אושה לנד

הדמעות כבר התחילו להתיבש אבל אני יודעת שהן יכולות לפרוץ ממני בכל רגע נתון.
כמה שבכיתי לו בטלפון, בכי היסטרי ולא משחרר.
על הבוקר גיליתי פאשלה גדולה שעשיתי. לקחתי עליה אחריות מלאה אבל זו היתה רק ההתחלה.
בצהריי היום ישבתי איתם - הבוס החדש, שלא אמור להיות הבוס הישיר שלי והפקאצה.
זו היתה אמורה להיות מן שיחת סטטוס שכזה ובמקום זו היתה הקראת כתב האשמה.
סעיף סעיף בטבלת התחומים שבטיפולי נקרא והועברה עליו (עלי מעשה) ביקורת.
כל כך כואב לדעת שכל דבר שעשיתי בשנתיים וחצי האחרונות לא בוצע על הצד הטוב ביותר ועוד רחוק מכך. קשה לגלות שאתה רע בעבודתך ועוד יותר שהממונים עליך חושבים זאת.
היו כל מיני דברים פרקטים, תהליכים שיש לשנות שלאו דווקא קשורים אלי אלא קרו עקב השינויים. ספגתי בשקט והסכמתי עם רובם במיוחד אחרי הפאשלה. חלק מהדברים קשורים להיותי עובדת בשקט, לא עושה רעש של עבודה, לא נותנת פידבקים ודברים בורחים בין הכיסאות. זה משהו כל כך מהותי בי שתמיד היתה לי בעיה איתו. אני לא אוהבת להתעכב על כל פרט קטן ולהתקרצץ לאנשים אם דבר נעשה או לא. אבל אם זה מה שהם רוצים לא ממש יש לי ברירה.
ישבתי ייחסית בשקט, הסכמתי איתם סעיף סעיף עד שביקרו אותי על היותי לא חיובית, לא שירותית, לא חייכנית. הדמעות פרצו לי בשטף.
נראה אותו שנתיים וחצי יושב על כיסא, חשוף לעיני כולם, לא יכול לעזוב את העמדה ללא העברת השיחות, ללחוץ כל היום על כפתור הדלת ועוד לחייך לכולם, שלא לדבר על זה שגם העבודה הנורמלית צריכה להעשות במקביל.
אמרתי לו שאני מתעבת את החלק הזה בעבודה שלי והוא אמר שאין ברירה , זה חלק מהותי ממנה והפקאצה נכנסת בי גם.
אמרתי להם שעד כאן. הם לא יכולים לצפות ממני לחייך, זה לא עתיד להשתנות, שיעשו עם זה מה שהם רוצים.
היו עוד דין ודברים על הנושא ועל נושאים אחרים והכל תוך כדי בכי שלי.
אני מרגישה כל כך פתטית.
לוזרית
אפס
כלום
נאדה
כישלון

החלטתי לקחת לי 10 חודשים כדי לחשוב מה באמת רוצה.
זקוקה לאומץ ולידע כיצד לשנות את החיים שלי.
לא יכולה להתבזבז פה במישרה שחשבתי שהיא מתחת ליכולותי ובסוף גיליתי שאני גרועה בה עד כדי כך. אפילו בלהיות מזכירה אני לא טובה.
שונאת את התחום הזה.
אני לא שירותית
אני לא נחמדה
אני סנובית אנטיפתית ששונאת אנשים


הנה הוא קורא לי שוב
אני כל כך מדוכדכת, מושפלת
מחר אני ביום חופש
תודה לאל על חסדים קטנים