אושה לנד

לא אוהבת קרירות, שתיקה, הדחקה.
אז הייתי אישה רעה וביקשתי שנצא מההורים שלו כמה דקות לפני הזמן כי כאב לי הראש.
הייתי בת זוג נוראית והייתי ברפת במקום לצפות איתו בכוכב נולד.
אני מכה על חטא
אושה אשמה.

ניסיתי להפגין חיבה
לנשק
ללטף
והוא? שותק כהרגלו.

הסבירה לי אתמול מישהי שזה בסדר לשתוק. להתמודד עם הכאב בפנים ולא להוציא החוצה.
שלא תמיד צריך לדבר על זה. יש דברים שנפתרים עם עצמך.
זה בסדר להיות סגור.
זה חדש לי. תמיד חשבתי שהכי טוב זה לדבר, להוציא החוצה, לבכות, "להקיא".
ככה חונכתי, ככה הורגלתי.
הוא מגיע עם מבנה אישיותי אחר מבית אחר ועלי ללמוד לכבד את זה.

אבל קשה לי עם הקרירות. עם ההסתגרות.

אז הוא נתן לי לנשק אותו והלך לישון.
אני שוב ברפת.
רוצה רק חיבוק חם.
כנראה לא מגיע לי.

אבל אולי זה בסדר? אף זוגיות היא לא מושלמת.
אי אפשר כל הזמן קוצ'י מוצ'י
מותר לו לכעוס
מותר לי להיות לבד

כנראה שאלך לישון עצובה, כמוהו.
שונאת ללכת לישון ככה.
מענין מה יהיה מחר.