מחפשת את ארט וונדלי

סורי, אין כאן משהו  מחרמן,  בניגוד לציפיות שמייצרת הכותרת

רק פואטיקה מדוייקת מאוד של  טוביה ריבנר

כל סאבית יודעת זאת בכל נים בגופה.

null

בשבוע שעבר צפה בזכרוני שיחה שהיתה לי  פעם עם אדון, רב עוצמה וקצר מועד,

קולו התרומם בחוסר אמון, מה זה ? את באמת מאמינה שאני יכול לשנות אותך? שמישהו בכלל יכול לשנות אדם אחר?

כן, אמרתי לו, בדבקות, כן, אתה! אתה  יכול, אם רק תרצה

נו באמת, את אדם אינטליגנטי, גם XXX  מאמינה כך....מאיפה אתן מביאות את זה?

מבעד לטלפון יכולתי לראות את המחשבה שהבזיקה לנגד עיניו

ביטוי מבריק שהלוואי שהיה כותב עליו עוד, "הדת שהשפחות יצרו"

ואצלי  עלו  כל המשאלות להשתנות, כמו בשרשרת חרוזי תפילה : לרדת, במשקל הכוונה, לעשות יותר ספורט, לעבוד ביעילות,

לחייך, להחזיק את האושר הקטן כמו קמע על הצוואר .

אמרו לי פה פעם שזה לא שפיט, שאף אחת לא הצליחה לרזות בגין אדון ושהאושר חמקמק ביותר,  כמו לאחוז מים ביד,

רגע כאן , רגע נעלם.

  השיר הזה , היה במקראה של בית הספר, שיעור ספרות.

וכבר אז ידעתי לפרש שהוא  תיאור של סקס חזק.

והיום פעם בראשי , כמו גלגלי רוטציה של עיתון, מתקופת הפרינט, לפני הדיגיטל

ואז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה. 
 
 
חמדה/ דליה רביקוביץ'

שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ,
וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת
 וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהַּ.  

וְהָאוֹר הֵחֵל מִסָּבִיב שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ,
וְגַלְגַּל הָעַיִן אֶת גַּלְגַּל הַחַמָּה חָמַד.
 אָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ.  

הִזְהִירוּ רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים וְהָאוֹר לֹא יָדַע שָׂבֹעַ,
נִתַּךְ בְּגַלֵּי הַנָּהָר וּבְכָל אַדְווֹתָיו נִצַּת,
 אַף רֹאשִׁי הָיָה בְּעֵינָיו כְּתַפּוּחַ זָהָב לִבְלֹעַ.  

שׁוֹשַׁנֵּי נָהָר צְהֻבּוֹת פָּעֲרוּ אֶת פִּיהֶן לִבְלֹעַ
אֶת אַדְווֹת הַנָּהָר בְּחָפְזָן וְגִבְעוֹל הָעֵשֶׂב הַשָּׁט,
 וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת
וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת מִתְעַצְּמִים בִּתְשׁוּקָה לִגְבֹּהַּ
 וְאָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוה.
 

הדום האקס שלי , אמר לי כמה פעמים בדאגה וחיבה

"נטרק'ה, את יותר מידי משליכה יהבך על  אינטליגנציה קוגניטיבית כשאת מחפשת אדון,

ואת צריכה היית, במקום זאת, לשים דגש על  אינטילגנציה רגשית."

ופעם אחרת כשציינתי שהתמזל מזלי להיות עם גברים דיסקרטיים שלא פגעו בחיי המקבילים

אמר לי בשקט, " לא היה לך מזל עם X" ואני מצטער בשבילך"

הוא התכוון שדיסקרטיות היא תנאי הכרחי אבל לא מספיק, החמלה שבדבריו עטפה אותי כמו שמיכת פליז ברכבת קפואה.

וגם אמר לי כשציינתי שאדון פלוני, כתיבתו משוכללת ומקרינה עושר תרבותי

"מה אכפת לך כמה תארים יש לו. את מקבלת אותו לעבודה? את חמותו לעתיד?

תבדקי במקום זאת אם הוא אדם ראוי וגבר שפוי!"

התרעמתי,  מה?  דום?  אתה רוצה לומר לי שכשאתה מקבל שפחה למשק הבית אתה לא בודק עד כמה היא  נבונה ומשכילה?

לא!

אני מתיחס לפרמטרים אחרים לחלוטין, ציין

מה לעשות? אני מתמידה בטעמי , איני יכולה לקבל אדנות אלא אם אני מביטה מעלה, ולא בגובה העיניים.

פעם ראשונה שלי בסטודיו. החדר חשוך וכמה שניות עוברות עד שנפשי שוקטת ועיני מתרגלות וסוקרות את הציוד הרב. שלל סדים, אחד מעץ, פתח לראש ולידיים וכל מיני כורסאות ומכשירים שהם ספק עבור חולים וספק עבור דמיון חולני. ומיטה, סדין אדום ועל המיטה אפיריון שלשלאות, חוליות כבדות מברזל, משקשקות כמו בפנטזיות אפילות במיוחד.

וואו....לונה פארק... אני מפחדת, כמו לפני רכבת הרים, החרטה בה נתקפים במהלך הטיפוס האיטי בעליה למתקן מעלה... וואי... וואי.. למה עשיתי לעצמי את זה ?  למה אני כזאת מפגרת ומסכנת את עצמי, ואני בכלל לא נהנית מכאב... חלחלה!

בקושי נושמת והידיים והברכיים שלי דביקות מזיעה וכריעה על כרית ויניל אדומה, עם מבט מושפל מטה, מנסה לגנוב הצצה בשפע המראות, להבין איפה הוא ואיזה מכשירים הוא שולף מהתיק. ואז הצלפה ומצח צמוד לרצפה (לא נקי שם, צריך מלכה עם עבד ניקיון מקצועי).

עלי למיטה, שכבי על הגב, הוא עובר מכל צדדי ועונד לי אצדעות, קולרי עור רחבים לכל יד ורגל, התנועות שלו מדוייקות ועדינות, הקולרים יפים בעיני כתכשיטים.   הוא עובר סביבי שוב ונותן ווי מתכת בכל עדי, ידי וזרועותי נמתחות לצדדים ומעלה, והנה אני פרוסה בפני אדוני והוא עושה בי כרצונו.

כאשר עבר מיד ליד ומרגל לרגל, היתה זו לי הזדמנות לסקור אותו, ואני כחתולה המתבוננת בשמנת.

הוא גבר מושך, יש בו משהו ג'יימס בונדי, אירופאי, נינוח ומלא ביטחון עצמי. אני רוצה להעביר אצבעותי על צווארו, זרועותיו, גופו

 ועל עצמי אני מתפלאה, איך החליפה התשוקה את האימה ואיך כפות ידי שהיו קמוצות חזק, לאורך שנים, נפתחו כאן, במקום הזה, לקטיפה ולטיפה.

  שיר לאחד במאי

הַאִם אָקוּם?    שְׁאֵלוֹת שֶׁל פּוֹעֵל שֶׁנּוֹפֵל.

מאת יהל פרג'  

 מָּה מְשַׁלְּמִים לִי לְשָׁעָה?
גַּם בְּעֶשְׂרוֹת אַלְפֵי שָׁעוֹת לֹא אוּכַל לִקְנוֹת אֶת הַדִּירָה שֶׁאֲנִי בּוֹנֶה.
עַל שְׁעַת עֲבוֹדָה פְּלוּס נְפִילָה, מְשַׁלְּמִים יוֹתֵר?
פֶּנְסְיָה, הַבַּעַל בַּיִת שָׂם עָלַי?

מָה עוֹשִׂים כְּשֶׁפּוֹגְעִים בָּאֲדָמָה?
אֲנִי זוֹכֵר שֶׁפַּעַם נָפַלְתִּי עַל דֶּשֶׁא רַךְ. זֶה כָּךְ?
הָאֲוִיר, שֶׁלְּתוֹכוֹ אֲנִי נוֹפֵל – הוּא עֲדַיִן בְּחִנָּם? וְאֶת הָאָרֶץ, הֵם כְּבָר קָנוּ?
וְחַיַּי, כַּמָּה שָׁוִים חַיַּי?

מַדּוּעַ לֹא הָיָה שָׁם מַעֲקֶה?
כַּמָּה עוֹלֶה מַעֲקֶה?
וַחֲבֵרַי, שֶׁמֵּעָלַי, מוֹשִׁיטִים יָדַיִם מְאֻחָר מִדַּי, יִפְלוּ גַּם הֵם?
אֵיךְ הֲכִי פָּחוֹת יִכְאַב,
לִפֹּל עַל הָרַגְלַיִם?
עַל הַגַּב?

מִי בָּנָה
מִי נָפַל
מִי יִפֹּל
מִי בּוֹנֶה
מִי נוֹפֵל
הַאִם אָקוּם?

                הלילה חלמתי על גחליליות, לפי כל סעיף בניו אייג', זה סימן מבורך, מבוא לבשורות טובות.

                 אלא שאנו כבר יודעים, אין סמלים אוניברסאליים, ההקשר, הסיפור, הוא זה שמקנה משמעות.

                  חלמתי שאני עם הדום האקס בירושלים,  הוא גבוה מאוד, כדרכו, ולצידו עמיתו למקצוע, הנמוך מאוד, הם צועדים יחד ואני בעקבותיהם.

                 יוצאים מדירה בליל חורף, מהדקים מעילים לגופנו.

                 השביל  היוצא מן  הבית רצוף שלוליות ומשהו מבריק בחשיכה על השביל מטה.   ג ח ל י ל י ו ת.

                  לרגע אני נרגשת מהפלא, כמו בילדותי... יאאאא....פרפרים מאירים,  אחרי כן אני קולטת שאינן עפות באויר.

                  הן נעות בקושי על העפר הבוצי. 

                   אני מנסה להסב את  שימת ליבו, אלא שהוא אדיש ושומר על מבט נכוחה וצעד קדימה יחד עם רעהו.

                   זו רק אני שמסתכלת מטה וצופה במאורות קטנים שוקעים במים כהים וכבים.

                               הקיצר, החלטתי, אני לא מתאהבת יותר,   נ ק ו ד ה.

                                סקס וחברות וחיבה - כן. 

                                 אבל לא אכנס יותר לפרדס.

                               בת 52, סוגרת את הבאסטה הזאת!

               אתמול, כשבאתי אל ביתו של המאהב, התחבקנו דקות ארוכות, אפילו את התיק

               לא יכולתי להוריד מרוב דחף ההיצמדות אליו.

               בשלב מסויים חלפו ידיו על שערי, צווארי, שדי, מתני, ירכי

            אשה! לחש לתוך צווארי

              שמנה? !  תיקנתי אותו

              לא!  אשה! מאה אחוז אשה!

   אני מרגישה טוב יותר, כבר יומיים, איזה רווחה, אנחה, לאל תודה.

   קצת חוששת שזה צעד תימני של אחד קדימה שניים אחורה, מקווה שאתמיד.

   מיד חופרת בתוכי לברר למה זה? מה קרה שפתאום הפציעה השמש מתוך חשיכה ארוכה.

   הנה התשובה באחוזים:

   1. הזמן שחלף, כמו השיר של טונה "גם זה יעבור", הסכנתי עם המוות, קברתי את הגופות  (לפחות 60%).

  2. המילים שההוא כתב, מסגור אחר... לא נכבה, תמיד היתה לו השפעה מעצבת עלי (5%)

 3. המשפטים שאמרתי לעצמי, עבודה עצמית נחושה ושעות שעות ביוטיוב, קורס על פסיכולוגיה חיובית, (5%)

Positive Psychology 1504: Harvard's Groundbreaking MOOC

4. גלולות אסטרוגן נהדרות (פרוגילוטון) רופאת הנשים הבטיחה לי שזה יעשה את העבודה (10%)

5. המאהב הנוכחי, שאומר לי משפטים מתוקים כמו :מחר חמודה, בואי מוקדם ככל האפשר והשארי כמה שיותר.

    מצמיד אותי לגופו בחיבוקים ארוכים שממוססים את הקור שבליבי. (10%)

6. החזרה הביתה ממקום קפוא, בוסט לנשמה, היה שווה לנסוע רק כדי לחזור (5%)

7. השמש הנפלאה שזרחה היום.  (5%)

     מאה אחוז  כיף