סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מחפשת את ארט וונדלי

You can try to struggle, try to escape

Unlock the handcuffs, peel off the tape

But you can't get away from the chains of love

soft as a feather, tight as a glove






Little D/s Ditties

by marionette
לפני 6 שנים. 19 בינואר 2018 בשעה 20:17

    

 

 

         מן הידועות שהדרך להתגבר על שברון לב עוברת דרך סיפור נוסף ואחר.

            אבל כשהלב עמוס בנוזל שחור להתפקע, איך אפשר לפנות  בו את החלל ההכרחי להתפעמות?

          זה מלכוד 22.

           

         התמזל מזלי  בעונה זו של השנה ווהתוודעתי אל  כמה מן המשובחים שבגברים,

           אבל אני מתקשה, גם הם חשים בצרימה, ויש לי תובנה מבאסת לגבי עצמי.

           

            אחרי המוות ההוא הפציע החבר הטוב שלו, אלא שהסקס היה טכני מידי.               

            זה היה...כמעט אך ורק סקס, תכליתי, מרוכז כתמצית בושם  

           וחשוף כמו עץ בשלכת.

          

           אחרי כן הכרתי דום פנוי, מאסטר עם אקס פקטור, בהן צדק !  שליטה טהורה,  זן נדיר במחוזותינו.

         אלא שאני לא יכולתי לתת באמת את עצמי והוא לא אבה בפשרה.

 

          המאהב הנוכחי,  מה שרציתי לעצמי, מבוגר ממני, קריירה מצליחה.  גבר גבר.

           מוצלח עד שהאדון הקודם קודם, התרה בי :

          נטר! תחזיקי אותו, תשמרי עליו, אל תניחי לו להישמט, הוא שווה!

            

           היום  כתב לי  שהוא מחכה בסבלנות לשובי וצירף שיר אהבה נפוליטני,ל"איטלקיה שלו".

          מקסים,  הוא טועה בי להאמין  שאני כהה ואקזוטית, האמת היא  מתחת לציפוי

          הלטיני יש פולניה ממורמרת, עם לב שחור מעצב וכעס שלא יודעת את הדרך החוצה מהלבירינת.        

 

      

 

 

 

 

לפני 6 שנים. 13 בינואר 2018 בשעה 17:11

 

 

 

       אורזת לפני נסיעה, יש לחשב  זוג תחתונים לכל יום פלוס עוד אחד למקרה מחזור.

       הכי כדאי, לקחת את אלו הקרובים לסוף דרכם, להשתמש ולהשליך במלון, כך מתפנה מקום במזוודה בדרך חזרה.

 

       בוחנת זוגות לבנים המקופלים על המיטה, ונתקלת בפריט אחד קרוע, חור גדול פרום באחוריו.

      למה שמרתי אותו? נזכרת, הוא פער אותו באצבעותיו , ובא דרכו מאחורה.

 

        זיכרון מגע אצבעותיו בדלת האחורית, ובערת הרעב אליו וחום גופו על גופי.

 

       נגמר, הכל קרוע, משליכה אותם לפח ביד קרה.

 

לפני 6 שנים. 12 בינואר 2018 בשעה 16:10

 

   כבר תקופה שאני בחלומותי, בלילות, נעה במבוכים סבוכים, מעוקמים ביד אֶשֶר, לא מוצאת את דרכי החוצה.

  הסיוטים בגלים, נרגעים קצת ושוב מבקרים.

 

אני מצקצקת בלשוני לעומתי, ככה זה געגועים למי שמתו והלכו,  דינם חוסר מוצא ותוחלת.

 

יודעי דבר יעצו לי  להכין לוכד חלומות בעצמי, מחוטים ורשת.

לתלות אותו סמוך למיטה ולהתכוון אליו טרם שינה.

 ולי  אין  חוטי צמר זמינים, עיגול מחוט ברזל,

נוצות ובתיה עוזיאל.

 

מה שכן יש לי שיר מתאים.

 

כל הנהרות /אבות ישורון

    

כל הנהרות 

הולכים אל 

הים והים 

אינו מלא 

כי כל 

הנהרות חוזרים 

אל הנהרות 

תאמינו לי.

 זה סד

 גאות ושפל

 זה סד

 תורת געגועים.

 

 

   

לפני 6 שנים. 11 בינואר 2018 בשעה 6:58

 

 

    כשהייתי חיילת בבסיס דרומי מאובק היה מפקד באוגדה שלא ממש התיחסתי אליו כי היה מבוגר בעיני, עשר שנים מעל גילי.

     מנקודת המבט של בת תשע עשרה, זה כמו איזור רדיואקטיבי אסור.

     חיבבתי אותו כשהיה נכנס אז למשרד, תמיד במדי ב', לא תמיד מגולח, עייף ולבבי, אני היתי מכינה קפה שחור בטעם חול והוא 

     היה מעלה חיוך על פני.

 

   

       שלושים ושלש שנים אחרי,  במסגרת חשבון הנפש והניסיונות להתאושש משברון לב ,נזכרתי שרציתי ולא עשיתי וי V על הגבר הזה.

 

      החלטתי ליזום הטרדה הפוכה, (בדרך כלל זה המפקדים שמטרידים את  המזכירות) וליצור איתו קשר. לא היה פשוט לאתר,

      אחת שהיתה שם איתי דיווחה שעבד כמה שנים בחול אבל רואה אותו לפעמים בחדר כושר...

 

      לשמחתי  מצאתי אותו מקסים כאז, פנוי, מחוייך ונכון לאספני לתוך זרועותיו. אה- מה- מה - ווניל.

     השבוע, במטבח שלו, סיפר בביישנות שאמר לגרושתו שהוא יוצא עם מישהי שהיתה "חיילת שלו".

 

     אוזני  נתפסו לביטוי "חיילת שלו" לשניה הרגשתי קטנה ושייכת ומשוייכת ומוגנת. רגש בידיאסאמי

      פעם היתי שם, שקועה בתחושה הזו לאורך חדשים ושנים, כמו נמלה מתפלשת בכלי של הסוכר.

 

      הסקס נעים, החיבוק מדהים, יש מצב שנעשה חופשה בחול יחד, בקרוב, והבעיה היחידה שאני מזהה כרמז מטרים 

      זה שעכשיו אני מבוגרת מידי בשבילו.... חה חה חה.

 

 

 

   

   

 

    

     

 

לפני 7 שנים. 7 בינואר 2018 בשעה 18:34

 

  

בפעם האחרונה שבאתי אליו הבאתי לו כריך צבעוני מושקע, סלמון ואבוקדו עם נבטי חמניה,

הלחמניה שאפיתי פערה פה כמו צדפה רעבה.

 

היה בי קצת חשש, המאהב הקודם לא אהב את הקומבינציה, אך ההתרסה גברה.

 

הנוכחי היה מוקסם אבל כשאמרתי " שים לב, אני אפיתי את הלחם". עצר באמצע הנגיסה להתבונן

במעשה ידי בפליאה.

 

א ת    א פ י ת    א ת   ז ה ?

 

כן, רציתי להרשים אותך, הערתי ביבושת מעושה.

הוא קפא

הניח את הכריך בצלחת ואמר

 

אני יודע מה עשית!

 

מה עשיתי?

 

אפית לחם לגבר שלך!

 

נבוכה, התקשיתי להישיר מבט לעיניו.

 

כן, נכון!

 

באותה נונשאלנטיות שלא לימדה שום דבר על הצמרמורת בבשרי

 

 

 

לפני 7 שנים. 5 בינואר 2018 בשעה 14:22

 

 

 

          

אמרתי וחזרתי והתרעתי בו ... זה זמני, יש לי משפחה שלא אפרק וסטייה שעתידה לגאות על גדותיה אם ארעיב אותה יותר מידי זמן. 

 

כל אימת שאני באה לביתו, הגדול מידי, מהדהד בריקנות של אולם מבפנים,  ובחוץ הלימונים והתפוזים  נושרים על הדשא באין קוטף. המחשבה מציקה לי, חבל...יש לאסוף ולהכין ריבה, אבל תכלית אחרת משתלטת עלי.

אנו חוגגים, אני מודיעה! קיבלתי מעין.... קידום בעבודה.

מוציאה יין מהתיק, גמלא.

 

הוא עיקם את אפו, בואי, אני אתן לך לטעום משהו מעודן יותר, ירד למרתף שלא הבחנתי קודם בקיומו.

אם רק היה יודע איזה פוטנציאל בידיאסאמי יש במרתפים.

היין נהדר אבל אצה לי השעה, יש לי ארבע שעות ואני לא מתכוונת לבזבז אותן על יין וגם לא על מסעדה.

 

גוררת אותו למיטה עצומה, ומתפשטת ומתחבקת בו הרבה הרבה זמן, בלי תזוזה, רק מגע. מסבכת רגלי ברגליו, מצמידה שדיים לחזהו, אוחזת אותו בין ידי התמנוניות, טומנת ראשי בתוך צווארו, מצמידה אותו אלי, קרוב, יותר קרוב... עוד יותר קרוב, הכי צמוד שאפשר.

ככה שעה, בדיבור עצלתיים, פוליטיקה וזכרונות מוונציה.

אולי יותר משעה. הוא משתף פעולה, מניח לי, מקיף אותי בזרועותיו.

מה זה הדבר הזה שאנחנו עושים? שאלתי אותו בפליאה בתוך הצוואר שלו?

חום!   ענה קצרות.

הסתייגתי, לא.... זה קשור בסקס, זה לא רק חיבוק חם שכזה.

 

אחרי כמה זמן, משהו מצטבר בי למטה, תשוקה סמיכה מבעבעת, ואני אומרת לו,

 

בוא אלי!

 

אפילו שהוא כאן.קרוב מאוד.

 

לפני 7 שנים. 6 באוקטובר 2017 בשעה 4:36

 תחושה מיוחדת יש לימים הראשונים, הגוף והנפש סחופים בסערה ומתיקות.

כבר היתי במקום הזה ותמיד הצטערתי אחר כך שלא לקחתי את הזמן, שלא האזנתי בדריכות

 

שלא המתנתי לעצמי בכל סימטה חשוכה.

 

הפעם אני שם, קשובה לגמרי,

 

אורבת לבאות בהתרגשות, עונג ופחד. 

 

 

 

 

 

 

ותודה לדניאל פאר, ינוח על משכבו בשלום.

 

 

לפני 7 שנים. 20 בספטמבר 2017 בשעה 4:36

  לכהנא כרמון יש דימוי " ימים כזבובי חורף תשושים , ניתן לגעת בם במעופם".

   הימים האחרונים היו הפוכים- כברושים בוערים בשלהבת אש.

   וכתמיד עם אש בוערת- היא כלה מהר.

 

 

שנה ברוכה לששת קוראי, אין קשת בלי גשם.

 

    

לפני 7 שנים. 7 בספטמבר 2017 בשעה 9:57

מציצת מחווה לא',

 

עוד יום יומיים' היום הולדת של א', זו תהיה פעם ראשונה מאז 2004 שלא אתקשר לברך,

שלא אגיע בהתראה של חצי שעה עם פיצה בשבילו ושוקולד לילדים,

שלא אפול לתוך החיבוק האדיר והמוחץ שלו, זורח כלבנה במילואה.

 

ולא נצחק יותר יחד, ולא נדבר בשיח הפנימי של שניים שחלקו מיטה פעם, ולא נמליץ אחד לשני על

סדרות כמו "בלש אמיתי", ואין מי שיגיד לי יותר  " יאללה יאללה" כשאבשר שאני (שוב) שבורת לב

ונפש.

 

במהלך 13 השנים שבהם הכרנו, היינו מתָקשרים על בסיס יומיומי,

קילומטראז' האימיילים והמסרונים  ביננו, אם היו מחברים אותו, היה מגיע לירח ובחזרה.

עד לפני כשנה כשהחל להתרחק ולהתמעט כסהר, גורע וחסר.

 

כשסיימנו את הקשר הבדסמי ביננו, אמר לי כמה פעמים בלהט:

"את לא מתארת לעצמך כמה את משמעותית בחיי, אני מתבשם בחברות שלנו"

והיה מוסיף... "יש לי ... אולי... שלשה חברים אמיתיים בעולם הזה ואת אחת מהן,

אני מספר לילדים  עליך ומתגאה בקשר שלי איתך".

 

נראה שכל החברות הזאת, לא היתה שווה הרבה במהלך הנפילה לאסון, כי לא התקשר ברגע האמת.

הילדים נותרו עם אימם ואני כמן איזו ירושה תמוהה לחבר שלו, אחד מהשלשה אשר מנה אז באוזני.

שהפך למאהב התורן ושנינו מחפשים בעצב קיומי, את הזיכרון של א' , זה בזו.

 

סיימנו?  שאלתי את המאהב בפעם הקודמת קודמת.

כדי לדעת אם להתלבש או להכין קפה (יש לי מכונה ואני מכורה) להפסקה ולהמשיך.

הוא התלבט... את יודעת מה... בואי נעשה עוד מציצת מחווה לא'.

אני לא בולעת, הדגשתי, זה אמנם היה לו חשוב, אבל איני מסוגלת.

אני זוכר, את יכולה לירוק, הרגיע.

 

 

לפני 7 שנים. 5 בספטמבר 2017 בשעה 20:44

ודווקא החוקי גמר.

 

 

היה שבוע קשה שעוד לא נגמר, בני משפחה מחו"ל ממלאים את ביתי, נתתי להם את חדר השינה שלי ועברתי לגור אצל הפרוד החוקי שכבר מזמן מבקש כי נשיב עטרה ליושנה (כולל סקס).

חמישה לילות, מתוכם עשינו מין מגומגם, בשלשה. אני נעתרת-  יום כן יום לא.

 

שלש פעמים בהן  מצאתי עצמי מנוכרת לעצמי, עסוקה כל רגע ב"מה אני מרגישה" עכשיו, והאם זה  

דבר נכון או שגוי. ואיכשהוא הצד השני הרגיש שאני מרוחקת ולא ולא ולא גמר.

מגעו עדין כשל נגן מנדולינה, מרפרף ומתחשב, נוח לך ככה? רוצה להחליף תנוחה?

אני צריכה בדיוק את ההיפך, אבל לא מסוגלת להסביר.

 

 

בין  לבין  ריצות ומסעדות  התקשר  גם המאהב, החבר של א'. אני בעיר, תמצאי זמן.

אין זמן! התנצלתי, אני לא יכולה לעזוב את האורחים והבית מלא.

בואי החוצה, נמצא מקום.

אני לא עושה את זה בחוץ! 

 חכה יומיים הם עוזבים, ניקח חדר.

 

התעקש, כמעט נעלב, "אני עושה את הדרך אליך כל אימת שאת רוצה ויכולה, ועכשיו כשאני בעיר את לא יכולה להתפנות?"

התנצלתי בנימוס, עם ארומה מעוצבנת משהו ( הוא לא מבין את הסיטואציה שיש לי בבית).

 הוא הרגיש זאת. איך כל הגברים בחיי מרגישים את ה"אמת" בקול שלי, אני שחקנית גרועה או מוקפת בגברים

רגישים במיוחד.

 

חצי שעה אחרי כן נוצר חלון הזדמנויות קטנטן, אחד נסע לראות את המשחק, שני לבריכה שלישי לקניון... התקשרתי,

 

בוא עכשיו!

לא היתה חניה אלא ברחוב המקביל, השעון תקתק, ואז הגיע מיוזע .נוטף מים.

 

גבר גבוה ונאה בחולצה שחורה ועניבה בבורדו מפוספס. טבעת חותם על אצבעו.

למרות שהמזגנים פעלו בעוז , גופו היה לוהט, פרמתי את העניבה, סצינה מאופרות סבון של שנות השמונים.

 

פשטתי את חולצתו וליטפתי את כתפיו ביד קרירה, יש לנו עשרים דקות.

אך הלהט שבחוץ פסח על מיטתי, והמגע השתבש ונאלם דום.  הוא לא גמר.

אסור להלחיץ אותו בזמן, ציינתי לעצמי.

 

 

בערב, ניגש אלי החוקי, כשאני עובדת על המחשב ועיסה את כתפי, בא לך?

חפוז, אמרתי לו, כי אני עייפה. ודווקא אז נחה עלינו איזו רוח נכונה ,

אני עצמתי עיניים והוא הגיע לאורגזמה, סוף סוף, אחרי שבוע ארוך,

 

שמחתי שאני מביאה הנאה