סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

באנג'י בלי חבל

לרדת לסוף דעתי, זה כמו לקפוץ באנג'י בלי חבל.
לפני 20 שנים. יום רביעי, 6 בספטמבר 2006 בשעה 17:02
t-3 שלח/ה לך נדנוד עכשיו!

un.in אומרת: למה לנדנד?

t-3 אומר: שלום

un.in אומרת: : שלום. בוקר טוב. מה שלומך?

t-3 אומר: בסדר ואת

un.in אומרת: עייפה, אבל, לא רע

t-3 אומר: אני דוגל בלפנק ואני אוהב לרדת
t-3 אומר: 34
t-3 אומר: מר"ג

un.in אומרת: LOL

t-3 אומר: אני גם אוהב לשלוט אבל לא אוהב להגמיר. למה צוחקת?

un.in אומרת: מה זה לא אוהב להגמיר?

t-3 אומר: אוהב שאת גומרת

un.in אומרת: אני צוחקת כי הישירות הזו מצחיקה אותי. אם אני באיזשהו אופן מבזבזת לך את הזמן, אתה רק צריך להגיד ואני אפסיק. אבל, יום שישי, 11:00 בבוקר, אני עוד לפני הקפה הראשון של הבוקר. זה קצת יותר מדי בשבילי

t-3 אומר: חחחח שתי קפה בכיף
t-3 אומר: רק תיארתי מה אני אוהב
t-3 אומר: את אוהבת שמגמירים ?

un.in אומרת: אולי.

t-3 אומר: אוהבת שיורדים ?

un.in אומרת: בדרך כלל

t-3 אומר: אני יכול לרדת שעות

un.in אומרת: אני אצטרך להאמין לך בשלב הזה

t-3 אומר: פשוט יכול לגור בין רגליים

un.in אומרת: יש לך שם או שאני קראת לך ההוא שם באמצע?

t-3 אומר: חחחח שארד לך לא תוכלי להתרכז

un.in אומרת: התכוונתי למה שאמרתי. לא עושה לי את זה כרגע הדיבורים האלו

t-3 אומר: רק שתדעי

un.in אומרת: אמרת, פעם אחת, נשמר ותויק. אני מבטיחה

t-3 אומר: בת כמה את ומהיכן?

un.in אומרת: 32 ת"א. אבל, אתה כבר יודע את זה.

t-3 אומר: אני 34 ר"ג
t-3 אומר: ומה עוסקת?

un.in אומרת: אדמיניסטרציה

t-3 אומר: אני איש שיווק

un.in אומרת: ואתה מצטיין בשיווק ישיר...

t-3 אומר: שיווק לשוני חחחח
t-3 אומר: גרה לבד?
t-3 אומר: חתולה?

un.in אומרת: אם לא היית איש שיווק היית חוקר בבולשת? כן לבד, לא חתולה

t-3 אומר: לא הייתי חוקר אולי כבאי חחחח

t-3 אומר: מעשנת?

un.in אומרת: מעשנת

t-3 אומר: גמני
t-3 אומר: איך נראית?
t-3 אומר: אני 185, רזה, עיניים ירוקות

un.in אומרת: נראית כמו כולם. אין לי קרנים ואין לי זנב. אני חייבת לומר שאני לא מתחברת לשיחה הזו

t-3 אומר: איך הגעת לשליטה?

un.in אומרת: לא הגעתי. אני עוד לא שם

t-3 אומרת: למה מתחברת ?

un.in אומרת: די

t-3 אומרת: לא לוותר לעצמך

un.in אומרת: אין לי מושג איך קוראים לך, אז, יקירי המלקק בחשיכה

t-3 אומר: את זקוקה לשליטה מנטלית
t-3 אומר: דווקא באור לאור נרות מלקק

un.in אומרת: אני ממש לא מתחברת. תקרא את הבלוג שלי

t-3 אומר: קראתי

un.in אומרת: אולי אתה ואני לא מחפשים אותם דברים?

t-3 אומר: אני מחפש בראש ובראשונה מישהי זורמת שאוהבת שיורדים לה וגם לשלוט בה אם היא תרצה

un.in אומרת: תשמע, זה קשה בלי שיש שם כדי להגיד לו שלום
אבל, אני אומרת שלום, ובהצלחה בחיפושים.

t-3 אומר: סעי המפתחות בפנים

un.in אומרת: ביי

t-3 אומר: בעצם אני נשוי עבדתי עלייך ביי חומד



פרטים מזהים שונו. כל השאר, איך אומר ארז טל "לא נגענו".
לפני 20 שנים. יום שלישי, 5 בספטמבר 2006 בשעה 3:41
יש לי חלון זמן שרק במסגרתו אני נרדמת.
רגע אחרי שהוא נסגר, הראש, בהבזק רגעי, מפסיק לחוש את כובד כוח המשיכה
המחשבה הופכת צלולה שוב, ואני, עירנית כמו אחרי שנת יופי בת שמונה שעות עם מזגן.

פעם, הייתי עושה ניסויים עם חלון השינה.
בודקת כמה פעמים אוכל לסגור אותו מבלי להרדם.
בגיל 16.5 הגעתי ל-84 שעות רצופות של עירות.
היו מכות. מישהו הצליח כל כך לעצבן אותי שהזמנתי אותו למכות.
הוא הסכים. זה נגמר בבוץ.

בגיל 29, בגלל דד ליין טפשי בעבודה, פתחתי את החלון הזה שוב.
72 שעות רצופות. גם אז זה נגמר במכות.
מכות יבשות של תאונה, התפטרות, והלקאה עצמית - סשן של כמה שנים טובות עם אגו ואלטר.

בחודש האחרון, החלון הזה נפתח בגלל כל רוח קלילה שעוברת.
לפני 20 שנים. יום שני, 4 בספטמבר 2006 בשעה 15:13
לא לאכול את כל הקופסא, מספיקות רק שתיים. לכל העוגיות אותו הטעם.
אז זהו. בדקתי.

ולא!

עוד!
לפני 20 שנים. יום ראשון, 20 באוגוסט 2006 בשעה 19:40
אומרים שחתולים מריחים מוות שמתקרב.
ובליל שבת, חתולה ברחוב דיברה אלי.
עמדתי עם היין הקפוא ביד, חיכיתי לשאר, והיא נעצרה לידי, נעמדה בין רגליי, הרימה את ראשה אלי ודיברה. לא הבנתי מילה.

בשבת ב- 14:00 כבר ידעתי שהוא איננו.
עשרה ימים לפני ששעון החול שהפכו הרופאים ליד מיטתו, היה אמור להפסיק את זירזופו האיטי.

עצרתי את הרכב לכמה דקות. שיחה קצרה, בעיקר טקניקליטי'S שכאלו
ואז, קדימה, אל המרחב. מסיבת יום הולדת מחכה.
היה לי מוזר.
פגמיהם של כל האנשים מסביבי צרחו את נוכחותם בקולי קולות. גם שלי.
אבל, זה היה נעים ונוח ומנחם הרבה יותר מלספר למישהו.


בלילה, מסיבה.
מוחיטו קפוא, מוזיקת אייטיז מונוטונית ושמחה, היכל אפוף בלחות תל אביבית דביקה של בדים סינתטיים, אלכוהול והבל פיו של הים, ואני רוקדת.
מסמסת למישהו, מזמינה אופציה להמשך הלילה, נענית בשלילה.

ממשיכה לרקוד.
מזיעה בקולקטיביות של אהבת קיץ נוסח צביקה פיק
לרגע עולה בי זכרון לילות צמח של שלום חנוך, גידי גוב, משינה ויהודית רביץ
שבאמת לא משנה עם רקדת, העיקר שאהבת.
ואהבתי אתמול בלילה.
את עצמי.

עשרה ימים לפני התכנון.

החיים הם מה שקורה כשמתכננים תוכניות.
גם המוות.

עשרה ימים שהתפנו לי בלו"ז.
אחרי שאצליח לבכות, אני אמשיך לחגוג.
לפני 20 שנים. יום שישי, 18 באוגוסט 2006 בשעה 14:23
כשיוצאים מהבית ליומיים, שוכחים את המקפיא פתוח,
וצריך אחר כך לחצוב קרח במשך שעתיים, זה מבאס.
כשזה קורה פעמיים רצוף באותו חודש, זו כבר באסה.
לפני 20 שנים. יום רביעי, 16 באוגוסט 2006 בשעה 19:52
אולי זה החום שבא והולך חליפות
אולי זה ההסגר שנכפה עלי פתאום
אבל, כהרגלי בקודש, זמן המחשבות ההזויות (וכמובן, לא אוהבת לסבול לבד...)

ליד המחשב יש לי תמונה שלי מגיל שנתיים בערך.
חדי עין יראו שלא השתנתי לחלוטין, העיניים, החיוך והמצח הגבוה עדיין כאן.

הרבה השתנה. הרבה לא.
למשל, אני מפונקת. תמיד הייתי מפונקת.
עד גיל שנה וחצי בערך, לא אמרתי מילה.

טוב, בואו נהיה מדוייקים אמרתי שלוש מילים בדיוק.
'את', 'זה' ו 'לא' .
כשרציתי משהו הצבעתי עליו ואמרתי 'זה'
וכשלא רצית משהו אמרתי 'לא'.
כשמאד רציתי אמרתי 'את זה!'

אוצר מילים מוגבל אבל מכסה די הרבה מחייו של בן שנה וחצי...
הרבה יותר פשוט לתפעול מ'אמא', 'אבא' וכל מני כאלו.

מישהו שאל אותי אתמול, מה אני מחפשת כאן. מה רוצה להשיג.
חשבתי על זה. חלק ברור לי, חלק ממש לא.
לא יודעת עדיין לשים הכל במילים. בטח לא כאלו שנאמרות בלי תיווך של מסך.

אבל, כמו תינוקת בת שנה וחצי,
אני מוצאת את עצמי משתמשת הרבה במשפט -'את זה לא!'.
אין כמו רגרסיות לילדו?ת. לא תמיד צריך הרבה מילים.
לפני 20 שנים. יום שלישי, 15 באוגוסט 2006 בשעה 6:50
כבר כמה ימים מסתובבת עם משקולת מחוברת ללב.
כמו אלו שיש עדיין לפעמים בשוק או במכולות שכונתיות - שחורות, משושות, גוש מתכת דחוס שמולו על המאזניים מניחים שקית מלאה.

זה מושך אותי למטה, מפריע למלא את בית החזה באוויר ולהזדקף.
והנשיפות? הן יוצאות החוצה מהר, שטוחות כאלו, ממהרות לברוח, כאילו לא טוב לו לאוויר שם בפנים.

כבר כמה ימים מרגישה כאילו מגרדת את שאריות האופטימיות שבתחתית החבית, מדללת אותן קצת במים, כדי שיספיקו לעוד זמן.

לכאורה אין סיבה. חברים חדשים, חברים ישנים ונעימים כמו נעלי קיפי ממורטות, הכרה מקצועית, אורחים מחו"ל, אח שקפץ להגיד שלום מלבנון, אח שחזר מטיול ארוך והפך קרוב מתמיד, ובכל זאת,

כבד לי.

הראש כבד.
כמו בזמן ניקור מול מרצה משעמם במיוחד. כמו חמרמרת בסופו או תחילתו של יום.
העיניים רוצות רק להיעצם, הרקות פועמות בקצב איטי שמהדהד בחלל הקופסא, הצוואר נוקשה וכואב בזוויות - קצת כמו לפני שפעת.
ובגוף עייפות מהסוג ששינה לא מוחקת, אלא רק מעצימה.
הכל קהה. הכל חוזר עם הד עמום של עייפות שנשחקה עד דק, אפילו להיות עייפה כבר אין לי כוח...

ההרגשה הזו מוכרת לי כמו בן זוג ותיק.
שנתיים מחיי היא הייתה בת לוויה צמודה. קבועה כמו נקודת החן שיש לי על הלחי.
עשרים וארבעה חודשים לקח לי אז לזהות שמשהו לא בסדר, שצריך שינוי ותיקון.

ועכשיו, דווקא בשיאו של התיקון, תקועה.

ההרגשה חזרה ואני מזהה אותה, כמו חברה ותיקה שיוצאת לאולם קבלת הפנים בנתב"ג.
לא ראיתי אותה הרבה זמן, אבל ההכרות כל כך אינטימית שלא צריך יותר מכמה שברירי שניות כדי לזהות אותה ולהרגיש כאילו מעולם לא נפרדנו.

רק שהפעם, לא בא לי לחבק אותה ולאמץ אותה לליבי.
אני רוצה שתלך, שתסתלק ממני. אני יודעת גם מה צריך לעשות. למצוא את הדבר שמציק לי, את מה שלא מצאתי עדיין את הכוחות להתמודד איתו ושכעת, כשסילקתי הרבה דברים אחרים מן הדרך, הוא צועק ובועט ורוקע בכעס כמו בן ארבע היסטרי שעושה לאמא דווקא.

אבל אין לי כוחות. לא לזה. עם זה אני עדיין לא יכולה להתמודד. זה כואב. רק לחשוב על זה מכווץ לי את בית החזה.

הם מנהלים בתוכי מלחמה. האופטימיות שמצאתי והחלל שעוד לא מילאתי. והאופטימיות מפסידה. לפחות בקרב הזה. היא נשאבת לתוך החור הזה, היא הולכת ומצטמצמת.

ולא, זו לא קריאה לעזרה, לא במובן הקלאסי לפחות, כי רק אני יכולה לעזור לה.
וזה לא קיטור שנמאס לי, כי ממש לא נמאס.

אני יודעת מה לא בסדר, אני יודעת שגם אתגבר על זה.
אבל, בבקשה, לא עכשיו, צריכה רק עוד קצת זמן.
לפני 20 שנים. יום שבת, 12 באוגוסט 2006 בשעה 0:59
רגע לפני 1701, רגע לפני שיתחיל פיאסקו של ועדות חקירה, ניתוחי אבדן כושר הרתעה, רגע לפני שנתחיל בכלל להבין את עומק הבעייתיות של הימים שנכונו לנו, אני יושבת ובוהה.

אחי הקטן כבר שלושה שבועות אי שם במדינה אחרת. ללא דרכון, ללא תרמיל ולפי מעט המסרים שמגיעים גם ללא ציוד או מזון מספקים.

והילד הזה, שיהיה בן 23 עוד שבועיים, סיפר במשך שלוש שנים של שירות על הקו, על מאזן אימה שנבנה שם בגבול הצפון.
על איך זה להיות מטרה נייחת. איך זה להסתובב כל היום עם אפוד וקסדה ועל איך הוא פספס כל כך הרבה אפשרויות לצאת הביתה, כי פשוט לא היה עוד מקום ברכבים משוריינים שהיו תנאי ליציאה.

הוא סיפר על ישיבות, על תרגולים, על הכנות ועל כך שכל מי ששרת שם ידע שהעימות יגיע.
לא שאלה של אם, שאלה של מתי.

הוא הספיק להיות בהודו, להתאהב ולהתחיל ללמוד בניו יורק כשהגיעה הקריאה.

ואני יושבת כאן. קצת מתגעגעת. בעיקר מנסה לא לחשוב אבל, לא מצליחה להתעלם מהתמיהה.
איך יכול להיות שבמשך כמעט שש שנים ידעו שמתי שהוא נגיע לעימות הזה ולא עשו כלום.
זה די ברור למה לא נכנסו שוב. שרון פחד מכניסה נוספת ללבנון בהנהגתו, וישראל רצתה להנות קצת מהשקט.
אבל, להכין מקלטים? לתרגל את העורף? להכין שרשרת אספקה ולתרגל אותה? לתרגל את המילואים?
ב-73 נתלו בקונספציה השגויה. מה עכשיו? איך יקראו לתוצאת ועדות החקירה של היום שאחרי?

איך יכול להיות שאפילו חייל פשוט ידע להסתכל על הגבול ולהבין שזה לא יגמר טוב וכמות הגנרלים והפוסט גנרלים-פרה פוליטיקאים ואנשי ציבור לא?

ויש לי תשובה.

יהירות.

ג'ק קרלי כתב: יהירות היא סדק שמתרחב ככל שממלאים אותו.

הוא צדק. יש לנו סדק ממטולה ועד הליטני.
לפני 20 שנים. יום שישי, 4 באוגוסט 2006 בשעה 19:32
כשהאדם התפתח מהקוף, הוא השאיר מאחור, חוץ מזנב, גם את היכולת לרדת מעצים גבוהים עליהם הוא טיפס.
לפני 20 שנים. יום שישי, 4 באוגוסט 2006 בשעה 8:51
איפה שהוא שם, בין השלישית לרביעית עובר הגבול שלי.
מעולם לא עברתי אותו. תמיד על הקצה.


השלב הזה שבו הראש קצת כבד וצריך למצוא את הזווית הנכונה כדי שקצב התזוזות עם המוזיקה ינער את הכבדות, אבל, לא את העמימות החמימה.
כשהלסת מאבדת קצת תחושה, רדומה קלות, אבל רגישה לכל מגע.
הכל מאבד מהחדות שלו, אנשים מרוחים קצת בקצוות, החיוכים עדינים יותר והמבטים, מרגישים רכים יותר. עדיין חושבת צלול, דרך עטיפות.

כשנסיעה הביתה מגלה עולם של פסים צבעוניים מבעד לחלון המונית הסגור. מדרכות, ברזלים, מכוניות, אופניים, אנשים וחלונות ראווה הופכים לרצף קוים גליים או ישרים שמחליפים צבעים ודחיסות אבל, כל כך מרגיעים את העין שעדיין פקוחה.

מסתכלת על הרביעית והיא מחזירה לי מבט מתמוסס מעין הקרח שלה.
אז למה לא?

אבל לא.
בין השלישית לרביעית עובר גבול השכרות שלי.
וזה גבול שאני לא עוברת.
אף פעם.