בת עולם ומלואו

רק אהבה
אמיתית
חזקה
יציבה
ללא תנאים
מקבלת
מחבקת
רק אהבה כזו

אני דוחה כל דבר לדקה ה-90, ככה זה בכל דבר. בעוד יומיים צריכה לתת הרצאה בעבודה- לא משהו רציני- אבל אני בלחץ מזה. הלחץ בא רק כשאני חושבת על זה ולכן אני מעדיפה לשכוח.
כמה פעמים במהלך השבוע ניסיתי להתכונן ולא הצלחתי כי - שוב- לחשוב על זה הלחיץ אותי. היום מצאתי שעה, התרכזתי קצת ובאופן די חפיף סיימתי עם העניין. מחר אעבור על זה שוב וזהו. קשה לי מאוד להיות יסודית בעניינים האלה.
ולמה אני כותבת את זה? כי קורה לי משהו דומה עם נושאים מאוד משמעותיים שקשורים לחיים שלי, כמו זוגיות למשל. אין לי זוגיות ואני רוצה, אבל לחשוב על זה מאוד מלחיץ אותי. אז העדפתי לא לחשוב על הנושא במשך כמה שנים (נשמע מוזר אבל זה בערך מה שקרה).
מצד שני אני חושבת, אם אני עושה הכל באופן חפיף, אז עדיף בכלל לא להכנס לנושא של זוגיות כי שם לדעתי אסור להיות חפיף.
מעניין אותי איך אני אדע מתי הדקה ה-90 הגיע :)

ברגע אחד הסתכלתי על עצמי
ממקום אחר, לא מתוכי
ראיתי את חיי עוברים
ואת מי שאני
מכלול של ארועים ורגשות
הרגשתי על גופי מאוד חזק
שאין דרך חזרה
אם ארצה או לא
אלה הם חיי
עם כל הכאב שבהם
יש גם יופי
לפעמים זה שווה

אני מרגישה חצי מתה
כמו פצעי לחץ של הנשמה
כאב מוגלה בשר מת
ככה היא
כבר הרבה זמן

כתוב למעלה: "לתשומת לבך - המנוי מסתיים בעוד 6 ימים. חידוש המנוי" (קישור)

מלחיץ העניין הזה. אני לא אוהבת שמלחיצים אותי.

אני לא מבינה
מאיפה הצורך להתעקש
ולא לסמוך על המילה שלי
אם אני אומרת לא
זה כי לא מתאים לי
כי לא נמשכת
כי לא

היום דיברתי עם מישהו על חברה טובה שלי, גרושה ומאוד שולטת באופיה. שלוש שעות אחרי השיחה ההיא, הנייד שלי צלצל כשטיילתי עם סופי בצהריים. הנה אני באה, אני בתל אביב היא אמרה. ממש הפתעה כי חודשים לא ראיתי אותה. מדהים, זה היה כאילו קראתי לה עם המחשבות.
אז בסוף כמה שעות של בילוי יחד, היא נזכרה שפעם אמרתי לה שאני כותבת. וביקשה ממני את הכתובת כדי לקרוא אותי מהבית שלה. אמרתי לה שלא. אמרתי לה שאני יכולה לבחור מה להראות לה ולשלוח לה, אבל לא לינק (ואני לא מתכוונת דווקא לבלוג פה בכלוב אלא בתפוז).
ואז היא שאלה למה אני מסתתרת? למה אני לא יכולה להיות אותו דבר מול כולם?

לא ידעתי מה לענות לה. אני יודעת שהיא צודקת. אני עייפה מלהתחבא. מלהראות צדדים שונים שלי לאנשים מסוימים ולהסתיר אחרים. ועכשיו שאני כותבת את השורות האלה אני שוב חוזרת בזכרונות שלי אחורה לילדות. גם שם כל הזמן הייתי צריכה להתחבא ולהסתיר כדי למנוע מלחמות.

שוב דפוסים משורשים חזק....

לא יודעת למה
לפתע חושבת על אבי
הוא חי רחוק מאוד מפה
בעולמו יש רק ספרים
הרבה פעמים מצאתי את עצמי מקנאה
מצד אחד גם לי יש משיכה עצומה לספרים
אז למה הוא לא עשה לי מקום בעולמו
מצד שני מקנאה כי להם יש אותו

לא יודעת
אולי בגלל זה
בארץ קשה לי לקרוא
והספרים הפכו אצלי
לערימה של אבק

אני מטאטאת והכלבה סביבי מנסה לתפוס את המטאטא, ואני מתחילה להתעצבן. מסכנה שלי. לפתע ההתפרצות, צעקה אחת דדדדדדדדדדדיייייייייי והיא מתרחקת.
ואז בכי, אני בוכה, לא היא.

די. אני רוצה לצעוק על העולם. די.

אחרי שתי שיחות אתמול
הבנתי מהר מאוד
שלא מאוד מעניין אותי
עולם השולטים ונשלטות
ואיפה אני בכל זה

יש דברים הרבה יותר דחופים לי
כרגע