שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

באנג'י בלי חבל

לרדת לסוף דעתי, זה כמו לקפוץ באנג'י בלי חבל.
לפני 17 שנים. 25 בינואר 2007 בשעה 15:50

האשמת התקשורת במה שמתחולל, היא, היא ההוכחה
שרצוי שכל נבחר ציבור יחזיק יועץ תקשורת צמוד. פיזית. לא רק לחשבון הבנק.

מאז עימות קנדי ניקסון לא נרשמה איוולת תקשורתית שכזו.
הוא הפסיד את האפשרות לזכות באהדת השחקן הכי חשוב במשחק החיים שלו.

גדי סוקניק הוכיח את עצמו כאיש שייטת אמיץ. צריך אומץ להפריע בנאום כזה.
כמעט כמו האומץ לשדר ברוחות המלחמה שפורעות את הפן, בשעות הערב על גבול הצפון.

/////////

- מה היום?
- כרגיל. קצת קצוות, קצת לדרג.

אותו ספר כבר שנתיים. מכיר אותי. מכירה אותו.
לרגע, אבל, רק לרגע הרשתי לעצמי לעצום עיניים ולהתמכר לידיים שעוברות בשיער.
נעלם לי חצי מהשיער. אבל, לא מהאורך...

במקרה הטוב אני נראית כמו עופרה חזה ביום פן רע.

לי אישית זה מזכיר יותר את יזהר כהן.

////////

כן, זה בנאלי, מתבכיין והרבה פחות מאתגר מלכתוב שיש לי דגדגן קטן.
אני יודעת.

לפני 17 שנים. 24 בינואר 2007 בשעה 0:00

באופן אבסורדי עד כדי בחילה עצמית, אני מוצאת את עצמי מקווה שההוא שנקרא, האזרח מספר אחת נכון לעכשיו
יעשה את המעשה המכובד, שיגאל את שאר נבחרינו, חברי ועדת הכנסת, מהצורך להתלבט בפומבי ולהחליט לגבי המשך כהונתו...
(כל כך קשה להם לחשוב, אז גם לדרוש מהם להחליט?! התעללות לשמה!)

כן, אני יודעת, אדם חף מפשע עד שהוכח אחרת!
אבל, מעט מאד חפים מפשע באופן זמני עד קבוע, שמואשמים בעברות שכאלו או אחרות, מנהלים אורח חיים רגיל...

כן, אני יודעת, יש משמעות קשה לכך שהם יחליטו והוא עוד יתברר כחף מפשע, אסור לדון אדם טרם הזמן...

אבל, כשמדובר במי שאמור לייצג אותנו, במי שבשמנו כעם - מעניק חנינות למצטיינים ופרסים לאסירים.
יהיה זה רק ראוי שיעמוד אדם מושחת עם קבלות!

עד שיהיו קבלות, אדוני האזרח בבית הנשיא, אנא, פנה את מקומך למי שכבר הוכחה אשמתו.

לפני 17 שנים. 17 בינואר 2007 בשעה 19:27

"הערב (יום ד', אישור מנויו של שר ערבי) הודיעו אנשי יחידת אבטחת האישים של השב"כ לצוות המארגן של מפלגת העבודה, האחראי על ארגון ישיבת המרכז מחר בתל אביב, כי הוחלט להכריז על האירוע כ"אירוע ראש ממשלה"."http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3353735,00.html

זו כנראה, הדרך היחידה שנותרה לעמיר פרץ, כדי לדעת איך מרגיש ראש ממשלה...


ביבי וברק שוב במירוץ לראשות הממשלה.
השניים האלו מזכירים לי יותר ויותר סרט טבע בסוואנה האפריקאית, שעל רקע קריינות של דיוויד אטינבורו, מצווחים בזמן ההמתנה לרגע שיוכלו לנגוס בבשר הגוויה המרקיב.







לפני 17 שנים. 16 בינואר 2007 בשעה 19:37

לפעמים, כשאני תופסת את עצמי מביטה על עצמי מבלי שארגיש,
אני חושבת שהעולם הזה שאנחנו חיים בו היום מוליך אותנו לכיוון הוייה של עדר קדמוני.
עדר קדמון. מונע מרגשות בסיסיים וצרכי השרדות שמוכתבים על ידי הסביבה וכללי המשחק.

והעולם שלנו מכתיב רגשות במובנם הבסיסי ביותר והתנהגויות פלקטיות של 'מה שנכון'.
פלקטיות לא רק בגלל השטיחות שלהן... פלקטיות בגלל שכמו בפוסטר גם תמונת בני עשרה עם גלשנים, צועדים על החוף לאור השקיעה, הן כולן פוזה.
מסע דוגמנים של החיים הנכונים, המקומות הנכונים, המראה הנכון.

היחיד החדש, האינדיווידואל המושלם - שמצליח בעבודה, מחזיק חברים אמיתיים, יוצא כאן לחו"ל ושם אל חדר האושר, קורא קצת, מנהל שיחה מושקעת גלובלית ושנונה שכולה מעו"ף, קינקי במידה, סובלני ובלתי שיפוטי לדומים לו, מודע לעומק רגשותיו וצרכיו. מאמין שמותר ורצוי להיות שונה! כולם עושים את זה!

צרכים. זה המפתח.
המפתח לעולם השיווק הפך למפתח לעולם החדש.
אם מתחשק לך לפתוח את דלת הקסמים, תתחבר לרגש.
לא לרגש מורכב או אמביוולנטי או כזה שמצריך את האחרים לחשוב.
רגש בסיסי. שמח, חרמן, רעב, עייף.

לא יודעת מתי או איפה, אבל, ספרי הלימוד שלי היו מלאים בצרכים מורכבים.
והיום, כמו בעולם השיווק, הכל מזוקק. כי כדי לפנות אל קהל, צריך לדעת לגעת בדיוק בנקודה.
אז אפשר להיות מורכבים ובעלי הבחנה בפרטים
ואפשר במקום, לעצב את כל האחרים לפי שבלונה, כך שיתאימו. כדי שיהיה קל לזהות את הרגש הנכון.

וכל אחד מנסה למצוא לעצמו מקום שבו הוא יכול להיות מורכב, מיוחד, שונה, אחר, חלש, לא מבהיק בחיוך כמו פרסומת למשחת שיניים שהיא גם שמפו ומרכך.

חבל שאין שום מקרה שבו אותו מקום מפלט נשאר מקום נטול פלקטיות של חיים נכונים, מקומות נכונים, מראה נכון. ככה זה. כשמדובר בכאב או בדידות או בושה אין דרך חוץ מלעשות את זה לבד.
גם קבוצת הדומים לך, שהם ב'מקום הנכון', רוצים להרגיש כמו פוסטר.
תמונה שונה, אבל, אותה תמונה לכולם, שיהיה להם קל להבין...


אין מקום לאלו שחיים במקומות האפלים ביותר, לאלו שמביטים מנקודות השפל של ההערכה העצמית,
נציגי השונות או חוסר שביעות הרצון מאי התאמת המרכיבים של חייהם למתכון המנצח למילניום השלישי.
מי שמעז להציג את עצמו באופן כזה, מיד מזוהה כשוליים שיש לבלוע אל המיינסטרים כטרנד.

כי הרוב, כבר איבד את היכולת להבין, יש לו רק את היכולת לומר 'זה ריגש אותי, כנראה שזה טוב...'.
גם רגש רדוד הוא רגש. הוא בטוח יוצר צרכים שקל יותר לספק...
עבור כל השאר המציאו את הפרוזק.
והויאגרה.

לפני 17 שנים. 10 בינואר 2007 בשעה 19:17

אני מודה.
תצליפו בי, תסקלו אותי, תכריחו אותי לזחול על ארבע, תקראו לי כלבה, זה לא יעזור.
אני כאן, במרבית הזמן, בגלל הבלוגים.

הסיטואציות שמתוארות כאן יכולות לאכלס תסריט משובח אה-לה בן אלטון & סטיבן פריי בקומדית מצבים בריטית חושפת ערוה ומבושים ריחניים.

זוג מבוגר וזוג צעיר יושבים להם במסעדה מסוגננת לארוחת ערב מוקדמת.
בין -דארלינג, פס מי דה-פודינג, פליז
ל- וואט א דרטפול ווד'ר, איט איז טודיי

בין לעיסה בפה סגור ולגימת עוד שלוק שקט מהפיינט

אומר הגבר המבוגר -שמעתם על המסיבה של הסוטים האלו במרכז הירידים? אנשים שנהנים להרביץ לנשים!

הגבר הצעיר (קלוז אפ חזיתי, זום אין על הגרוגרת שנדחפת החוצה באקט הבליעה) אומר בשקט -כן, שמענו.

האשה הצעירה בהתלהבות מנפנפת במזלג -שמענו?! אנחנו הולכים!

המבוגרת מוזגת מים ומפנה את תשומת ליבם למזג האויר. שוב.

רגע אחרי, מעיף הגבר המבוגר כאפה על עורפו של הבחור הצעיר -אתה שוב נותן לבת שלי לשגע אותך?

(אושה ואוש, חייבת לציין שאתם סוג של קסם בעיני. מדליק לחלוטין מה שעובר עליכם.)

במקביל, במקום אחר, רוכנת צללית לא ברורה מעל מקלדת בחדר שמואר רק באורו של המסך.
לא ברור אם גבר או אשה, לא ברור מה השעה.
צללית שקווי מתארה הם אור חיוור כחלחל...

כמה ימים אחרי זה, בפוסט שכולו זעם, תוקפת אחת הדמויות הצבעוניות בזעף מקלדת אחרת...
פלגיאט! תננת צנינים היא זיוף!
הכותרות זועקות, הכלוב כמרקחה.
ש. כהן המקורית פותחת פרופיל על מנת לציין שהיא לא תננת!
המלתעות המנוזלות מחקו כל שריד לנוכחותן ומאות מכורים למנה הדו-יומית שלהם נותרים מול עמוד קלוש של עשן המתפזר כשמושיטים לעברו את היד.

סט שלישי.
עזבו סט.
כל פרק ב"הממלכה הקטנה" שעוסק בבנות המאה השמונה עשרה והתשע עשרה, תוך כדי עיסוק מתמיד באהבה
הועתק מכאן.













לפני 17 שנים. 10 בינואר 2007 בשעה 8:57

יושבת מולי.
עיניים, שיער ועור שכולם מאותה משפחת צבעים, הטונים משתנים, אבל, כולה בגוונים שבין דבש לורוד.
עדינה כל כך במראה שלה, שברירית, עשויה נייר פריך ושביר כמו נייר שחומם מעל להבת נר.

בת גילי. בת עירי. מסלולים משיקים כל חיינו.
מעולם לא נפגשנו. עד אתמול.

אלמנה צעירה ששכלה את אהבתה בפיגוע. אמא לבן חמש.
מזה שלושה חודשים עובדת במוסד שמלין את שכרה עקב חובות.
והיא לבד בעולם. מפרנסת, מחייכת, מחזקת, מגדלת, זוכרת, כואבת.
לבד.

היא מולי וכולה זוהרת את הרכות שאחרי בכי.
יש בפ?נים אחרי בכי טוב, מין לאות שכזו, מין איטיות מסוממת בתנועות ובמימיקה שהופכת עצמות לג'ל ומדגישה כל שבריר חיוך או הבעה.

ואני מחפשת אחרי טורפת. מישהי שתדרוס אם צריך, שובר גלים שלא מפחד מרסיסי מלח שמתנפצים עליו.
זקוקה לאותו עמוד שדרה קשוח, לא מתפשר, אסרטיבי.
שואלת, מגששת, שולחת ידיים קרות לתוך קרביה, מחפשת לראות אם יש בה את זה.

ומתוך הצער, הרכות, העדינות, מציצה לרגע אשה חזקה.
חושפת לרגע אחד, עמוד שדרה עשוי זהב. חזק, אציל, גמיש במידה.

כאב לי על הקשיחות מולה. אבל, מצד שני, נראה לי שמצאתי את העובדת הבאה שלי.
אולי אני טועה. אבל משהו נצץ שם.
במתכות אני מבינה. זה היה כמו השיער, כמו העור, כמו הדבר החיוור שקרן ממנה.
זהב.

...////

כפול.
הלכתי עם המילה הזו בכתב מראה על האף שלי בחצי השעה האחרונה.
צריכה לזכור לבקש מהבחור שמכין לי קפה בבוקר לא לרשום את המילה כל כך קרוב לחור שבמכסה הכוס.

...////

לראשונה בחיי מצאתי את עצמי מריירת למראה יפיופ בלונדי עם עיניים כחולות.
ג'יימס הבונד החדש, דניאל קרייג, תעשה לי ילד!

לפני 17 שנים. 4 בינואר 2007 בשעה 15:19

יש איש אחד שיצא לי להכיר, שבכל תחילת קיץ, עושה קרחת. חם לו בראש.
בחורף, פשוט לא פוגש ס?פ?ר.
ניצול משאבים שכזה...

והשנה, 'חורף קר מתמיד', ככה לפחות, מספרים חזאים בני שלושים במהדורות תוכניות הבוקר...
אז השנה, הוא מגדל גם שפם וזקן.

/...

בכתבה בעיתון 'הארץ' על מסיבת היומולדת של הכלוב שורות הסיום הן

"קר, הא?" אני שואל ומצביע על המכנסיים, שמהם מבצבצות נעליים שחורות עם אביזרי מתכת מוזרים. "יש לי מתחת גטקעס", הוא משיב. (מאת אלון הדר)

.../

גם לי קר.
וגאטקעס, אין לי בארון...

ולכן, מתבקשים לפנות רק חובבי שיער.

לפני 17 שנים. 28 בדצמבר 2006 בשעה 14:36

רציתי לשתף בפניה מרתקת שקיבלתי.
אבל, אז גיליתי שאני בכלל לא מיוחדת.
זה רגע נוראי לגלות שאתה לא לבד.
או שאולי הפוך? שוין. ממילא לא הבנתי את לאקאן אפפעם.



ונוסח הפניה המלא, אצל מגדלנה.

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=70671&blog_id=21296

לפני 17 שנים. 26 בדצמבר 2006 בשעה 23:15

עירית ירושלים מודיעה בצער ובתדהמה על אי האחזותו של השלג בקרקע.

מקורות יודעי דבר מוסרים כי ככל הנראה תוקם ועדת חקירה לבדוק את השתלשלות האירועים שהובילה לאסון, שמנע מעשרות אלפי ילדי ירושלים יום חופש נכסף.

כתבנו מנחם הורוביץ, שנמצא בצפון, מדווח כי ארבעים סנטימטרים של שלג ירדו הלילה בחרמון וכי אתר החרמון מתכונן לגביית הג'ובות השנתית שלו; "גם הדרוזים לא אחרו להצטרף לחגיגה ופיתות דרוזיות דקות עם לבנה ומעט מדי זעתר, נמכרות כעת מתחת לכל פטריה."


ככה זה אצלנו. קצת שלג ומיד מוזעקות ניידות השידור מבתי הקברות אל פסגות ההרים האו-טו-טו מושלגים.

מה הפלא שבמקום שבו מסיבה מוצלחת מתוארת במילים "היה פיצוץ!", מתכוננים לשלג כאילו היה המערכה הבאה בלבנון?
כן, אני יודעת שללבנון לא התכוננו.
דני רופ היה בדיוק בהשתלמות בחו"ל, לא היו חזאים.
(כמה מעניינת יכולה להיות תחזית מזג האויר בקיץ? הרייטינג בתחת. משחררים לחופשות. או לפחות לצילומי תוכנית הראליטי "חזאי נולד")

אחד מבכירי עיריית ירושליים שאחראי להערכות אל השלג, הסביר לכתבנו בשטח: "אנחנו נערכים במלוא כוחותינו למערכה הצפויה ( (יעני, לקרב), ולא מזלזלים בהתראות שהשמיעו החזאים (יעני, מודיעין) מאחורי אתם יכולים לראות את הדיוויזיה של הנהגים (מצביע על הטרקטורים), יותר ממאה כלים מפוזרים ברחבי העיר, מחר בבוקר תתקבל ההחלטה האם לשלוח את הילדים לבית הספר. כולנו ערוכים ומצפים לבאות."


אנחנו נערכים לחזית הלבנה.
כוננות שלג בירושלים.
השלג כבר הפיל חללים ביוון.
קללה במסווה ברכה.
הקומנדו שוב פועל בשכונת הארגזים.


אם לא הייתי ערה, הייתי חושבת שזה מערכון של החמישיה הקאמרית.
החמישיה בלבן.


ובשולי הכותרות:
שתי נשים נרצחו היום על ידי בני זוגן. אחת, בהריון מתקדם, אם לשבעה, בותרה במכות פטיש לעיני ילדיה.
(כן. אתם מזהים נכון. אתיופית.)
השניה, בת 29 נורתה בפתח ביתה שברמלה, על ידי רעול פנים. ככל הנראה על רקע כבוד המשפחה. (כן. אתם מזהים נכון. ערביה.)

אנו מצטערים שלא שלחנו מספיק ניידות לסקר את האירועים.
הן נתקעו בשלג.



לפני 17 שנים. 26 בדצמבר 2006 בשעה 17:55

בכביש ריק, שני נתיבים פנויים, הוא מתעקש ליסוע ליד השוליים ולהשפריץ על הולכי הרגל
עברתי לידו, ראיתי את ההנאה החולנית על הפנים שלו וכל כך איחלתי לו ליפול לבור פתוח.

ההפוגה הקלה, הוציאה לרחוב כלב מזדקן על רגליים דקיקות עם פרווה מדובללת ואפורה, שעבר ובדק אם נשארה על איזושהיא עצם בסביבות הפחים חתיכת בשר והיה לי ברכב כריך טונה, אבל, טרנזיט אחד, בעל לו"ז צפוף של פריקה וטעינה, החליט ששם אסור לי לחנות.
נעטף לי הלב במין אגרוף לא נראה, מהסוג שלוחץ ושולח את הדמעות במעלה הגרון.

שני מטר משם, טרנזיט אחר, בוחר לחנות על מעבר החציה. פורק סחורה,זה חשוב.
והיא, עם המקל, הנעליים האורטופדיות שלא ממש מותאמות לגשם, סל הקניות והניילון על הראש, נאלצה לחצות מעל פתח הניקוז שבצד. הנעליים לא שרדו.
עצרתי להעיר לו. הוא לא הבין מאיפה יש לי את החוצפה להפריע לו בעבודה.
הדמעות, שממילא עמדו בגרון, כבר דגדגו לי במעלה האף.

אסור לי לצאת מהבית בימים של טרום מחזור.
מילא הבטן הנפוחה והחצ'קונים, הלב שלי לא עומד במסת ההורמונים הזו.