אושה לנד

זה מעצבן איך המצב רוח שלי נתון לשינויים.
אתמול אחה"צ לאחר שהציעו לי את הצעת הפשרה הייתי יחסית מעודדת.
הרעיון של לשבת בבית ולקבל כסף מאד קסם לי אך ככל שעברו השעות עלו עוד תהיות וסוגיות.
מצד אחד זה נשמע יותר מידי טוב - ממה הם נילחצים? אז כנראה שיש ממה (זה בבדיקה)
מצד שני - זה לא מספיק טוב (למה רק חודש לפני הלידה?) ויש כמה נקודות בלתי ברורות (דמי אבטלה).
הם רוצים תשובה מהירה עוד השבוע וזה לא מספיק זמן עבורי.
אוש אמר שאבקש, לא - שאדרוש, להחזיר תשובה לאחר החג ואני כל כך שונאת עימותים.
אבל הוא דרש שאבקש (או ביקש שאדרוש, זה לא משנה) אז אעשה זאת ברגי שהיא תגיע בכלל..
אני צריכה להרים כמה טלפונים, לנסות לברר ואני כל כך מתעבת את זה.
מרגישה שהכל מסתבך אבל יודעת שלמעשה חיבת לסגור את כל הפינות.
אז במקום לשמוח שכנראה זה היום הלפני אחרון שלי במקום הארור הזה אני בבאסה רצינית + עייפות כרונית + כאב ראש מתיש.

לפני שהלכנו לישון אתמול (על המזרן החדש) קיבלנו SMS - גיסתי עם צירים, פתיחה של 2 וחצי אצבעות וכנראה עד הבוקר יהיה לנו אחיין בכור.
טלפון קצר על הבוקר מעדכן שהיא עדין עם צירים, עדין עם פתיחה של 2 וחצי אצבעות.
אני כל כך מרחמת עליה! בטח עבר עליה לילה סיוטי והיא רק בהתחלה.
אבל משעשע שהתינוק הזה יצא (בעזרת השם) בדיוק בתאריך היעד שלו ולברית כנראה כן אוכל להגיע כי זה יהיה אחרי המנוחה של מי השפיר (כמו שרציתי 😄 הוא יודע למי כדאי להתחנף...)

סיפרנו אתמול לזוג חברים שלנו על ההריון (הוא עו"ד ורציתי להתיעץ). מסתבר שהיא גם בהריון (שני).
שבוע 17, כבר יש לה בטן, כבר מרגישה את העובר ואני לא 😒 גנבה לי את הט'נדר...
אבל זה ילדותי מצידי
כמו שזה ילדותי להפיץ רעל
כמו שזה ילדותי להעלב כשלוחצים לי על כפתור הלא נראת טוב