אושה לנד

אתמול יצאתי, לראשונה מאז מי יודע אם בכלל, בלי אוש להופעה של אוליב.
אז כל מי שתהה לחסרונו של החתיך החסון בחיי הוא היה בבית, חולה עם חום ואני סאבית סוררת שכמותי לא טיפלתי בו 😒
הוא היה מאד חסר לי, המגע שלו, הבטחון שמשרה עלי.

אבל בהחלט נהנתי. פגשתי אנשים יקרים, גם כאלו שלא מגיעים בדר"כ לארועים עם ניחוח בלתי ונילי (ואל תתחילו איתי! ההופעה היתה ונילית אבל כששואלת מישהו לשמו במקום הזה אני מצפה לניק ולא לשם, אני הופתעתי לגמרי! סה"כ "התחלתי" איתו עבור חברה. בכלל נורא מוזר לי כמה קל להתחיל עם גברים שזה לא עבורי רק חבל שהטמבלים האלה לא קולטים שזה לא בשבילי!!!)

אז הסתובבתי לי בכייף, קישקשתי וקישקשתי, חילקתי משימות לדומים שימצאו לי בחורה.
ובין היתר שמעתי ברקע את המוסיקה.
אוליב אתה פרפורמר ענק אבל מה לעשות שאני לא מכירה את פינק פלויד.
אני? תנו לי רק מדונה, קיילי, סלין דיון וארוויזיונים (אם כזה טעם מזעזע אין פלא שאוש ויתר על להסתובב איתי בציבור)

האמת שחייבת לציין שהפתעתי את עצמי. לא מכירה אותי ככה מלאת ביטחון ופתוחה. אני בדרך כלל ביישנית ומפחדת מהצל של עצמי אבל שרואה את הנשים המקסימות הללו שהפכו באמת לחברותיי אני פורחת. וכמובן שתשומת לב גברית עקב המחשוף לא הזיקה 😉

אבל היום הגיע הזמן לנחות. לסעוד את אדוני החולה, ולהעניק לו ורק לו את כלללל תשומת הלב.
כי אין כמו לחזור ממועדון רועש, עפוף מסיגריות, להיכנס למיטה ולהתכרבל עם זה שאת באמת הכי אוהבת.