לפני 20 שנים. יום חמישי, 9 בנובמבר 2006 בשעה 16:51
בשנה האחרונה, ביקרתי, בממוצע, כל חמישה שבועות בבית קברות אחר.
השארתי חור ממי המלח של דמעותי, על אבני גיר שטרם נעקרו כדי להפוך מזכרת על קבר.
חיילים, בזמן ניווטים, משאירים כתובות אבנים על גבעות שאינן נגישות.
ואני, לאחרונה, משאירה אבן בודדת על גבעות טריות שמסתירות גוף שעדיין נפלט ממנו חום.
מצעד המוות הפרטי שלי, התחיל לפני שנה וחצי.
קודם, על ארבע חתונות, הייתה לוויה
והיום, על ארבע לוויות, מדווחים על עוד זוג שנסע לקפריסין.
חסכוני לכיס. יקר עד מאד לחשבון נירות הטואלט במכולת השכונתית. וללב.
היום, על ההר, מול שקיעה, בינות לאורנים, עם כוס יין ביד.
העור הפך גמיש משהו ודקירות סכין הכאב הפכו קהות.
בעיניים שממאנות להכיר באבדן, הוא ביקש, תתנהגו כאילו היא עוד כאן.
אבל, האורות שנהגה לפזר בינות העצים ומרק הצדפות שנהגו לשתות, לא היה שם.
האבדן לא חלחל, אבל, תחושה שכלום לא יהיה עוד כמו שהיה, עמדה ביננו,
בדיוק כמו ריח העשן מהאח המלא עצי זית, שהפעילו השכנים.
מיסוך מלא. ככה עברתי את השנה וחצי האחרונות.
החלטתי, לנסות להסיר את המיסוך. לתת לדברים לגעת, לראות מה יקרה.
ויחד עם ההחלטה שלי, החליטו כנראה, גם עוד כמה, החלטות אחרות לגמרי.
כך שהסרת הלוט מעל מחסומי הרגש שלי, במקום מול ילדים חסרי כיוון וטעוני מרץ ומול מישהו שרוצה לחלוק עימי את הנפש, עמדה למבחן הראשון, מול כלבה שאבדה לה מנהיגת הלהקה שלה, מול ילדות שנותרו יתומות, מול קבר כוסה בפרחי בר, ומול אנשים שנושקים לעשור השביעי והשמיני בחייהם ושהפכו לחברים קרובים ולאנשי סוד.
הייתה בזה נחמה.
כבר לא ממש האאוטסיידרית הקשוחה, אשת הפלא שהגיעה כדי להגיד לא.
היום, אמרתי כן. ובמקום לאדם בודד שעומד מול גופי העירום,
אמרתי כן לכאב של אחרים, לאהבה של אחרים, לרגעים קסומים ושיכורים מול עצי אורנים.
ואיכשהו, אין לי מושג איך, זה כאב קצת פחות.
מחר, בפיכחות היום שאחרי, אני אאשים את היין.
