולי היית הופכת לאחרת ולא לשחף שלי... אולי לא היית קודחת בי במבטך דרך כל השמוקים והשמוקיות בלובי של הקפה... אולי?... אולי היית בכלל מפסיקה להיות כזאת נשמונת תותחית והיית כאחת העגלות??.... אולי??... אולי הייתי מפסיד את כל הרווח הזה??.... אולי?...
אולי שווה לי לקבל אותך ככה סיכית יקרה שלי ולא להכניס את האריה לכלוב??...
משוגעת שלי.... לעזאזל... עוד משוגעת שלי...
מחבק אותך חזק... וממש לא חושש לנשק... הרי לא תרצי להרוג אותי נשמה... בטח לא בנשיקה...

חודש שאנחנו עסוקים בשיגור אימיילים
תחילה הסתפקנו באימייל יומי, בהמשך עברנו לשניים ולאחרונה פשוט הפסקתי לספור
בשבוע האחרון, לא התאפקנו וגם את גוון הקול למדנו להכיר
איש מדהים, אינטלגנצייה רגשית אחרת, אמפטייה, הכלה, חדות מחשבה ולשון, חוש הומור שגורם לי לזרוח, ונילי, לחלוטין, אפילו ללא פיצפוצים.
ניסיתי לגלות לו גם את הצד הזה שבי, את הבדס"מ
לא איפשר לי, אטם אוזניו לא רצה לשמוע
וכשיום אחד חשפתי בפניו רק ראשיתו של פרק פרה הסטורי, מזמן שהייתי ילדה – נערה
התוודה שנשאב לסיפור כואב אחר דומה והכאב אזק אותו יותר מיממה.
הנחתי לו, לא סיפרתי בדס"מ
אתמול נפגשנו
ישבנו במרתף ינות ושתינו יין
כף ידו המלטפת את לחיי השמאלית גרמה לי לדז'ה וו והחזירה אותי לרגעים לסשן האחרון בו הסטירות המצלצלות באו האחת אחרי השנייה ללא הפסקה, בדיוק באותה נקודה בלחי השמאלית. באותו סשן המיקוד היה בכאב ואני לא ממש הייתי שם וייחלתי לדבר האחר וכאבתי גם מבפנים.
טיפטפתי אתמול מעיני לא מעט, ולא רק בגלל אותו דהז'וו, טיפטפתי כי נגע בי בנשמה, ליטף אותה כפי שמזמן לא ליטפו וגרם לי לטלטלה.
המשכנו לשתות, המשכתי לבכות ובהמשך הפכתי למתחלפת והתחלתי לצחוק עוד ועוד ועוד.
בסופו של דבר לא היתה לו ברירה, היה צריך לשמוע אותי ולדעת עם מי יש לו עסק. לאחר הווידוי אמר לי שלהכאיב זה לא הסטייל שלו...
בלילה הזדיינו. אחרי ארבע שנים של זיונים בדסמים היה לי זיון עם ונילי ואפילו הצלחתי לגמור. היה משהו אחר שכזה באורגזמה ונילית, שהגיעה לאחר שקיבלתי סשן נוקב כל כך בנשמה ומליון ליטופים.
היום דיברתי עם הבדסמי שבחיי, ההוא שמסשן לי דברים אחרים.
היום שאלתי אותו מתי יבוא ללילה תמים.
זקוקה 😄

סשן מדיקל אף פעם לא עשה לי את זה, בגבולות אפילו לא ציינתי אותו במפורש מאחר ובעיני הוא נכלל בכל אותם דברים מבחילים שאינם זקוקים לפירוט, אלא שלמרות זאת קיבלתי אותו ואפילו בחרתי בו בסופו של דבר.
ארבעה ימים אחרי אותו סשן והחוויות קשות: חתכו לי, תפרו אותי ומאז לשבת לא יכולה, לעמוד לא ממש ישר, מערכת העיכול דומה שנכנסה לשביתה על מנת שלא תאלץ להתמודד עם יציאות קשות, ואילו אני מדממת ומבלה ימים ושעות בגיגית גדושה סבון מחטא ומתפללת לטוב. דרך נפלאה וייחודית לבילוי חופשה ומסקנה נחרצת עוד יותר – את זה שוב לא מנסה:)

ובפעם האחרונה שהגעת, הגעת אחרת
נישקת אותי ארוכות, כשאתה דוחף לשונך עמוק
חיבקת אותי, אבל הגעת אחרת
וכאבתי
ורציתי שתבוא כפי שבאת עד כה
רציתי שתבוא ממקום אוהב של הערכה
אך חשתי שהגעת אחרת.

טרם הגעת קיבלתי הוראות לחכות לך בבגדים סקסים
בחרתי להתלבש כזונה
חשבתי שתאהב
גרבתי את גרבי הרשת לרגלי,
נעלתי נעלי סטילטו זנותיות בצבע כסף
לבשתי חצאית מיני קצרצרה וגופיה
וחיכיתי לך.

האמת שלא התכוננתי לבואך ארוכות.
האמת שהיה לי יום מופלא בו הרביתי לצחוק
האמת שפירסמתי באחד האתרים ציור חדש שסיימתי והייתי עסוקה בקריאת תגובות מפרגנות
האמת שלא ממש נכנסתי למוד
האמת שלא ממש רציתי לכאוב
האמת שגם אני הייתי קצת אחרת.

וכשראיתי שהשעון מורה שהשעה מאוחרת פתחתי בקבוק יין, התחלתי לשתות
ניסיתי לגמוע לקרביי כמות נדיבה עוד בטרם תגיע
ובינתיים הלב החל לפרפר
הפחד חילחל בי עמוקות וניסה אותי להכניע.
ולאחר שהגעת ונישקת כפי שרק אתה יודע
והורית לי לשבת מפוסקת אל מולך ולאונן
התבוננת בי ואמרת "את מוזנחת"
וליבי היה דווי באחת.
תמיד כשהגעת אמרת "את יפה, כמה שאת יפה"
והפעם לא אהבת
אמרת שאתה לא אוהב את לבושי
לא רוצה לראות אותי כזונה
והיה לי רע, כל כך רע.
ובהמשך כשהסרת את חגורתך, קיפלת אותה לשניים והתיישבת אל מולי כשאני מפוסקת מאוננת,
התגנבה לתוכי החרדה ואמרתי לך "את זה לא:) אתה תשתק אותי אם תצליף בי בכוס עם החגורה:)"
יש לך מנהג אכזר, לתת לי מידי פעם סטירות כואבות במיוחד במקום הרגיש בעולם וידעתי כי אם תצליף בי באותו מקום מופלא עם החגורה – פשוט תגמר החגיגה.
היית תקיף, שאלת מנין לי לדעת מה אתה מתכנן...
מיד בהמשך התהפכה לה כוס היין, כשתכולתה נשפכת והיא מתנפצת לרסיסים, ודקות אחר כך הייתי עסוקה באיסוף השברים.
מכאן בלית ברירה עברנו למיטה בחדר השינה-
ואני שהייתי קצת אחרת – פחדתי נורא
ואתה שבאת אחר – החלטת להשתיק את הזונה שהייתה יללנית מדי לטענתך.
לקחת כפות ידי אל מאחורי גבי, קשרת אותן זו לזו ואת שתיהן יחדיו הצמדת לגב. ציווית עלי לפתוח פה גדול במיוחד ועוד בטרם דחפת לפי את הגאג שאלת איך לדעתי אוכל לסמן לך אם אני במצוקה. לא ידעתי להשיב ובמהרה נדחף הגאג לפי והייתי חסרת אונים לחלוטין. רצית להפחיד ושמת חבל על צווארי והתחלת מטפל בי בהצלפות ובהחדרת פלאג לישבני. הפחד שאפף אותי נתן אותותיו והכוס החל לנזול כפי שלא נזל מיימיו. באופן שהייתי אז דווקא אהבת אותי – אהבת לראות אותי עם הגאג בפה, פתאום נראיתי לך שונה – נראיתי לך ראוייה. בהמשך כל הלילה התפרענו קשות והייתי לך כל שרצית. בתאוותך ירקת עלי שוב ושוב ומרחת פני ובהמשך נישקת בתאווה.
הספקנו לישון מעט, כשאני צמודה אליך זקוקה כל כך למגע, צמאה לאהבה.
בבוקר כשזיינת אותי שוב, חנקת, הפעם מעט, וסטרת סטירות מוטרפות על פני. היסיתי אותך מעט, אמרתי לך שצריכה ללכת בבוקר לפגוש אנשים ושלא אוכל להגיע עם פנים נפוחות, צחקת ואמרת שאתה כנראה צריך לסטור גם בצד השני – למען הסימטריה, ושאלת ממה אני נהנית יותר, מהסטירות או מעצם הידיעה כי אתה נהנה כל כך לסטור. התשובה הנכונה הייתה הנאתך שלך מהעניין וכך המשיך אותו זיון מוטרף עד כי נדם.
הלכת, חיבקת, נישקת, ובכל זאת עד עכשיו מרגישה כי הפעם הגעת אלי קצת אחרת...
ו

לא הייתי צריכה להזדיין איתך כדי לדעת
לא הייתי צריכה להיות מסושנת על ידך כדי לדעת
הכתובת היתה על הקיר
מהשנייה הראשונה לקחת עלי חזקה, לקחת שליטה
מהאופן שבו אחזת בי חיבקת אותי מהדקה הראשונה
לרגע היתה בי התנגדות
כעבור רגעים אחרים כבר התמוססה
שניים
הולכים חבוקים
מתבוננת בך
מקשיבה
מרגישה
שותה קצת – נפתחת יותר
שותה עוד קצת – מרגישה עוד יותר
בית קפה – שעה מאוחרת – סוגרים
עוברים לפאב – די ריק כאן בפנים
שותה עוד קצת, רוצה שתיגע
אתה לא נוגע, אתה לוקח,
הלשון שלך נדחפת
יונקת את לשוני
השפתיים שלי ננשכות
הלשון גם
אצבעות ידך במצולות גרוני
מושיב אותי עליך
ידיך קורעות פטמותי
נוזלת
עוזבים את הפאב
עוברים למכונית
די שתוייה
דיי הזוייה
כשמתפכחת נפרדים
אחר כך באים יומיים קשים
של ציפיה בלתי נשלטת
וכשמגיע היום שוב מבינה -

לא הייתי צריכה שתזיין אותי – כדי לדעת::::)))

לשונות במעגל מסחרר,
שלך מתפתלת וחודרת עמוק,
נשיכות בשפתיי המבקשות עוד
לעיתים כואבות חורצות לעומק
לעיתים נקודתיות
ושוב הלשון חודרת לעומק
אצבעות מגיחות עמוק לגרוני
מחול שדים מהפך את קרביי
רגעים דומה כי מגיע השקט
שניות אחר כך החיה שבך שבה
מרסס את פני
יורק אל פי
בולעת
רוצה עוד
מרסס
בולעת
מחול שדים מוטרף
רוצה עוד
חבוקה בזרועותיך
הולכת - נלחמת איתך
מחול שדים
הצלפות חזקות בשוט זנבות
הצלפות בחגורה
ספנקים בלתי נגמרים
פטמות נצבטות עד אין קץ
מבטים אחרים
קולך מצווה "תביטי בי בעיניים, רוצה לראות את המבט שלך!"
אצבעות לוחצות נקודות בגרוני
חניקה
סטירה
חניקה
הצוואר שלי כואב אך לא פוחדת
רוצה עוד
"תגידי לי שאת רוצה את הכאב, תצעקי את זה!"
צורחת "רוצה את הכאב הזה!"
סטירה מטלטלת
חניקה
החיה שבי רוצה עוד
רוצה להלך על הקצה
"תסתכלי עלי"
פוקחת את העיניים הכי חזק שיכולה ורואה את המבט שבעיניך למרות החשיכה
זיון חזק
אגרסיבי
"עוד אני רוצה"
"תבקשי"
"תתחנני"
"תחנוק אותי !"
האוויר אוזל, חשה את הכאב בצוואר
תכף לא אוכל לשלוט עוד..
שתי נפשות משתוללות נלחמות
הגוף רוצה עוד
הנפש גם
ידך לופתת את שיער ראשי המאיים להתלש מהקרקפת

מזיין אותי באטרף תוך כדי
גופי משולח לאחור
החיה שבי נטרפת
אני על הקצה
צווחות אורגזמה מטורפת
גוף נדבק לגוף
לשונות יונקות זו את זו
ידיים עוטפות מחבקות
שקט...

פנים עוטות מסכה
שפתיים מנסות להתפשק
מבקשות לשוות לפנים מבע של רוגע, שלווה
מתאמצות להפיק חיוך

מערבולת בבטן בפנים
מערבולת בראש גם
התכווצויות פנימיות לא רצוניות
מכוונים קנים שם בפנים
כלי נשק יורים, מפצפצים, פוגעים
איברים לא נכנעים
אוספים עצמם, נאבקים
ובשארית הכוחות מצליח הגוף לייצב את עצמו.
רגל ועוד רגל
להתיישב ולמשוך את הגוף למעלה
ככה טוב..
הגוף כבר במצב מאונך, אך הנפש ממאנת להתייצב
כילדה קטנה מתרוצצת עדיין, משחקת מחבואים עם עצמה

שוב בוקר ושוב מנסה להרפות

מציאות

ילדים

לחוש אותם, להתחבר אליהם,
להתנתק מכל אותה ההצפה
להרפות את הגוף
להרפות את הנפש גם
לפשק שפתיים
לחייך ולהכיל ולאהוב
להיות עבורם

מחשבות מפוזרות
מבעים מתערבבים
שמישהו יטפל בבלמים!
שימשוך את המעצור בהנף יד!
שיכניע כבר את הטרוף הזה שם בפנים!!!

בוקר טוב ילדים
השמש זורחת
יום יפה היום

עדיין הגעגועים
עדיין עולות בי תמונות
רואה אותנו מהלכים חבוקים
רואה אותנו בכל אותם המקומות
רואה את הלילות בהן ישנתי בן רגליו כשגופי מלופף על זו השמאלית, לא מרפה ממנה
נזכרת גם בלילות בהם ישנתי עם קולר וחגורה
נזכרת בלילות בהם ישן צמוד לאחורי כשידו הימנית חופנת את שדיי ולא מרפה
רואה את כל הרגעים
רואה את כל המבעים
רואה הכל ומתגעגעת

אבל...

אתמול כנראה שיחררתי
הגוש שהיה תקוע לי, קצת מתחת לגרון, ומעט מעל לחזה, וסירב לנוע, כאותו גוש מזון שנתקע במקום לא לו, התפוגג אתמול, כאילו נמס והתאדה
צחקתי אתמול ואפילו הרבה

יודעת בתוכי – חייבת להמשיך הלאה:)

שבוע מאז החלטנו.
השבוע הארוך ביותר בחיי.
ימים, שעות, דקות ורגעים של חשבון נפש.
ימים של תהיות בלתי פוסקות.
ימים בהן הנפש זעקה אלי מבפנים
ימים של אבלות שמעולם, במהלך כל שנות חיי, לא חשתי.
לילות לבנים
עפעפיים נפוחים
דמעות שמסרבות להיקוות
ממטרים בלתי פוסקים.
יש וייחלתי לכך שיתקשר אלי או שאתקשר אליו וכשיווצר הקשר, לא אומר מילה, לא אדבר, פשוט אצרח אליו את כאבי.
דמיינתי אותי בפה פעור זועקת זעקה ממעמקי גרוני, ממעמקי נפשי, זעקה חייתית, זעקה שאינה נגמרת.


בשבת בערב, כשנפשי הדואבת זעקה מבפנים לעזרה, החלטתי להקשיב לחברה, לצאת מהבית ולבוא אליה. הציעה שאבוא בטרנינג, ממש כפי שאני. סרבתי. התקלחתי, התאפרתי, התלבשתי יפה, עמדתי מול המראה ואהבתי. במהלך השבוע דומה שהישלתי שלושה קילוגרמים מיותרים. התבוננתי, עמדה מולי מישהי שווה, מישהי מדהימה. חייכתי אליה ואמרתי לה שהיא שווה, כל כך שווה, ויצאתי.
הלילה היה אף הוא קל יותר, אך מהבוקר חששתי שוב. ידעתי שמצפה לי שבוע מוטרף בעבודה וחששתי שלא אעמוד בזה. הלכתי אתמול לעבודה והתבדיתי. לחיים יש כנראה את הכוח שלהם. הגעתי לעבודה וחייכתי, נשאבתי פנימה באמת ובמהלך היום כמעט לא זלגה מעיני דמעה.

הכאב בליבי לא תם. בלילה חלמתי עליו, אך גם בחלומות כבר יודעת כנראה שהמציאות לא תשתנה ולכן החלום נגמר זהה למציאות. למרות זאת יודעת היום בוודאות שיכולה להמשיך הלאה ובוחרת בחיים מתוך חיוך אמיתי ותובנות אמיתיות.

יש דברים שהשתיקה יפה להם ולכן לא יכתבו כאן לעולם. מי שמחפש היום צהוב בפוסט, מי שמחפש הצצה – לא ימצא.
אכתוב רק רגש ומהות, את היתר אבליע בין כתליי.
רציתי לכתוב פוסט מיוחד, פוסט של שנה ביחד, פוסט נפלא במיוחד.
רציתי לכתוב פוסט אהבה – יצא פוסט קינה.
רציתי לנסות לתאר וידעתי כי גם אם אבחר את המילים אחת אחת בקפידה, באותו האופן בו נשלית כל פנינה מקונכייתה, לעולם לא אוכל להעביר את מה שהיה כאן.
היה לי קשר בדס"מי אמיתי של אהבה - נקודה.
רק מי שנמצא בעולם זה, חי ונושם אותו זמן ממושך ומבין מהות בדס"מית אמיתית יכול אולי להבין קצה קצהו.
היה לי בדס"מ נקי כל כך. היה לי בדס"מ טהור משובח. היתה לי אהבה, ששום מילה שבעולם לא תיטיב לתאר אותה. היתה לי שנה בה הפסקתי לבכות, היתה לי שנה בה הייתי מלכה, אמנם נשלטת בנשמתי אבל גם מלכה בתחושות שקיבלתי מאדוני.

השמיים נפלו עלי, אולי מפני שלא חשתי צורך לשמור שלא יפלו, אולי מפני שהייתי כל כך שלמה, אולי מפני שחשבתי שלא יתכן יהיה לגדוע כזו אהבה, אהבה בשיא פריחתה. אולי מפני שכל יום, כל שעה, כל דקה, ידעתי כמה משורגות נפשותינו, אולי מפני שידעתי את עומק אהבתו אלי, אולי מפני שלימד אותי להיות אופטימית, להביט תמיד קדימה, אולי מפני שכל דקה של ביחד בינינו הייתה לה מהות משלה, אולי מפני שרציתי לגדול איתו, להזדקן ולמות ביחד איתו, אולי מפני שמעולם לפני כן לא ידעתי.
השמיים נפלו עלי ואני חפויית ראש, אבלה.
ימים של ממטרים כבדים מעיני, ימים של אין סוף שאלות ותהיות, ימים שלפרור של מזון אין דריסת רגל בפי, ימים של חושך גדול, עלטה.
בור עמוק, קירות חלקלקים ואין מוצא.

שמיים בקשו רחמים עלי ! שמיים בקשו רחמים !!!

עדיין לא מוכנה לעכל, עדיין שואלת בלב ובקול האם זה אמיתי, עדיין תוהה.

שמיים בקשו רחמים עלי – אני היום אבלה !!!!

רוצה להגיד תודה ענקית על כל מה שהיה, ובעצם תודה ענקית פשוט לא מספיקה.
"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?"
איפה ישנם???!!!

האם אחוש עוד פעם בחיי נאהבת באותן העוצמות?
האם אוכל לישון לילות תמימים חבוקה בזרועות אוהבות, דבוקה לגוף אוהב?
האם אוכל לחוש שוב טעם כזה של אהבה?
האם ידעו להיות בשבילי כל דקה ודקה?
האם ידעו להבחין ולהרגיש?

שמיים בקשו רחמים עלי, חשה כל כך אבודה!!!!!!!!

שייכות שכזו, האם אדע שוב לחוש? הערצה שכזו, ולא בשל סמכותיות מוקרנת אלא בשל אישיות כל כך חכמה, שנונה, רגישה, אוהבת ותומכת?

כעת חיה תם ונשלם:)
והלוואי ולא תם באמת, והלוואי ויפגשו דרכינו שוב במסלול החיים, והלוואי והכל הזייה והלוואי והכל לא אמיתי והלוואי...

היום אני מפורקת לגורמים
היום אני אבלה.
יודעת כי לעולם תישאר בליבי
יודעת כי היה קיים.
היום אני מרוטה,
היום אכולה ודואבת.

מחר יום חדש ובזכותך, בזכות מה שהפכתי להיות, בזכות האמונה בעצמי והעוצמה שפיתחתי, אהיה חזקה, אעמוד על שלי ואמשיך הלאה.

רוצה שתדעו כי תמיד אהיה שפחה אמיתית אך גם מלכה דגולה.
יודעת מה ערכי, יודעת בדיוק כמה שווה.
היום אני היהלום שבכתר – כך בדיוק מרגישה.

מנסה להרים את הרגל, להגיח מן הבור, להגיח מן האפלה, ולמרות חלקלקות הבור, ולמרות המזור הנורא, יודעת כי אתגבר, יודעת – אני הרי מלכה:)

אהבתי אין מילים לתאר אותה
כאבי אין מילים לתארו
היה לי קשר בדס"מי טהור

היה היה.