באנג'י בלי חבל

מי שקורא את לילי גלילי ב'הארץ', יודע, שהיא אחת הכותבות דקות ההבחנה ביותר שיש, מרחיבות יותר שיש והמעניינות יותר שיש.

בעיני, היא גם אחת הכותבות הרגישות והמדוייקות יותר, אבל, זו כבר הסתכלות שנובעת מנקודת מבט ערכית משהו, לפחות באופן ההסתכלות על החברה הישראלית.

בסוף השבוע האחרון, בעיתון ה'הארץ', לילי גלילי ניתחה את המתח הכבד שאופף את קצרין מאז רצח תאיר ראדה.
ערפל מחניק, שהולך ונופל כמו מסך בין המערכות בתיאטרון.

בין מערכות המחזה, משום, שהאופן בו יתעצב העולם המקומי של קצרין, לאחר שימצא הרוצח, תלוי לחלוטין בזהות הרוצח...

גלילי מצביעה על החלוקה לקבוצות - ותיקים חדשים, עולים צברים, רוסים מול מזרחים (זו החלוקה החדשה), דתיים מול חילונים (וכן, זה לא סתם נשמע כאילו אני חוזרת על עצמי, יש הלימה גדולה מאד בין הקבוצות...) ועל התקווה של כל קבוצה, שלא בין שורותיה יתגלה הרוצח.


"בתוך הטרגדיה, יש דירוג ברור לפתרון המועדף לתעלומת הרצח. בתחילה קיוו כולם שהרוצח הוא בני סלע. עתה, משהאפשרות הזו ירדה מעל הפרק, מקווים שהרוצח לפחות בא מבחוץ. עדיף שיהיה ערבי, אבל אם יתברר שהרוצח הוא יהודי, אז שיהיה יהודי בוגר מעיר אחרת. אפשרות גרועה - שיתברר שהוא תלמיד. האפשרות הכי גרועה - שיתברר שהוא תלמיד מהקהילה הגדולה של העולים מחבר המדינות, כשליש מאוכלוסיית העיר. על הנושא הזה מדברים בזהירות, בלחש, בעילום שם ובחשש גדול. "גם אם יהיה זה תלמיד, חלילה, רק הוא יזוהה כרוצח", הסביר פעיל חברתי בקצרין. "אם יהיה זה תלמיד רוסי, ידבק הכתם בקהילה כולה. זה לא יהיה 'הוא', זה יהיה 'הם'".


היא כותבת כל כך מדויק, כל כך 'קינו-איי' (האיש עם מצלמת הקולנוע).
אבל, היא בעצם, אשה עם מצלמת קולנוע של מילים....


ועכשיו, רגע אחרי שהמשטרה פרצה בשידור חי עם הידיעות על מציאת הרוצח (ועשתה זאת מסודר, עם גורם מתח מתפתח, עם שתי נקודות שידור מוכנות מראש (בית המעצר ומסיבת העיתונאים), ללא שוטרים בסנאפ שוטS אוחזים בגרונו של החשוד, ללא אצבעות ב-V אל המצלמה... להם, וסלחו לי על השפה, הרצח הזה בא בזמן. זו הייתה האפשרות להראות כמה הם מקצועיים, מסודרים, יסודיים לעמעם קצת את הכתמים של התקופה האחרונה). רגע אחרי הפריצה הכואבת של גבולות לוח השידורים הקבוע שלי, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הכותרת של לילי גלילי...

הלכו לישון בפלזנטוויל, התעוררו בטווין פיקס

כמה שזה נכון.

כמה שזה כואב.

כמה שזה מדאיג...


[url]

הבית כולו סופג לקרבו את העשן של אלו שהלכו.
ביחד עם ריחות האבק והגשם בחוץ, הכל מקבל ארומה של עשן רטוב.
מעיק. דורש ניקיון.
אני שונאת לנקות.
אני גם שונאת לישון.

לנקות, אני שונאת יותר.

המצפון או איך שלא קוראים לדבר הזה שאוחז מכפות הרגליים ועד תחתית הגרון ומונע את השינה, מגלגל אותי החוצה מהמיטה.

פגישת אמצע לילה עם חבר בחסות השליח.
שיחה עם אמא שמעבירה את שעות הדמדומים בדיוטי פרי בארץ אחרת.
כוס תה ירוק.
ועדיין, הדבר הזה שמכביד את שמורות העינים, מסרב להגיע.

מחליטה על אמצעים דרסטיים לחיסול העירנות.
שוקו מהביל וטלוויזיה.
תחושת המצוקה גדלה כשאני מגלה שאין לי מושג איפה לעזאזל נמצאות הסוללות בדירה החדשה וכדי להפעיל את הטלוויזיה צריך להוציא סוללות מתוך הויברטור.
לא. עד כאן. לישון! מוטוריקה עדינה בשלוש לפנות בוקר זה לא בשבילי.
כמה דקות אחר כך, מול הכיור באמבטיה, עם כוס חלב קר ביד אחת, בשניה קומקום, מתלבטת קשות באיזו יד לאחוז במברשת השיניים.


לקרטון החלב שחיכה כל הלילה ליד המחשב ולמשחת השיניים במקרר, כבר הבטחתי בבוקר
ללכת לישון עם מצפון נקי או לפחות בבית נקי.

היום שופינג. צריכה פיצוי. וגם קונסילר לעיגולים שחורים.

"Never fear trying something new. Unprofessionals have built the arch, experts have built the Titanic"

הוא היה הבן אדם הכי טהור שהכרתי אי פעם.
גבוה מאד, זקוף, עיניים צלולות, שער ועור שמתמזגים זה בזהב של זה.

והייתה לו את הנפש הכי טובה שיכולה להתקיים בעולם הזה.
הוא לא זיהה רוע גם כשעמד מולו. ועמדתי מולו.

הוא התעקש להושיט יד ולנסות לקחת אותי אליו, אל הצד המואר
אני, לגלגתי לניסונותיו, -נאיבי.
דקרתי את היונים הלבנות שהביאו אלי את מסריו באבחות ציניות נעורים של ילדה שהעולם מפחיד אותה.

היו לו את כפות הידיים המושלמות בעולם, ואני נשכתי את אצבעותיהן כל פעם שהושטו לחיבוק.

והמשכתי הלאה.

פעם או פעמיים הבליחה ברחוב דמותו, גבוה מעל קו הקהל.
פעם או פעמיים הרשתי לעצמי להזכר בנער הצעיר ממני שהתעקש עד שאני התעקשתי יותר.

והיום, משום מקום, טלפון.
המילים הראשונות שלי כסיים לדבר, היו "למה לך להפגע שוב? לא פגעתי מספיק?"


ארבע עשרה שנה.
הוא עדיין אותו האדם.
אני, פתאום, שוב אותה ילדה פחדנית.

שבוע סוף. באמא'שלי. השבוע הכי סוף שהיה לי בחיים.


יום ראשון בבוקר, פתחתי בהלוויה. כי אין כמו שער הזוהר על הבוקר.
כולי נוהרת עקב שפע ההוד והדר, הקדושה והקרינה שנחשפתי אליהם
(בעיקר מהשמש, עצים בבתי קברות זה כנראה קונספט חתרני שטרם הגיע לכאן)

בהלוויה (וכל מי שמזהה, מתבקש לא לפנות לקבלה), שמעתי את הגרסא המקאברית ביותר לנאום הפולניה.
-אתה רואה? אמרתי לך ביום רביעי שזה טוב מדי! ועכשיו?! ועכשיו! תראה איפה אנחנו עומדים!

כל מה שיכולתי לחשוב זה, "יא רווקה פולניה מזדקנת, תני לבן אדם מנוחה, הוא מת, רבק!"

זה כאב לי נורא במקום מסוים. זה כאב לי, כי היה כאב במילים שלה, אבל, לא הצלחתי להתחבר אליו, כעסתי על מעטה הציניות שכנראה כבר התכסה עור קרני בגלל הזנחה וחוסר טיפול.

שלוש דקות אחר כך, בתור להנחת זר אבן או סתם הצצה ממאנת בשלט הלבן הקטן, מגיע מלפני קול מבוגר שאמר
-איזו מסכנה החברה שלו...

ומיד עונה לה קול, עם מבטא עולה ויורד וסדוק בסדקי הגיל
-חברה שלו?! אף אחד לא מכיר אותה, המשפחה שלה לא הכירה אותו! עשתה מעצמה חברה שלו!

מיד חזרתי להרגיש טוב עם עצמי, ביטלתי את הצורך לקבוע תור לפדיקוריסטית ושמחתי שאני לא צריכה לשנות את הלו"ז.

//...

איזה כיף להגיע לגיל שבו אתה כבר ממש לא צריך להגיש דין וחשבון, לא?
גיל שבו ראית, שמעת, עשית והרווחת את מקומך בעולם ביושר.
אומרים מה שרוצים, נוהגים שלושים בכביש המהיר - שמים זין על הצופרים, ניגשים לקופה עם חלב בלבד ומבקשים להכנס לפניך בתור
(אולי כי תמיד אפשר להאשים את מכשיר השמיעה ואולי, כי באמת מבינים שהחיים קצרים מכדי לדפוק חשבון...)

...//

בהמשך השבוע, האידיוט מהפוסט הקודם, פיטר אותי.
(מתנצלת בפני כל מי שברך אותי על התנהלותי כשפחה...).
אניעדיין מתקשה לנחות מעל ענני השאננות הממכרת...


שמתם לב, כמה מכבי תל אביב נראית טוב בעקבות שחרור של שחקן? אין כמו תחושת שחרור.


סופים. יש בהם משהו משחרר...
אני כנראה יותר בן אדם של סופים מאשר בן אדם של התחלות.

- או שאת עושה מה שאני אומר או שאת קמה והולכת.

ככה, בשקט, בלי נאומי ציונות, בלי שיחות מקדימות, בלי הזמן שאני צריכה להתחמם.

זרק אותי?

בגלל שאמרתי לו לא?!

קמתי, ארזתי, הלכתי.

אפילו לא דגדג לי לרגע, ואני מבעבעת בקלות.

שעתיים אחר כך, שיחת טלפון, מתי את מגיעה מחר?

אז זהו, שאני לא.


אני אתענג מכל נגיסה של הנצחון הקטן והאומלל הזה. כמו שרק פולניה מסוגלת.

יום חופש מחר. ים חופש מחר. בעיקר ים.

כמו עמך ישראל, בואך אפס חמש שתיים פינת צומת שוק ספרים, גם אני הסתערתי ביום האחרון, בדקה האחרונה ובשניה האחרונה, על מחסן רבי המכר הקרוב למקום מגורי.
ספרים במשקל, יש יותר טוב מזה?
יש. אבל בצוק העיתים, מי אני שאלין?

באוטובוס, בדרך הלוך, שתי עלמות חן מאחורי. שיחה קיומית.
-אני ממש מרגישה שהתבגרתי. שלמדתי להבחין בין עיקר וטפל. למשל, היום, הלכתי עם דנה לחפש נעליים ואחרי שעתיים, כשהיא לא מצאה, היא ממש התעצבנה. ואני? הייתי רגועה, זה לא הפריע לי, פשוט הבנתי שזה לא מה שחשוב...


ובחנות, בינות עשרות נשים, ספק היסטריות, ספק אחוזות בולמוס ק_____ (קריאה / קניות / קריזה / קלוריות שצריך לשרוף - מחק את המיותר) וליד מוכרת בת עשרים ורגע, שמתבקשת לספר את תוכן הספר כדי שיוכלו להחליט אם הקניה ראויה, אימצתי את הפילוסופיה.

אז דחפו אותי קצת, ותלשו לי שני ספרים מהיד ביחד עם השרוול. למה להתעצבן?

ליתר בטחון, חזרתי ברגל.

עצמי את העינייים, צוואר רפוי, לא להרכין את הראש.

מצאי לעצמך תנוחה נוחה, גב זקוף, אבל לא מתוח, רגליים מונחות על הרצפה, הגוף סימטרי, ידיים על הברכיים.

נשמי עמוק, לאט, לאט, תחשבי על כל נשימה.

נשמי בטבעיות, נשימות ארוכות, ללא מאמץ.

שימי לב איך האוויר עובר בתוך הגוף. הנשימה זורמת בקלילות.

נשפי את האויר החוצה, לאט, נשיפה ארוכה, ללא מאמץ.

ושוב נשימה ארוכה ונשיפה.


דמייני, איך עם כל נשימה מתמלא הגוף ברוגע ובשלווה, ועם כל נשיפה משתחרר המתח - שיכבה אחרי שיכבה.

עם כל נשימה, נסי להרגיש איך הראש נרגע, הופך קצת פחות כבד

הלסת התחתונה נופלת, הלשון רפויה.

שרירי הפנים משתחררים, הפה, השפתיים, הלחיים, העיניים, הגבות, המצח.

המתחים משתחררים מן הפנים, מרפים את השרירים, המצח נהיה חלק, הקמטים מתיישרים.

דמייני ידיים אוהבות ורכות על המצח. הן מלטפות את שער הראש מהמצח אחורה בתנועה איטית ורכה.

הגרון והצוואר משוחררים.

כתפיים שמוטות ורפויות.

רדי לאורך עמוד השדרה מהראש, לאט-לאט, חוליה אחר חוליה.

שרירי הצוואר משתחררים, ממיסים את המתחים.

השכמות משתחררות.

הכתפיים נשמטות, הידיים הופכות כבדות


נסי לבדוק איזו יד כבדה יותר, אולי שתיהן כבדות באותה מידה?

את מרגישה איך המתח מתפוגג מהכתפיים, יורד אל הזרועות, אל כפות הידיים, מתרכז בקצות האצבעות ויוצא החוצה.

אמרי לעצמך; ידי כבדות ורגועות, אני נושמת בקלות, אני רגועה ושלווה.

כף היד כבדה, חמימה ורכה.

הבטן רפויה ורכה, הנשימה עוברת בקלות. נכנסת אל חלל הבטן ונמוגה בפנים.

אזור בית החזה נפתח ומשתחרר, מאפשר נשימה חופשית.

את נושמת לאט, משוחרר, כל נשימה מסלקת עוד מהמתח שבשרירים.

גל של חמימות נעימה עובר מהקדקוד עד לכפות הרגליים.

האגן משתחרר, שוקע לתוך המושב, הירכיים כבדות ורפויות, השרירים בשוקיים רפויים ומשוחררים מכל מתח. כפות הרגליים שוקעות לרצפה, הן יציבות וכבדות.

הזיזי את האצבעות בכפות הרגליים, תרגישי כמה הן רכות.

שוב עובר גל של חמימות בגוף, ראש, כתפיים וידיים, בית החזה והגב, הבטן, האגן, ירכיים, ברכיים, שוקיים, כפות רגליים.

אמי לעצמך; גופי כבד ורגוע, אני נושמת בקלות, אני רגועה ושלווה.

הקשיבי לקצב הטבעי של הנשימה, תני לה להכנס ולצאת לאט, לקחת איתה עוד ועוד מתח מהגוף.

דמייני את עצמך ליד נחל של מים חיים, הזורמים ממקור כל הרפואות.

מים אלו מרפאים, מנחמים ומחיים.

את נכנסת למים, לאט לאט, מרגישה את כוחם המרפא והמחזק.

השעני אחורה בתוך המים, הם זורמים על כל חלקי הגוף, מהראש אל הרגליים.

המים זורמים בתוך גופך בחמימות נעימה, מטהרים ומרפאים כל איבר ושותפים איתם הלאה את כל המתחים, הדאגות והלחץ.

חושי איך המים מרגיעים ומרפאים את גופך ואת נפשך. שלווה ורוגע עוטפים אותך.

הנשימה קלילה וארוכה.

מעליך שמש נעימה וחמימה. קרניה מעניקות לך את כל האנרגיה הדרושה לרפא ולאזן את גופך ואת נפשך.

קרני השמש החמימות חודרות דרך צמרות העצים אל גופך, מאירות ומחיות אותו.

הגוף מתמלא באנרגיה, בכוח החיים, בשמחה.

דמייני את עצמך יוצאת מהמים, גופך בריא ושופע חיים. חיוך מאיר את פניך

אמרי לעצמך; אני שלווה ורגועה. אני מודה על כל הטוב שיש לי.

אני מרגישה מצוין מכל הבחינות.



אני אספור עד עשר, לאט-לאט, התחילי לפתוח את העיניים.

התרגלי חזרה לאור, לצלילים, לרעשים מסביב, המשיכי לנשום לאט, לאט


ארבע,

שלוש,

שתיים,

אחת.


פתחי את עינייך.








-איך הרגשת?

שאני מתה לקנח את האף, שהנשימה הצפצפנית של האסטמתית שלידי יושבת לי על הוריד העצבני בעורף, שהכסא הזה נמוך מדי, שאם את לא סותמת את הפה ומשתיקה את הקול "שלום כיתה א' " שלך, עוד רגע מישהו כאן יקבל מכות.

-מצוין
אני מחייכת, -ממש מצוין.

פעם, באחד הדיונים היותר אקדמיים שהשתתפתי בהם, דנו בשאלה למה במוסקה, החלק הטעים יותר הוא דווקא החצילים?

והיום, אחרי נגיסה מתענגת במיוחד על המוסקה שאמא שלחה לי עם אבא לארוחת צהריים
(מאז שבני סלע ברח, היחסים שלי עם הורי הפכו ל-24/7, אבל, זה כבר דיון לפוסט אחר, פולני...)
הבליחה ביחד עם החך העקוץ, גם ההבנה...

אם החלק הטעים יותר היה הבשר, היו פשוט מגישים בשר ברוטב שמן ועגבניות
החצילים, זה מה שנותן את הטעם...

וכשנותנים ביס חמים; חצילים, בשר כבש, רוטב ועגבניה ותפו"א צלויים מלמעלה,
אהחחח.... השפתיים נעצמות לרגע וחיוך של עונג ממלא את העיניים!
בעיקר כי זה עוקץ את הלשון... מעיר אותה, משתק אותה, מענג אותה...
הכאב כתבלין...


נראה לי שמוסקה, זה אוכל בדסמי טהור.


וכן, זו סטיה לאכול משהו שכל כך, כל כך, כל כך, נוטף שמן. היה לי טעים.

לפני שנים, התפרנסתי, בין השאר, מאפייה.
טורטים ועוגות יבשות, זו הייתה המומחיות או לפחות דרישת הקהל.
וההבדל בין הדירה ההיא, הראשונה בתל אביב שבה גרתי, לבין שאר הדירות שהיו לי אחר כך, היה, בית.

ריחות אפיה, נותנים לבית ריח אחר.
כמו ריח של כביסה נקיה, כמו ריח של ספרים ישנים, הם נותנים למקום ריח של בית.

אמא שלי, שתמיד דוגלת בכך, שאוכל טוב, צריך לדעת איפה לקנות,
הייתה מגישה עוגה לשולחן ואומרת שבכל בית יכולה להיות עוגה טובה, אבל, לא בכל בית יש ריח של עוגה.


עברתי שוב דירה.

זה לא כמו הבניין ההוא על השדרה שבו גרו רק צעירים וחדר המדרגות נספר כמו עוד חדר בדירה.
זה לא כמו בניין האמנים שבו עמדו במסדרונות ריחות דבק מגע, מדלל צבע וצבעי שמן שמתייבשים ואת השכנים הכרת לפי חריץ הישבן וזוית הכיפוף בזמן שרוכנים על הפרוייקט הבא.

זה לא כמו הבניין ההוא, הזקן, שבלובי שלו דיברו פילפינית, וכשעלית במדרגות, מכל דלת שניה, עקבה אחריך עין שהרפתה רק כשהגעת לחסותה של עין אחרת.
זה לא כמו הבניין שהיה כולו בבעלות אחת ובעל הבית, היה מחטט בדואר, נועל דיירים שלא שילמו בדירות, מחתים על חוזים כפולים ומזייף המחאות פקדון.
זה לא כמו הבניין ההוא שמרוב סלבס ומעריצים, הערצת את מערכת החינוך, כי אלו היו שעות השקט היחידות.

צלוחיות חלב קטנות מחוץ לשלוש דלתות, חתולה שמייללת ליד דלת האינטרקום, עציץ ענק שחוסם חצי חדר מדרגות, תערוכת כלי נחושת ישנים, שכנה שיורדת מהגג עם סל כביסה מלא, מחייכת לשכנה שמכריחה את כל חמשת ילדיה לחלוץ את הנעליים עם הבוץ ליד הדלת.
ריחות של פנקייקס, בואיקוס, עוף בגריל, צלי בשר. ריחות של דגים, עוגת גבינה, חצילים קלויים. השכן שמנגן פסנתר וכולם פותחים דלת כדי לשמוע. שכנה מחמיאה לאחרת על ריחות הבישול המופלאים ומקבלת מיד כפית גדושה לטעום ואת המתכון.
והשבוע, פינת הנצחה לחתולת הבית שמתה, עם תמונה, מודעה ושיר.


הבניין שאליו עברתי לא מזמן, מתנהג קצת אחרת בתוך הנוף התל אביבי.

נראה לי שהגעתי הביתה.