פעם, כשהיא רצתה להשקיע בנו והזמן תאם את הרצון, היא הייתה מכינה פיתות חמימות עם ביצה קשה, מלפפון טרי בקליפתו ודני שוקולד ושלוחת אותנו לארגן פיקניק לתפארת בגן, מתחת למטוס.
היינו יושבים שם, על נדנדה או ספסל, נוגסים בפיתה הטריה והמתפקעת ונהנים מטפטוף חמאה נמסה, המרקמים, מגרגרי המלח שטרם נמסו. צופים לשקיעה שאיכשהו, תמיד רגע לפני שנגמרה, הייתה עוטפת את דמותו של אבא שבא לשבת איתנו, לפני שהולכים לישון.
בחורף, זה היה אורז בחלב. חמים, דייסתי במידה, מתוק ועמוס קינמון.
היינו עניים ואפילו לא ידענו את זה. ולא. לא מילאו את ימנו אושר בלתי נדלה וצחוקים ואהבה שגרמו לנו לא לשים לזה לב, פשוט, לא היינו אנשים של אוכל.
הסנדוויץ שהיה מלווה אותי אחר כבוד בדרך הלוך, היה משמש כרוגטקה לחצר השכנים, מיד כשנכנסתי לחדר והורדתי את הילקוט הכתום מהגב. ארוחת הצהריים שהושארה לחימום במחבת או בטוסטר, הייתה גולשת מעדנות ישר לחיק החתולים שמתחת לחבלי הכביסה.
כי מי בכלל הבין שהיינו עניים? פשוט, לא היינו בקטע של אוכל.
נוטפת לחות של שלושים דקות לפני שמונה, אני מגיעה לתחנה כדי לגלות שמישהו גילח לי את התחנה.
-'סליחה, לא הייתה כאן תחנה?' אני שואלת את ההוא מהמכולת.
-תחזרי שוב על השאלה, ההוא אומר.
-לא הייתה כאן תחנה?
-ענית לעצמך. הייתה. כבר אין.
האוטובוס, הנהג, ליתר דיוק, לא ממש עושה חשבון. אז מה אם בשישי הוא עוד עצר כאן?
מבט מהיר ביומן ובשעון. אין ברירה. אני אשיג אותו. מונית לדרום העיר ואני שוב מקדימה אותו בעשר דקות. רק שמרוב מהירות, הסלט נשפך בשקית, הקפה דביק באצבעות, ואני בלחץ, מחפשת מפית רגע לפני ששקית הנייר מצייתת לחוקי הפיזיקה.
חצי כפופה, לא מוצאת כרטיסיה, דביקה ממיץ עגבניות, קצף קפה ואירוסול של לחות תל אביבית מעושנת, הוא נעמד מעלי ומבקש כסף לאוטובוס. אין לי. אני כועסת עליו.
לכי תאזני שקיות רטובות, מסמכים שצריך להציל, תיק, מניפה, שלוש כוסות קפה, תעני לסלולרי וגם תתני נדבה.
-אין לי כסף! אתה רוצה אוכל?
-מה יש לך? הוא שואל.
-משנה מה יש? אתה רעב או לא?
-תביאי.
אומרת שלום לכריכים שנבלעים בלועו במהירות, לפני שיגיע האיש הבא שממנו יבקש כסף.
אוכל, מתי שהוא בדרך, הפך להיות קטע מאד רציני. אצלי.
במשרד, היא מחייכת אלי, העובדת החדשה שכבר חודש אנחנו מספקות לב??תה קייטנה בקונספט משרדי, ואומרת, הבאתי משהו טעים, תקחי גם לך.
חייכתי. 'טעמתי, ברור שטעמתי, זה מצוין.'
שיקרתי. לא טעמתי. לא היה לי מושג, מה היא בכלל הכינה.
הרגשתי שאין לי זכות לקחת ממנה. שהדבר האחרון שאני רוצה, הוא עוד חבל שקושר ביני ובינה.
כי אני מכירה את המקום. בעוד חמישה חודשים, רגע לפני התשיעי וכמה שניות לפני הזמן המתאים, מישהו ינתק את חבל הטבור וישפוך תשעה חודשי עבודה עם המים המלוכלכים שבדלי שלה. ואני? אני לא קשורה. יש לי מוניטין לשמר.
בערב, אחרי שהסלט שתסס לפני שהגעתי אליו, כבר מצא את דרכו ללוע הפח, הכריכים ללועו של קבצן וכמה עובדים מסכנים שעברו בסביבה נלעסו על ידי עד דק, פתחתי את המקרר, והמנה שטעמתי, ברור שטעמתי, עדיין שם.
מסירה את העטיפה וטועמת.
ולרגע, מוצאת את עצמי מתחת למטוס, מביטה על תל אביב אדומה באופק השקיעה החורפית.
אורז בחלב.
דייסתי במידה.
מתוק ועמוס קינמון.
לפני 17 שנים. 22 ביולי 2007 בשעה 22:54