אושה לנד

המחשב שלנו חולה, אנושות אפילו, ממש על סף גסיסה
אפילו הזעקנו את ד"ר שוקובו ללא הועיל
לא ברור אם זה הספק (שהחלפנו והבעיה נותרה בעינה) או הארד דיסק (כוס אמאמעמק! כל השירים שלי 😒 )
קיבלתי הוראה להתקשר לבחור שמכר לנו את המחשב (כי יש עדין אחריות) והוא ביקש שאקריא לו את הודעת השגיאה.
כמובן שפתחתי ואין הודעה (כמובן כי הנה אני מתקתקת בבלוגי).
כוס עמאק של המרפי הזההההההההה!
אז הנה אני כאן, מלהגת לכם בתקווה שכל שניה המחשב יקרוס ואוכל להתקשר ולנסות לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. לסמן V על המשימה היומית ולהמשיך בשגרת יומי במדכאת.


אושי ניסה להוציא אותי אתמול מהשביזות. לקח אותי לבית קפה לנשנש מרק ווופל בלגי (הארוחה הקבועה שלנו לאחרונה) וכמובן טען שאני האשמה. אני זו שלא מתקשרת, שלא יוזמת ולכן משעמם לי.
דה.... קשה לצאת ממעגל הדיכי.
הוא מצידו הולך לראות מכבי עם חברים ולא מסכים שניצא למסיבה היום.
מקסימום אתקשר לגיסתי ואלך לבקר את הג'ינג'י.

שאר הסופ"ש מסתמן גם הוא כלא משהו בכלל. אין תוכניות לשישי אבל בשבת נוסעים עם ההורים לבסיס של אחי. מקווה שיהיה לי פחות קשה מפעם שעברה. העיקר לא להיות בבית.

הדבר הכי עצוב, הכי מדכא, על אמת עכשיו זאת אמא שלי.
היינו אתמול בסיור במחלקת יולדות בביה"ח בלינסון. יצאנו נרגשים ורצינו לשתף את ההורים בחוויה.
זה לא כמו לספר לחברה טובה שיש סיכוי גדול שזה לא יענין אותה. זאת אמא שלי!
אותה אחת שאמורה להיות איתי בחדר לידה, שאמורה להיות צמודה אלי (כשאוש יהיה בעבודה) ביומיים הראשונים בביה"ח. מי אם לא היא תרצה ותשמח לשמוע על מה שראינו ושמענו?
אבל לא... היא כל כך שקועה בעצמה!
לא ענין אותה בכלל לשמוע! קטעה אותי כל הזמן בשאלה מה לבשל ליום שבת, מה להכין לאח שלי ולנו כצידה לדרך. מה הפאקינג לחץ עכשיו?! אני באה בהתלהבות לספר לך משהו חשוב ואת מתעלמת?! מספרת טיפין טיפין ולא זוכה לשום יחס, לאף תגובה.
שניה לפני שהלכנו היא נזכרה לשאול איזו שאלה טיפשית. כנראה אבא שלי העיר לה.
זה כל כך כאב!
אוש הציע שאדבר איתה או לפחות אנסה להעביר מסרים דרך אבא שלי.

תמיד חשבתי שיש לנו מערכת יחסים פתוחה. אני באמת מספרת לה הרבה דברים אבל אם חושבים על זה היא אף פעם לא שואלת שאלות. לא הכי מתענינת ולא נראה לי שהיא אפילו זוכרת את השמות של החברים שלי. אבל החברים שלה? כל היום מספרת עליהם ומשתפת אותי אך כשזה נוגע אלי היא מקשיבה, אולי מהנהנת בראשה וזה הכל.
מתי התחילה להתלהב מהחתונה? שקנתה לעצמה שימלה.
כבר לא יודעת מה עדיף - היחס האדיש הזה שלה או העתעניינות האובססיבית של חמתי.

אוש ואני מדברים על זה המון. כמה שההורים שלנו דומים וכמה שונים. כמה שהחסרון של זה הוא יתרון של ההוא וכמה אנחנו היינו רוצים להיות באמצע. לקחת את הטוב משני העולמות.
לא להתעלק אבל להתענין.
להיות בעלי נימוסים אבל לא קרירים ולחוצים.

פוקסי יהיה טסט קייס מענין.
נקווה שלא נדפוק אותו כהוגן.



ועוד משהו קטן
אני מקשיבה לעצה של נילי (בערך.. אז שמתי לינק לבלוג של כבוד הרב. אתם מוזמנים לקרוא את התגובה שלי תוך העלאת הרייטינג של כבודו)
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=120066&blog_id=1574