אושה לנד

כולי עקוצה. איזה יתושה מזדיינת אכלה לי את התחת אתמול בעת כיסוח הדשא ועוד בשיא חוצפתה העירה אותי ב3 וב3 וחצי בלילה עם הזמזום הטורדני שלה.
ברבע ל6 בבוקר כבר מישהו אחר ולא טורדני בכלל העיר אותי וככל שאני מנסה לישון ולחזור לעצמי(אני מתפנקת אצל הוריי) אני לא מצליחה.
עוד לפני 2 בצהריים ניכנסתי למיטה ולא זוכרת שישנתי אפילו דקה. רע לי פיסית.

רע לי נפשית.
הרצח-התאבדות הזה לא מניח למחשבותיי. השוטרים סגרו את כל אזור בית העלמין ולקח זמן עד שיצאנו מהבריכה של נוש.
במי הוא ירה קודם?
ולמה?
מחריד מחריד מחריד
אני מוצאת את הטרגדיות האחרונות (רוז למשל) ועוד הרבה אחרות, נוראיות פי כמה, עתה שאני אמא.
מפלס החרדה רק עולה ומנסה להסיח את דעתי במחשבות מחרמנות כמו ההתמכרות לסקס של דיויד דוכובני.

אתמול התחלתי לכתוב בלוג ומחקתי. התחלתי לשטוח בו את חוסר הבטחון שלי ולא התחשק לי לבסוף. יותר יעיל היה לשבת על התחת ולהתחיל את עבודת הגמר שאני צריכה להגיש עוד שבוע וחצי ולחוצה ממנה אש. טוב שתהום הרגיעה אותי קצת ואני מזכירה לעצמי שלמרות שזו חובה, זו חובה שאני בחרתי בה. אני לא ממלאה איזה דו"ח מס שנתי אלא עוסקת במשהו נוצץ ומהנה.
אמנם לא החתונה של ונוס במבצר אנטיפתרוס אבל חביב בהחלט.

משהו נוסף מטריד אותי בימים אלו. חוסר ודאות.
משהו שקל לטפל בו.