"מעניין אותי למה אין לך סוגריים ליד השם. את לא באמת משויכת?", שאל אותי איזה דוםדום במסר שהכיל גם הצעות מפורשות לעזוב את אדוני, ולבוא לראות מה זה מאסטר אמיתי. מאסטר אמיתי, מסתבר, הוא אחד שהסאבית שלו יודעת שהדרך הנכונה להתנהל היא לצעוק את כינויו מראשי ההרים, לשכור מטוס (קל! אין צורך להסחף) ולתלות לו על הפרופלור כרזה עם ציור של לב שנעוץ בו חץ, המכריז "סאבית והום מאסטריותו לנצח, שתי הצלפות במצח", או לפחות לכתוב את הכינוי שלו בסוגריים מסולסלים. ככה צריך, ומכיוון שלא נהגתי כך, אני לא באמת משויכת.
עניתי לו שאני משויכת וחצי, ושקיום הסוגריים אינו קשור לנוכחותו של אדוני בחיי. סוגריים כאלה יכולים להיות דבר נחמד, ואפילו מרגש, אבל קריאה בפורום היומולדתשמח, ובעיקר דפדוף עמוק בו, מעלה כי קילורים רבי הוד והדר, לא תמיד הוכיחו את עצמם לאורך זמן, ואני כותבת את זה בעצב גדול.
כששניים מחליטים לענוד קולר, הם צריכים להתייחס לכך בכל הרצינות. מבחינתי לפחות, לא מדובר באקט שנעשה כלאחר יד, משהו ששמים היום, מורידים מחר, ומחזירים מחרתיים. יש לי הרגשה, שלפחות אצל חלק משוכני המקום, מדובר במשהו פשוט הרבה יותר, אפילו פשטני, מעין תרשים זרימה: 10 מסרים מצד לצד -> שיחות מסנג'ר במשך שעתיים -> קילור. ההתלהבות הראשונית לא תמיד מתגלה כמוצדקת, הקולר נושר, ורק הברכות לזוג המושלם נשארות בפורום - לא נעלמות, מותירות טעם רע בפה כמו אבנית בקומקום.
אני חלילה לא באה לתפוס פה את מקום משטרת הכלוב. לכל אחד יש את הזכות לעשות כרצונו, למלא סוגריים מסולסלים בכינויים, שמות חיבה, אפילו הצהרות כמו "עדיין לא" או "מחפשת". זה בסדר גמור, אין צורך להתנהג כאילו דחפו לנו מטאטא לתחת שלא במהלך סשן, אבל באופן אישי הייתי שמחה לראות שאנשים יעריכו קצת יותר את מערכות היחסים שלהם, עם או בלי קולר.
לפני 18 שנים. 7 ביוני 2006 בשעה 8:54
