"יש לי בקשה חצופה - תכתבי"
הוא אוהב לקרוא אותי, אני יודעת.
אני אוהבת לכתוב. זו צורת התקשורת הכי נוחה לי.
מרגישה בה הכי רהוטה, שנונה, מובנת, מחושבת.
בעל פה המילים מתבלבלות לי. המון פעמים המילים הספונטניות שלי הכניסו אותי לצרות עם האהובים עלי ביותר. מעדיפה לכתוב. לפזר רמזים ואימרות ברורות.
מעבירה מסרים אישיים ופומביים דרך הבלוג, דרך הממים, דרך תגובות בקבוצות השונות. ושהוא יוצא מהן הוא מפספס את אותם המסרים... שלא לדבר על אובדן הפומביות הנחשקת כל כך עבורי.
מדוע זה כך? שאלו אותי את זה אתמול. אפילו אחותי זרקה "לא מאמינה שאנחנו חולקות אותם גנים".
למה הפומביות חשובה לי כל כך? מעבר לענין הפטשיסטי מיני שכתבתי עליו לא אחת (דאנג'ן ביפו לפני 16 שנה, קצת מזמוזים עם הבעל וגברים זרים בוהים בי. במקום להרגיש סליזית ומלוכלכת הרגשתי עילוי רוחני. פעם ראשונה בחיים חשתי אוביקט מיני. אני השמנה הפשוטה הנשואה הלא נחשקת שמעולם לא התחילו איתה פתאם מסתכלים ומריירים עליה. הפטיש שלי נולד ככה, אבל בעצם השורשים שלו מוקדמים יותר:)
נולדתי כוכבת
בת בכורה, נכדה בכורה
מזל אריה (למרות שאסטרולוגיה זה בולשיט)
עושה שעת ריכוז לכל החברים של ההורים.
תמיד במרכז, מנהיגה, מציגה, נוכחת.
ואז קרו החיים... והפכתי לאוויר.
בצבא התחלתי את הטיפוס חזרה למעלה. עם הציפורניים.
הכלוב היה שלב מהותי בדרך הזאת. והיום אני שמחה שהשלמתי את המשימה. אני היכן שאני רוצה להיות.
נוכחת. מוכרת. לאהבה או לשימצה.
הפומביות חשובה לי. היא הופכת את הכל למציאותי יותר עבורי. לא רק בועה. לא רק בתוך קופסא סגורה.
הכרה חברתית, בי, בסטטוס שלי, בקשרים שלי. זה שטחי אבל מעולם לא טענתי שאני מורכבת, אולי חוץ מהדמיון שלי. כתבתי לו אתמול כך -
"אתה עוד לא מכיר אותי מספיק.
דמיין אוטוסטרדה עם 69 נתיבים
כל כלי הרכב מכל הסוגים - מכונית יוקרה, רכב אספנות, צלחת מעופפת - הכל נוסע במהירות אחרת, בנתיב אחר, בכיוון אחר"
"כאילו הראש שלי זה סינמה סיטי ואני מריצה בו סרטים בעשר אולמות קולנוע בו זמנית"
והוא עונה לי : "אני רוצה להיות בדרמה הרומנטית, בסרט פורנו ובקומדיה המטורפת".
זה משהו אחד לצפות בסרט על הספה עם הכרבולית ונשנושים באווירה בייתית ואינטימית
וזה משהו אחר לככב בסרט שובר קופות ולהיות משווקת על כל מסך ושלט חוצות.
"את הכרת אותי שהייתי באנרגיות אחרות, שהגעתי לאירועים ומסיבות והיום אני במקום אחר. אני אבין אם זה לא מתאים לך. אני אבין אם בגלל זה תרצי לחתוך"
"לאאאאא" אני ישר מודיעה לו.
איך הוא תמיד כותב? "החיים זה מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות"?
מי בכלל תיכנן את זה ככה?
הוא בטח לא תכנן אותי, בייביפולית רחוקה, לא ניידת, נשואה באושר ודביקי חפרנית צומית.
שהסגולה נזפה בי בצד השבוע ושאלה מה אני באמת רוצה ישנתי על זה ועניתי : "יותר זמן עם האחד ויותר ריגוש עם השני".
יותר ריגוש עם השני - זה כרגע על הולד ונושא בכלל לפוסט אחר.
יותר זמן עם האחד ניתן לי במתנה - עכשיו השאלה מה אנחנו עושים עם זה. חיים את הבועה או מגוונים חברתית. אין לי החלטה כרגע. עדיף לא להחליט. לזרום. לחיות את הרגע כי אולי הוא קצרצר ומציאותי ואולי הוא "לעד" אשלייתי