תחשבי חיובי, תגדירי לעצמך שאיפות, תחייכי קצת יותר, תתעקשי על שלך, תפרגני לעצמך, שטויות; זה יעבור, אל תגידי כל כך הרבה 'לא', אל תהיי כבדה, תחלמי! תדמייני את עצמך כמו שאת רוצה להיות, תתחילי את הבוקר בלי לחץ, שינוי זו הזדמנות, אל תבזבזי על זה כל כך הרבה אנרגיות, תאכלי בריא, קחי אויר, תאמיני במי שאת, תבלי ליד אנשים שאת רוצה להיות כמוהם, תשתחררי, את לא יודעת לרצות, תפסיקי לחשוב על אחרים, לנשום, תצרי מעגלי קרבה, תפסיקי לדאוג לכולם, תממשי את עצמך, תפסיקי לכעוס, תיפטרי ממטען, תלמדי לקחת, תמצאי תחביב, תדאגי שהכיור יהיה תמיד נקי, קחי חופש, תמצאי את המקום שלך, תעשי מדיטציה, חשבת על יוגה?, את לא צוחקת מספיק, יש לך המון יתרונות, לא לשכוח לנשום, תספרי עד עשר, זה עובר, אל תתני לזה להגיע אליך, תשני יותר, תסדרי את הבית, לנשום, תצרי לך פינה שלך, בלגן יוצר עומס, תתמקדי, תתרחבי, תמצאי תחביבים, תמציאי את עצמך מחדש, תזרמי, קחי לך חופש, אל תשארי לבד, תני לעצמך את הזמן, תוותרי להם, תוותרי לעצמך, תפסיקי לוותר, תכריחי את עצמך, תדברי קצת יותר, אז לא הספקת לסדר את הבית, לא צריך לנתח הכל, תדברי קצת פחות, תגידי גם 'לא!' לפעמים, עושר זה לא עושר, תתעלמי, אל תשתקי, תחבקי עץ, קחי הפסקה, תטיילי קצת בשמש, תהיי כמו מים, אז לא תספיקי, תגמרי עם זה כבר, אל תשכחי קצת לנשום, תשתי קצת פחות, את לא שותה מספיק, מה עם ג'וינט?, בחייך קחי בקלות, אולי תחייכי, את אף פעם לא צוחקת?, תהיי יותר רצינית, אין מה לעשות, למה את לא עושה משהו?, מדיטציה ניסית?, לכי מוקדם, אז תשארי קצת יותר, תנהלי אותם, תנהלי את עצמך, את לא אחראית להכל, קחי קצת יותר אחריות, תרשמי את החלומות שלך, לכי לעשות מסג', תחזרי לתחביבים הישנים, כושר זה אושר, שום דבר לא יברח, לא חבל על הזמן?, אל תנסי לשנות, תשתני, תפרגני לעצמך, שימי מוזיקה, יש בך עוצמות, מותר לך להיות חלשה, אל תפלי לדכאון, מותר גם להיות מדוכאים, אל תקשיבי לעצות של אחרים, לנשום.
ג'וני קאש באזניות.
מישל וולבק ביד.
שכל השאר ישתקו.
הדכאון מת. יחי הדכאון.
באנג'י בלי חבל
לרדת לסוף דעתי, זה כמו לקפוץ באנג'י בלי חבל.פעם בשבוע, ריטואל משלנו.
אני הופכת את עצמי לשק החבטות שלו.
פורשת את עצמי לפניו, כולי לשימושו.
התמסרות? כניעה מנטלית? השפלה? בולשיט.
מכניסה את עצמי לחוסר תודעה מוחלט, הופכת אילמת, פאסבית וחלולה.
נותנת לו להוציא.
הכל.
הדבר היחידי שאני לא מצליחה, הוא להיות חרשת.
המילים, מפעם לפעם, פוגעות יותר מכל אגרוף ומקל או רצועה.
הוא משתכלל. מכיר את הכפתורים שלי. מפעיל את כולם.
בעוד קצת יותר מעשרים וארבע שעות, כשיגיע שוב הרגע שיוצאים החוצה, אף אחד לא יעלה בדעתו
לא את עוצמת המכות, לא את עומק הכניעה ולא כמה אני מסוגלת לספוג.
משחק מושלם.
אז במודע או שלא במודע, את מנסה להביא את עצמך למקום בו אין לאיש ציפיות ממך.
לא צפויה, נובחת, כועסת, רושפת טינה, נושפת יאוש וחוסר סבלנות. נעלמת לרגע שנמדד בחודשים, שוקעת בענני צמר גפן פלדה שחוסמים את הכל.
לא עונה לטלפונים, כועסת על מי שדואג, מגיבה במילים בודדות שמציינות קוצר רוח ואין אפשרות להבין אם הן מביעות הסכמה או הפוך. אם מבטים היו קרן לייזר, אז היה לך ארסנל של קרניים מהסוג שמפלח אסטרואידים.
הכי היית רוצה להיות כמו כלב אחרי ביקור בשלולית, להתנער מהכל.
אולי שם, בעומק האפלולי של הבדידות, כשרק את עצמך יכולה, אם נשארה בך יכולת בכלל, תצליחי להרים יד אל העורף ולמשוך את עצמך למעלה.
למקום שבו יהיה אפשר להודות בפגמים, להיישיר אליהם מבט ולקבל אותם.
לדבר עליהם מבלי שמישהו יחשוב שזה סתם חוסר בטחון זמני, לא רציני, רחמים עצמיים.
להישיר אליהם מבט מבלי לתת למחשבה חולפת במוחות ששכחו מה זה לחשוב, לספר לך שזה מסלול של הרס עצמי.
הפגמים שלך, תמיד נראים לאחרים כמו בעיה שולית שאת מנפחת.
ואת יודעת עמוק בפנים, שהם פגמים, שהם רציניים, שהם מפריעים.
מרגישה, שאולי מתוך הניתוק, הניכור והסחי, מישהו יאמין לך סוף סוף.
כי רק אם תהיי מנותקת, עצבנית, עצובה ובלתי פרודוקטיבית, מישהו אולי יאמין לך.
הפגמים שלך, תמיד נראים לאחר כמו בעיה שולית שאת מנפחת.
האמת? כי הם עסוקים בפגמים שלהם ואת מפריעה להם.
יש יתרונות ונקודות חוזק ויש לך יופי של תחפושת חברתית שאפשר ללבוש.
אבל, כל מה שאת רוצה הוא, את אותם אנשים שיש להם את היכולת לראות את הפגמים האלו.
כמו שהם. מבלי לגמד אותם, מבלי להרגיש צורך להתחרות בהם, מבלי לתת לך להרגיש שאת עושה מהם משהו אחר או משתמשת בהם.
יש לפעמים מחשבה, שכאן במקום שבו האפלה מתערבבת עם זיעה יד שניה ועור פלסטי שזור נימי ויניל, יהיה יותר קל למצוא את מי שלא שופט, שבאמת מקבל.
אם זה כך? נראה לי שלא.
כי הרעיון הוא לא למצוא את מי שמקבל. הרעיון הוא פשוט לקבל.
ולקבל, זה הכי קשה. זה גם הכי לא נורמלי.
מגיל שיכולתי לבחור, רחובות תל אביב היו לי הבית.
גן החיות שהפך לגן העיר, מרפסות דרום העיר, סמטאות, פיקוסים, ספריות, מוזיאונים, חדרי מדרגות ופנים.
והפנים, רובם כבר אינם, לפחות לא במקום שבו הכרתי אותם.
הג'ינג'י משנקין שהיה נותן לי לשמוע ויניל. ההוא מסוף דיזינגוף שצייר לי את הגב לנצח. איציק ורותי של הממרחים. שאלתיאל של הג'ינסים באלנבי, המורה לפסנתר מהפינה של רוטשילד ונחמני. לזר מהנעליים, בארי האדום עם האופניים והרדיוטייפ, קושניר מחנות הספרים שהפכה ל"פריק" והיום לחנות שוקולד, אברהם -תהיה בריא- מבלפור וקליאופטרה מהשדרה, שאני לפעמים עוד רואה.
והיא.
היא הייתה חלק מהנוף, בעיקר במתחם שבין דיזינגוף סנטר לשוק הכרמל. גבוהה, עבת בשר, עם שער אפור ושמנוני, פנים גבריות, מצח רחב וגבוה ועיניים ירוקות. הייתי רגילה לראות אותה בנעלי בית מהוהות, חצאית מלוכלכת ושקיות. המון שקיות. מעולם לא ראיתי אותה מבקשת נדבה או מחטטת בפחים או מדברת אל מישהו.
יום אחד, בגן מאיר, כשישבתי עם ספר, היא הביטה היישר אלי. הבטתי חזרה בבהלה.
לא הבנתי למה היא לוטשת אלי עיניים. לא הצלחתי להוריד את שלי ממנה.
...//
בת שבע עשרה.
חכמה. יפה. אשת ספר. נאה. רזה. ביישנית. נעימה. חייכנית. נשלטת.
נשלטת על ידי מסורת, נשלטת על ידי אב נוקשה, נשלטת על ידי מעמד מחייב.
הדרכים היחידות לברוח הן מרד או נישואין.
ואין מקום שהוא רחוק מספיק. אם לא מהם, אז מעצמך.
...//
בת שבע עשרה. חכמה. יפה. אשת ספר. הוא אמר עליה ביידיש שכל כך חבל שהיא נולדה נקבה; 'הייתה יכולה להיות אברך גדול בתורה, לפחות נמצא לה שידך ראוי'. סביבו, כולם הלכו בלחישה ודיברו בקצות האצבעות. על פיו ישק דבר ואם לא על פיו, על חגורתו.
והיא, שמעה אותו. ושתקה.
חודש אחר כך עוד בטרם סיימה י"ב, הציגה אותו בפני משפחתה. כופר.
מבוגר ממנה בכמעט עשור, איש כפיים, אומן, חובב וודקה. שרמנטי. איש של נשים, לא של נערות.
היא לא השאירה דבר ליד המקרה. הכעס היה עצום.
מיד לאחר החתונה, הם עזבו. רק מעבר לים, זה לפעמים, היה רחוק מספיק מהבית.
בת שבע עשרה. נאה. רזה. ביישנית. מתחזקת. לא מבחירה.
בת להורים גרושים שחיה עם האם שנישאה בשנית לאלוהים ועקדה את בנותיה על מזבח תסכולה.
הגדולה כבר נשואה ומטופלת בארבעה. הדרך היחידה החוצה היא חתונה, אבל, שידוך ראוי היא כבר לא תהיה.
באומץ שמקורו בתמימות דרשה מהשדכנית למצוא לה חו"לניק. דתי, עובד, מעמד בינוני. כזה שקצת יותר פתוח לחריגות כמו גירושין או מתחזקים, כזה שלא מפחד מהעולם החילוני. אירופאי.
בדואר התקבלה הודעה. ברית ראשונה. לה ולו. וכן. טוב לה.
רק מעבר לים, היא הצליחה למצוא פינה משלה.
בת שבע עשרה. נעימה. חייכנית. מציצה אל העולם בינות לווילונות תחרה, יוצאת מחצר ביתה לעיתים רחוקות. בעיקר בשליחות אמה החורגת.
אברכים ואימותיהם מתדפקים על הדלת. רק להושיט יד ולבחור לה אחד.
בהשפעת אחיה הגדולים, הוא מסכים לתת לה לבחור.
והיא בחרה.
בחרה באהבה. מבוגר ממנה בעשור. בעל משפחה.
הם ישבו עליה שבעה. קרעו קריעה. בתו של הרב לא הייתה בתו יותר.
ועדיין, גם כמתה, היא לא הייתה רחוקה מספיק.
'נקנה לך דירה ונקצה לך קצבה, נקבל אותך שוב לתוכנו. עזבי אותו.' והיא נשברה ועזבה.
הוא חלה ומת.
מצאה את עצמה לבד, בדירה ליד השוק.
הם, כשסימני השערוריה התמוססו לתוך שגרת החיים, נמוגו אף הם.
נותרו לה רק קירות.
ושקיות.
...//
כיתה י"ב. עם אמא, בדיזינגוף סנטר, שוב הרגשתי במבטים.
'אמא, בואי נזוז מכאן, מפריעים לי המבטים שלה.'
ואמא שלי, מרימה את הראש מביטה אליה במבט ארוך ומנידה לעברה בראשה.
'מה את רוצה?!' היא אומרת לי עדיין מסתכלת בעיני האשה 'היא מסתכלת עלייך ורואה את עצמה, את האחיינית שלה, את הבת דודה שלך. את נורא דומה להן.'
אני מקמטת גבה.
והיא מחייכת את החיוך העייף שלה מעבירה על עורפי ליטוף ואומרת, 'תסתכלי טוב, אלו העיניים והפנים של הסבא והאבא שלך.'
(מוקדש לך?. כי בעצם, אני מבינה. קירות לא תמיד מרגישים כמו בית. בטוחה שיעבור מהר.)
הפיג'מה שהכי אהבתי כילדה, זו שבזכותה הסכמתי לשכב מבלי לזוז מתחת למכונת הרנטגן בגיל ארבע,
הייתה מורכבת ממכנסיים בצבע בורדו דהוי וחולצה בעלת שרוולים בדיוק באותו הצבע.
על החזית הלבנה הייתה הדפסת ענק של גיבור התרבות שלי באותם ימים; טלפלא.
הוא עשה לי לחייך עם ההנהונים הקפיציים שלו והעיניים הפוזלות.
הוא גם לא דיבר.
גם אני לא דיברתי.
הוא היה מודל הזדהות מושלם.
ההפתעה הראשונה הייתה מענגת כמו זכרון חושי של נוצה על העורף.
מוטי ברכאן! אחד מאותם קולות שהייתי מתמכרת להם כל צהריים בתוכנית 'לבת, לבן, ולכל המתעניין'. אותה תוכנית שגרמה לי לאהוב ספרים ומילאה לי שעות קסומות בעולמות כמו הרוח בערבי הנחל, עליסה בארץ הפלאות, הנסיך הקטן ודוקרב.
ההפתעה השניה, גם היא זכרון חושי, אבל, זכרון חושי של הרגע שבו אתה מגלה על בשרך שבדיחות תפוח הן לא בדיחות מצחיקות. מה יותר נורא מלגלות בתפוח תולעת?
לגלות בתפוח חצי תולעת. כן. בדיוק ככה.
טלפלא תולעת!
גיבור הילדות שלי הוא תולעת ואני לא העליתי בדעתי.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3362579,00.html
מי יודע, מי יודע, איזה מן דברים ילדים אוהבים? אני יודע, אני יודע, מה ילדים אוהבים.
סוכריה עם דובדבן, ודברים טובים. מסטיק כל מני צבעים וגם טופי.
כדורגל כדורסל וארמון של חול. ויואב אוהב את רותי.
מי יודע, מי יודע, אילו סיפורים ילדים אוהבים? אני יודע, אני יודע, אילו סיפורים אוהבים.
על בת מלך ונסיך והגמדים. על קוסם כזה מצחיק וגם טופי.
אגדות וגם שירים והמון תמונות. וטיול לגן חיות.
ה-פ-תעות כאל-ה! בטלפלא!
נפגשנו חודשיים לפני ההתנתקות, לבשתי שמלה לבנה וצעיף פשמינה כתום.
היא הסתכלה עלי במבט קצת מבולבל, שאלה אותי אם זה בגלל הפוליטיקה.
חייכתי וקיללתי בעסיסיות של מנדרינה. 'אני פשוט אוהבת כתום, לא מוכנה שיקחו לי אותו'.
היא חייכה אלי בחזרה. זה היה הדבר הראשון שהיא סיפרה לי על עצמה.
זה היה הדבר הראשון שחיבר ביננו. חוץ ממנו, ששתינו אוהבות.
יומיים לפני כן, באוטו, רגע אחרי שהיא נחתה, היא שמה לב שעל הרבה מכוניות יש סרט כתום
'אה' הוא אמר לה בחיוך 'זה לכבודך, הודעתי לכולם שאת באה'.
במשך שלושה חודשים הוא אסף מכל ילדי הצמתים סרטים, וכשהיא נכנסה אליו הביתה בפעם הראשונה, הכל היה כתום.
גם היא אוהבת כתום.
שם, במקום שבו הקודש לובש כתום, הם נפגשו.
היא עזבה הורים, משפחה, מקצוע ומסורת של ארבע מאות שנה.
התנתקות. בגללו.
כאן, במקום שבו הכתום לבש קודש, הם המשיכו.
הוא עוזב הורים, משפחה, מקצוע ומסורת של ארבעים שנה.
התנתקות. בשבילה.
כשהייתי ילדה, הייתי חולמת שאני עפה.
שניים שלושה דילוגים, רקיעה אחת על הקרקע ואני באוויר. בערך מטר מעל רחבת הדשא בחזית הבניין המשותף.
חסרת משקל. צפה. מתקדמת באיטיות, בתנועות של שחיית חזה, מסיטה משהו בלתי נראה שעוטף את הגפיים בלחץ חלש וקבוע, כמו מים, אוויר של מים.
לא הייתי צריכה לישון בשביל לחלום. לא הייתי צריכה מיטה בשביל לעוף.
עוצמת עיניים, גם באמצע היום. עוצמת חזק חזק,
עוברת דרך עיגולי הצבעים וההבזקים, צונחת ברכות דרך ים אינסופי של נקודות זהובות צפופות
וזהו. אני עפה.
אסור להפסיק לזוז, אפשר להאט אם רוצים קצת לנוח, אבל, אסור להפסיק.
אם מפסיקים נופלים.
נחיתה רכה, אבל, אין שום אפשרות להמריא שוב.
היום אני לא יכולה.
לא משנה כמה חזק אני אעצום את עיני, לא משנה כמה אשחזר בדמיוני את הדשא המקריח ההוא או את הבניין עם התריסים הירוקים שמתנשא מעליו, מקסימום אני אצוף בתוך ערמות מנוקדות בזהב ההוא.
לא יכולה לעוף יותר.
ובכל זאת, ההרגשה הזו שאסור להפסיק אחרת נופלים, שהמים עוטפים ומפריעים להתקדם, עדיין כאן.
הקור היבש הזה, חודר לעצמות ויוצר רעד לבן, בכל רגע שאני עומדת.
בנסיעה, כשהחלון פתוח, אותו הקור הופך לרוח שמעירה כל נים ונים באופן אישי
אותה דקירה הופכת פתאום ליטוף שמשיק לקוי המתאר של הגוף אבל, לא חודרת פנימה.
אני צריכה לנוע.
להפוך את מדבר הקרח היבש ששותה אותי לאדים שעוטפים אותי.
לשנות מצב צבירה.
תנועה. עושה את ההבדל בין מכה לליטוף.
- נו?, נו?, נו? ת'רסינג, בבקשה. בלי רוטב. אני בדיאטה.
הנגיסה, מפרוסת הלחם עמוס החמאה שהייתי עסוקה בהתענגות כל כך אוראלית עליה, מחליקה מבין שפתי החוצה. תחושות פספוס ואכזבה מכווצות את החיך שלי.
אני מביטה ימינה ולמטה, לוודא שאכן הדוברת היא אותה ילדונת שיושבת לצידי.
לא יותר מעשרים וחמש. בגיל. לא יותר משלושים וארבע. במידה.
תחושת היובש בחלק האחורי של פי והצורך בנוזלים, מתגברת. ככה זה כשאת לא יותר משלושים וארבע. בגיל.
שולחת יד לכוס היין ומרימה אותה באיטיות לעבר האור ובסיבוב לכיוון שפתי.
- נו?! צ'יקן סאלד לא טוב. יש מרינדה.
-תגיד, מה הם אוכלים? היא שואלת את הברמן ומצביעה לכיווננו
- נו?, נו? מיט.
אני מסתכלת בחיבה על הקרפצ'יו שמונח מולי, מגלגלת חתיכה על קצה המזלג ומוציאה לשון שתלווה אותו ברכות לתוכי.
הברמן ששמח לתרגל את האנגלית שלו במיוחד עם צרפתיות, מציע שיפודי סלמון על האש וסלט עלים.
- בסדרר, אבל, בלי רוטב לסאלד.
- באט איט'S דריי! אומר לה הברמן.
- בלי רוטב. שפתיה מתכווצות לקו דקיק.
אני שולחת את הסכין עמוסת הכבד קצוץ עם בצל אל פרוסת הלחם שלי,
היא מביטה בי במבט אלכסוני של מדוזה. אני קופאת במקום.
אחרי שניה, מתחילה ליישר את הממרח באופן מוקפד ביותר, בעיקר לכיוון קרום הלחם.
את שיפודי סלמון מחזירה למטבח. פעמיים. פעם ראשונה כי יש יותר מדי רוטב.
פעם שניה, כי אם זה הכי מעט רוטב שאפשר, היא לא מעוניינת. מרסי.
אני מניחה על הצלחת עוד פרוסת לחם מהבילה. מקרבת את צלוחית החמאה ומחליקה לתוכה את הסכין. מכוונת לאמצע התלולית. ובתנועה סיבובית וחלקה של המפרק מתחילה לפזר אותה על הפרוסה, מלמעלה למטה, לאט, חלק.
- וואן סלד פור יו, אומר המלצר. - שמן זית?
- נו?! בלי כלום בבקשה. רק מלח ופלפל.
עם כל חיתוך עצבני של החסה, מתרוממת לאויר עננת פלפל שחור שמדגדגת לי באף שרק לפני יומיים התאושש מטראומת השפעת. היא מפזרת עוד פלפל. הרבה.
אני מדליקה סיגריה ונשענת לאחור.
היא מבקשת חשבון.
אני מבקשת עוד יין.
כשהיא עומדת, הג'ינס שלה, בגזרת אמצע המותן, מחליק על מכנסון התחרה השחור, הרבה מעבר לקו החריץ הישראלי הממוצע.
לא מכנס נמוך. מכנס גדול. עליה לפחות.
טוב, ילדה. ניצחת. לזה, אין לי שום קונטרה.
כותב כל כך יפה שזה עושה לי לגרגר.
כל כך רגיש. כל כך מודע. כל כך נוגע.
אם לפני חמש-מאות, ארבע-מאות, שלוש-מאות, מאתיים ומאה שנה, מישהו היה כותב ככה,
היו מניחים שהוא סוג של קזנובה (לא מהגרסא של 'הספריה האירוטית'...) או לחלופין, הומו.
וכל פעם אני נופלת בפח המילים המתוקות והדבש שניגר מהן מאט את תנועות גפיי.
המילים שהן כמו חסם עורקים מדויק על עורק הצוואר
המילים האלו שמלאות חרטה והתנצלות ומבט מפוכח ועצוב על רגשות של אחרים,
הן תמיד פוסטמורטם.
תמיד אחרי הפגיעה, תמיד אחרי שכבר פישלת.
שוב.
כל כך רגיש, מודע ומפוכח, כל כך מלא חרטה וכאב.
למה שלא תנסה שיטה חדשה? במקום להתנצל באופן כל כך בוחן לב וקורע כליות
פשוט לא לפגוע.
הופך את השגרה לשואו-ריל. המציאות כתוכנית ריאליטי. המרחק בין זה לבין טלנובלה, תלוי רק בסוג הצופה. לבכות. לצחוק.
טלנובלה אמיתית. החומרים של החיים. אבל, לא רק החיים שלך.
להתחרט.
לצחוק.
לבכות.
לכאוב.
לזפזפ.