באנג'י בלי חבל

משא ומתן על גבולות תמיד מתחיל עם סרגל.
ככה לפחות לימדו אותנו אי שם בערבות היסודי לפני ששלחו אותנו לעשות שלום כיתה א' לסאדאת ברחוב.
מודדים, בודקים, מתלבטים, חוזרים הביתה לבדוק במפות, לפחות פעם אחת פרצוף נעלב, שתי פעמים פרצוף כועס ומתאמנים בבית מול הראי על הפרצוף הקשוח.
מחזיקים את הקלפים בכיס. אפילו אם אלו קלפים כפולים ופושטים, שממש לא אכפת לנו לתת אפילו ששה בשביל אחד שווה, של סטיב אוסטין, למשל.

ואני?
לי אף פעם לא קנו קלפים. אני הלכתי לעשות שלום לסאדאת בשביל השלום, לא בגלל כיתה א' 3.



אני מגלה, שמשא ומתן על עומק הכניעה, מתחיל גם הוא, עם סרגל...

גובה. אורך שיער. מידת חזייה. היקף מותניים. מגולחת? כמה מגולחת? מה זאת אומרת רק השפתיים? אנאלי? קונדום? וכאב? כמה כאב? אורך החבל. מידת הכיפוף ומה לגבי הזווית?
הכל מדיד.
וכן, לפחות פעמיים פרצוף כועס, פעם אחת נעלב ופעם, שתיקה שצועקת קשיחות.
הקלפים?מסכן סטיב. אור יום הוא לא ראה מאז כיתה א'. לא מחליפים סטיב אוסטין. אפילו לא בשישה.


והאחד שהרשים.
שגלגל ולא רק את פטמתי הוירטואלית בין אצבעותיו, שהפליא בניגון במקלדת,
התגלה כצללית אנושית.
תעתועי אור על הקיר, שנמוגו עם הזריחה.


אז מדדתי. הכל.
וכשגמרתי,
למדוד, זאת אומרת.
החל שלב השרטוט.

לא, מפת הגבול כבר ברורה.
- שרטטי את הפנטזיה שלך בבקשה.

לשרטט פנטזיה?
הפנטזיה שלי, היא להיות מופתעת.
איך משרטטים הפתעה?

הפנטזיה שלי, היא להצית את גבולות הדמיון
אז בשביל מה לשרטט גבולות?


נאיבית? למדי.
להפסיק? אולי.
אבל, עוד לא. עוד קצת...


נאיבית.

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.

היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לה הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.


(מילים: רחל שפירא)


בדרך כלל כשאני לא מוצאת את המילים, אני הולכת לאנשים אחרים.
יש משהו במילים של אחרים ברגע שהן מוצאות בתוכך הד.
חיבור עם מילים של אדם אחר הוא כמו מפגש שמפיק צליל קריסטלי.
חד, מהדהד, צלול
רגע של תקווה.
תקווה, שהבנה היא אפשרית.
שמישהו שם בחוץ יפגוש אותי, יבין אותי והוא בשבילי, יהיה שקוף כמו קריסטל.

-אני אהיה שם באחת עשרה, תגיעי רבע שעה אחרי! אל תאחרי!
-אני אשתדל.
-קבעתי אחר כך, אז פשוט אל תאחרי.
ניתק.

חמישים דקות, שלוש ערים ושני אוטובוסים אחר כך,
מגיעה.
בזמן.

מטפסת במהירות את המדרגות. נוטפת זיעה.
מקללת את העקבים והסיגריות.
יופי של רושם ראשון אני אעשה ככה...

מול הדלת, נעמדת לרגע,
לוקחת נשימה, מפזרת את השיער, מעיפה מבט על החולצה.
חם לי.

נוקשת בדלת הצבועה בצבע שמן אדום חום ישן ומחכה.
ממעמקי הדירה, הוא עונה. -פתוח.
נכנסת לחלל, הוא יושב על הספה בחדר ריק, קרוב למזגן שנושם אדי עזרה ראשונה

עומדת באמצע החדר
מבטו סוקר אותי, חצי חיוך מרושע תלוי מתחת לשפם.
-איחרת.- הוא אומר
אני מביטה מסביב מבולבלת,
-לא קבענו בברבע?
-איחרת. כבר סגרתי.


חיפוש דירה, תל אביב, יולי 2006,
כולם נהיו לי אדונים.

חושבת יותר מדי.
בלגן בראש.
מרגע שהחלטתי, שכן, אני רוצה לנסות, יש לי רק בלגן בראש.
מה אני רוצה לנסות? איך? מתי? איפה הגבולות שלי? יש לי גבולות?
אני חושבת שברכבת ההרים הארוכה ביותר בעולם – המחשבות שלי - רק מחשבה אחת לא ממש עלתה, אני בכלל יכולה להנות? למה היא לא עלתה? כי ברור לי שכן? כי זו בכלל לא הסיבה שאני כאן? ואם אני אתן למישהו אחר להיות דומיננטי, איך זה בכלל קשור למחשבות?

אופפפ.

שאלתי חברה טובה שלי את זה.
כשסיפרתי לה שהפצעתי בכלוב, היא חייכה.
-מתאים לך השוט.
-ככה את רואה אותי? דומיננטית? שאלתי
( לא ממש מתחברת למילים שולטת, נשלטת, שפחה או אדון, שני אנשים מתחברים מבחירה. שני אנשים בוחרים לתת אחד לשני מרחב פעולה, אין כאן שליטה, לא בעיני. לא מוותרים כאן על כלום, בחירה וויתור הם הפכים.)
-מה לא?
-אז זהו, שלא. מסקרן אותי דווקא אחרת. דומיננטיות יש לי בחיים מספיק.
היא חייכה שוב
-את? מותר להיות זבוב על הקיר?
-אני עד כדי כך שתלטנית?
-לא, את בכלל לא שתלטנית, את לא רואה בעולם כולו שלוחה שלך, אבל, את מאד דומיננטית, שלא לדבר על בולטת. זה לא יהיה לך פשוט.

היא צודקת.

אני שכמעט תמיד בפוקוס, שמסביב רואים בי מעין סלע איתן, יכולה להנות, להתחבר?
או שבאמת, זה מסקרן אותי, כי אף פעם לא נתתי אותה למישהו, את הדומיננטיות?
אז איך?
איך עושים את הצעד הראשון?
הקריאה כאן, יוצרת אצלי ציפיות.
ציפיות מוגזמות לדעתי.



---------------------------------------------------------------------------------------------------



היום לפני 24 שנים, נהרג יניב.
אז, קראו לזה של"ג. זה היה במבצע.


אמא שלי, שהכי מתגעגעת ליניב, אמרה היום בחיוך הכי אומלל שראיתי:
- גברים. נגמר המונדיאל, משעמם להם.
לא, לא PC, אני יודעת. אבל כאב פרטי, הוא הכי לא PC, וממילא אסור לערבב אותו בשיקולי הקברניט, ככה, לפחות הקברניט מאמין.
ובעצם, ממתי מוות הוא נכון? ומתי כשהוא בזמן מלחמה, הוא לא פוליטי?
עשרה חיילים, שלבי כואב על אמותיהם, עליהם ועלינו.

אחלה יום לפתוח בלוג. הא?
[b]