באנג'י בלי חבל

הפכתי קטנה כמעט בלתי נראית. גם הבלוג.

בפעם הראשונה שהדג חצה את המסך, התאהבתי.
מאז לאריזונה יש בדימיוני ריח ים ושל שלג ושל פינאטה.
וצלילים של יגוסלבי ובריטי ששרים את החלום האמריקאי.
אם גוראן ברגוביץ ואיגי פופ לא היו עושים את זה קודם, אז קלקסיקו, חולם אריזה אמיתי,
היו שם בשביל לספר בדיוק את אותו הסיפור.

הם שרים את כאבם של המהגרים ואת אבדן הטבע ולוקחים קצת מהטנגו הארגנטינאי, המרייאצ'י המקסיקני והקאנטרי / פולק האמריקאי.
כשהקהל קצת מתרגל הם מזמינים את אהוד בנאי ועושים ביחד דיסטורשין בניחוח מזרחי.

לשעתיים וחצי מהבילות ומעושנות בירוק שישראל הכי מאמינה בו
היה לי דייט עם החלום האמריקאי האמיתי והוא צהוב ומלא קקטוסים וקניונים
שבניהם הולכים לאיבוד מקסיקנים ואינדיאנים שמנסים להגשים את החלום הלבן.
ובדיוק כמו אצל ג'וני דפ ולילי טיילור, הגדר הלבנה נועדה לשמור עלינו מהמשפחה עם ZyidcRn3BVk

הגרון צורב מעודף.
סיגריות, עייפות, אלכוהול. יש לי כמה עודפים בזמן האחרון.
אף אחד מהם לא מפצה על מי שחסר, אבל, בתוך המסך הזה, איש לא מרגיש.
כמעט איש, דווקא הרגיש.

######################################################


לנסות להסביר לו למה ואיך ובגלל מה,
זה כמו לנסות להסביר מה הטעם של פיטנגו.
זה מתוק ומר וחמוץ ומתכתי ורגע לפני שנעלם ומגיעים לגלעין, זה שוב מתוק.
וזה מיותר. להסביר.
ככה זה עם עניינים של רגש.
הפירוק שלהם למרכיבים והחיבור מחדש לא משנה אותם ורק יוצר אשליה שאפשר להבין.
אי אפשר.
רגש, כמו פיטנגו, צריך לטעום.


אם הייתי צריכה לתאר את זה הייתי אומרת שזה טעם בראשית.
רגע גנוב בגן עדן. סיפור של פרידה.
על קצות האצבעות, הידיים נשלחות בין מעוייני מתכת והאצבעות מנסות לתפוס אחד אדום ועסיסי,
אבל, מהר, לפני שהזקן שגר שם יצא ויתפוס אותנו.
או כמו הפעם ההיא, שהוא ואני מצאנו את עצמנו שוכבים בראשים צמודים מתחת לשיח,
מנערים ענפים ומקווים שיפול אחד ישר לתוך הפיות הפעורים מלמטה.

לאהבות שלי יש טעם של פיטנגו.
נעלמות מהר, אחרת, מגיעים לגלעין המר.

היום הוא הביא לי ריבה שעשה לבד.
אהבה בצנצנת. אולי היא תחזיק קצת יותר.
ואולי, גם היא, תהיה סיפורבראשית

אחד הקינוחים היותר טעימים בלשוני, הוא קרם קטלן. הגרסא הקטלונית לקרם הצרפתי.
לשמנת, החלמונים והקרמל השביר מלמעלה, נוספים חלב שקדים, קליפת לימון, מקל קינמון ולפעמים, תפוזים.
בדיוק כמו שהקרם הזה מוסיף לאחיו הצרפתי טעמים שקשה לדמיין ביחד, ככה הקטלונים עצמם.
ההנחה הרווחת היא שהצרפתים לא נחמדים לזרים. עד שפוגשים קטלוני אמיתי.

דוגמא ליחס הזה לזרים, הוא ליקר קרם קטלן.
הבטחה לטעם של הקינוח החמקמק הזה, מבוקבק, בתוספת אלכהול, ארוז לטיסה ובמחיר שווה לכל נפש, של 14 יורו.
כמו שצרפתי לא שותה ליקר קרם ברולה, ככה קטלוני לא שותה ליקר קרם קטלן.
ואני לא מצליחה להבין, למה לעזאזל, מכל הדברים בעולם, זה מה שהוא בחר להביא לי.


אז למה התחפשת? היא שואלת אותו.
והוא, שלא למד לקרוא עדיין, אומר; מתחיל ב-מ' נגמר ב-לך.
שעה אחר כך, נפל האסימון. כולם שמעו.


מכף רגל ועד השערה הלבנה החדשה שגיליתי הבוקר, אני אדם של חורף
טמפרטורה שעוברת 23 מעלות גורמת לי לקמול
אני אוהבת את זה אפור, יבש, דוקרני במקצת עם הבלחות של שמש מאירה ולא שורפת
ובכל זאת, השעון שמסונכרן למערכת הפנימית שלי הוא שעון של קיץ.
הבדל שעה אחת בבוקר ואני כבר לא כל כך עייפה בבקרים.


זה לא יהיה לילה לבן, אין כמו אלכוהול עם גלי אלפא לטפל בחוסר שינה.
אבל מחשבה עקשנית אחת, מסתננת לה מתחת למגדל השמירה.
להזכר איך זה מרגיש.
ואין לי מושג למה בדיוק, אבל הפסקתי למדוד את עצמי ביחידות של אושר.
זה תמיד הרגיש כמו משהו שהג'וקר הציע לגנב.


אני מוסיפה חטא על פשע האלכוהול הלילי ומוהלת את הקטלוני המתוק בגלנמורנג'י.
בזבוז, אבל, הקטלוני אוהב טעמים עדינים. וגם אני.



כשהבוסית מבקשת מכולם, לוודא שהאורות כבויים בסוף יום העבודה, כדי שיהיה חושך בין שמונה לתשע, אני אומרת בקול רם,
- איזה כיף אני הולכת הביתה מוקדם היום.
ומוסיפה חטא על פשע
- את ידעת שזה אומר שהמנקות לא יוכלו לעבוד, הן מגיעות בשמונה וחצי.
כל כך ידידותית לסביבה הבוסית שלי, שביקשה שיבטלו את המנקות. מאד ידידותית, על חשבונן.

באנר סטנדרטי, כזה שתלוי בדרך נמיר משני צידי העמוד, עולה 270 ש" בממוצע. לפני מע"מ.
וכדי להחשיך צריך לפרסם. על כל עמוד כמעט, ובכל ציר מרכזי. לפחות חמש מאות באנרים. מפלסטיק ומצבעים שרעילים לסביבה.
וצריך מודעות בעיתון.
וצריך משרד יחסי ציבור.
האמת? צריך כמה. של היזם, של העיריה, של חברת חשמל ושל כל שאר נותני החסויות.
וצריך משכורת של מעצב בגוגל שיהפוך את הדף לשחור.
וצריך עשרות שעות ישיבה של כמה עוזרים וסגנים, ויועצים ולוביסטים, לתאם את הכל.
וניירות להדפיס את ההסכמים.
וצריך לבדר את העם היושב בחשיכה. אבל, זה זניח. אמנים בישראל, תמיד היו פראיירים.
ומסעדה או פאב שרצו לשתף פעולה, רכשו עוד נרות ותאורת חירום למטבח שגם עבורם, מישהו צרך הרבה חשמל כדי לייצר.
החסכון עולה ביוקר. בעיקר לסביבה.

אם מישהו יסכם את השווי של הריטיינר למשרדי יח"צ ומשרדי פרסום, עלויות המודעות בעיתון, עלויות ההדפסה, עלות כ"א התולה את הבאנרים, עלות הדלק, הזיהום והפקקים שוצר המנוף שתולה את הבאנרים, עלות המעצבים הגרפים לאתרים השונים וכ"א שהיה צריך להחליט. ויוסיף לזה את תקורות החשמל, שכירות, ושאר ההוצאות, יצטבר תקציב שמספיק לשעת חינוך אחת בכל מוסדות החינוך בארץ (כולל תשלום למי שמנקה בסוף היום).
שעת חינוך שבה אפשר ללמד ילד שחשוב לכבות את האור כשיוצאים מחדר, וחשוב לא להעמיס על מזגנים וחשוב לא לנהוג אדם אחד במכונית וחשוב להפריד אשפה, וחשוב לדאוג למקסימום שוויון, כי גם לזה יש השלכות סביבתיות. וחשוב לחשוב.

אבל, לחשוב, זה משהו שאין עליו תג מחיר. אז לא מלמדים את זה כאן.
לפחות יורד קצת גשם באבק הזה.



ג'וקרים וגנבים.

כשהוא עולה מולי ושואל, 'אז מה הניק שלך בכלוב?'
אני לא מצליחה להמנע מההרמה להנחתה שמונחת לפתחי, ושואלת,
'מה זה הכלוב?'.
הניתוק המיידי של השיחה, גורם לי להבין, שוב, שהכלל לפיו,
מי שיש לו מאסטר בניק זקוק לחיזוקים מהסוג שאין לי את היכולת לספק, לא יופרך בגלגול הנוכחי.
זה קצת כמו לפתוח פרופיל באתר שליטה ולהצהיר שמספיק עם המשחקים.

יש משהו מאד משחרר בתחפושת.
במיוחד כשאת רוקדת ליד המזכירה, שלפני שלושה שבועות הבאת לפיטוריה,
והיא לא ממש מזהה אותך בתוך הפאה הסגולה.

הפריזורה של הפאה גרמה לי, בפעם הראשונה מאז כיתה ב', להצטער שיש לי תלתלים,
אבל, גם להסתפר קצר וגם לעשות פן כל בוקר,
זה יותר מדי לעשר הדקות שיש לי לפני שצריך לתפוס מקום באוטובוס.
אולי, כשימציאו אוטובוסים עם שקע חשמל לפן.

זה קצת קשה להתחתן עם אוהדת ריאל, לגור מול הסנטיאגו ברנביאו ולהיות אוהד של מכבי תל אביב.
ביום חמישי, כשהוא מצא את עצמו מארח תל אביבים ולראשונה העונה, יושב ביציע הצהוב,
הוא הבין, שלא משנה מה, יש אהבות שגם אהבות חדשות לא יכולות למחוק.

I'm
הקלות שבה אני מתרגלת לדברים רעים, מעולם לא הייתה נושא לשיחה.
פעם בשיחת הצהריים הדו שבועית שלנו, הרגע הראשון שבו היא קלטה, כמה אני שלה,
היה המקום שבו היא גילתה, שכמוה, אני מסוגלת להסתדר עם האנשים הכי חרא שיש.
זה היתרון והחסרון הכי גדול שיש. את שורדת חרא אנשים, את מצויינת עם חרא אנשים.
רגע אחרי שאת מגלה שהם הדשן הכי טוב להערכה העצמית שלך, את מפסיקה לפרגן לאנשים טובים.
חבל.

I'm there
עשרה מופלאים השאירו אחריהם אחת סקסית שמאירה לי פנים ומזכירה לי, שציוויליזציה, זו בעיקר חברה אנושית. ומוזיקה.
והיום, אחרי הדילמה הקבועה של מה קודם, פיפי או לשטוף ידיים? אני ניגשת אליה ומכניסה את הראשון של גרסאות הכיסוי לדילן.
אני אוהבת גרסאות כיסוי, מחממות אותי.
רגע אחרי, עם שאריות הגראפה דבש וההרינג, הקור מסביב כבר לא ממש מורגש.

I'm not
מחט מלובנת שיושבת לה בחיבור האגן עם הירך ובכל פעם שאת זזה קצת מכיילת את עצמה מחדש לכיוון צפון. אף פעם לא מתרגלים לכאב הזה, הוא גם אף פעם לא ילך.
הוא רושם לי מרשם ללא סבסוד קופ"ח ואומר לי, זה לא באמת טוב, אז רק כשאת מרגישה שזה ממש בלתי אפשרי.
קצת מצחיק לתת לסאדו מזוכיסטית לקבוע לעצמה את גבול הכאב.
ורגע אחרי, כשהתנועה חופשית, את שוכחת.
ארקוקסיה אהובתי.

CZGseissqX8

הדי הקמפיין לבוש השחורים שמתנהל לו כאן בעצלתיים, הזכיר לי קמפיין אחר.
קמפיין שרק לפני שבוע ישבתי עם כאלו שלקחו בו חלק ותליתי בהם מבט מעריץ.

הייתי מתנהלת לעצמי ברחובות תל אביב לובשת את פוזת הצדקנות שלי ומתלבטת אם הכי כדאי להיות קטנה או גדולה.
והלכתי אחריו לכל מקום או שאולי הוא הלך אחרי, אבל ככה או אחרת, הקמפיין ההוא נגמר במילים:
השחור עשה את שלו, השחור יכול ללכת. גם שנות השמונים נגמרו בערך באותו זמן.

האיש ההולך

כנראה שתמיד הייתי זונה של מילים. הולכת אחריהן לכל מקום, משלמת עליהן ובגללן. מנצנצת בשבירתן, מחייכת בחיבורן החדש. מדקדקת בהן ונותנת להן לדגדג בגרון, כמו שמפנייה יבשה.
מדמיינת נונסנס כמעדן שמיימי שטרם טעמתי ומדברת אייקונית למתחילים. משלבת אותן ומשתלבת בהן, כעטיפות חיי אבי עמיחי. עוטפת את עצמי בהן, בין אם הן זולות או יקרות, בין אם הן טובות או רעות, מלכלכות או מבריקות. נותנת להן לעשות בי, כאילו מעולם לא למדתי שמילים, לא עושות לי כלום.

שלושים השניות הטובות ביותר של מכבי תל אביב במשחק היו אלו בהן, מישהו הוציא את העדשה של ביינום מבין המזרונים.
מלאגה קפאה לרגע, מכבי הצליחה להעביר רצף של שלוש מסירות שגם פגשו סל בסופן
וההבדל העיקרי היה, ששחקני מכבי, נראו כאילו הם אכן מסוגלים לזוז.
כשביינום עם הכדור הם קופאים במקומם, מביטים על האיש ואין להם מושג איזו התקפה הוא רוצה או מתי ובעיקר על מי, לעזאזל, הוא הולך להעיף את הכדור.




לא פעם אחת, כשמערכת יחסי עם גבר, היתה מתחילה לחשב את קיצה לאחור,
מצאתי את עצמי נתקלת חזיתית בוורסיה של נאום "את האשה הכי גבר שאני מכיר".

אחד קבל על אי הנכונות שלי לוותר על כדורגל בשבת וחוסר נטייתי להיקשר,
הרגיש מכולם, טען שאני לא משתפת ודי שתקנית, לא ממש מחוברת לצד הרגשי שלי ובוכה רק אם ממש מצליחים לעצבן אותי. אחר הסביר לי שאני דורשת ממנו להתאמץ.
נאומים שגרמו לי כאב ראש וצורך רציני ליטול את שלט הטלוויזיה ולזפזפ אחרי תחנה שתשתיק את הקדיחה.

האחרון שחלק איתי גג תל אביבי דולף קלות, נאם באזני, שלא רק שאני מתחמקת משיחות נפש או דיבורים על העתיד. אלא, בעודו לבוש בפיגמה שני חלקים, מסכה מרככת על שערו המחומצן ומגש עמוס במאפרות מלאות וכלים בידיו, הוא טען, שאפילו חבריו מהמילואים לא מעיזים להציע חבילה שכוללת בלגן, עובש בכיור, גרביים משוחררות לחופשי ברחבי הדירה ולפעמים, רחמנא ליצלן, נטייה לשכוח לסגור את הדלת בשירותים, כשאני משתינה.

היום, אם מישהו יתחיל לחשוב אפילו על נאום שכזה, אני מוכנה להזמין לו מונית.
הפסקתי לרצות להתאים לשבלונות שהוכנו בסדנאות הזיעה של הוליווד לעניים.
נסיכות על עדשות, יש רק באגדות. ובמכבי תל אביב.


;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;



צפיתי מהמרפסות האלו, טרם גידורן, בקהל שנע כגוש אחד, מהופנט מבבואתו בכדורי המראות.
ביליתי בחללי המבנה הזה כמה מן המסיבות היותר קסומות, סליזיות, אוהבות, חושקות, צמודות ומזיעות סקס, בחיי.
עטופה בבשר חם, מוצאת את עצמי מחבקת זרים, מעבירה יד על ישבן הדוק וליטוף על לחי משולהבת.

זה היה בימים שלא ממש היה אינטרנט, על מסיבות שמעת מהחבר'ה,
והלכת לרקוד, כדי לצאת משליטה ולא כדי להכנס אליה.


אולי, כי זה היה לפני שתל אביב ידעה פיגועים, מפגעים והתקפת נדל"ן, שגרמו לפרנסיה להגות את רעיונות המתחמים.
אולי, כי זה בימים שבהם הסצינה זרמה ללא הפסקה, מבלי שדיברו עליה, מיתגו אותה והציפו אותה.

ואולי, זה כי מעולם העדפתי לחגוג בפומבי, בעיקר מיניות של אחרים.

המרתף של מועדון העינויים המפורסם בעיר, ידע הרבה ימים יפים.
אבל, אלו שאני הכי מתגעגעת אליהם, היו, של ימים ורודים.

פדרו אלמודובר, אמר פעם כי פרסומות הן התמצית המזוקקת של העשייה הקולנועית.
שלושים שניות לכל היותר, שבהן צריך לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שיצליח לרגש את הצופה ולגרום לו להתחבר למסר שעל המסך.

ובין עוד איבוד כדור לפסק זמן של מכבי המקרטשת, משובצות פרסומות, ואני, תוצר מובהק של חינוך גבוה לאימג'ים בתנועה, לא מצליחה למצוא אפילו אחת להתחבר אליה.

קרנות הון סיכון, סכיני גילוח שמסנוורים נשים, שחקני כדורגל שמוכרים בנקים, אריות שמפהקים דולרים, מכוניות ש'נוסעות בדרך שלך?' ופרומו לתוכנית החדשות-לייט "היום שאחרי", מוגש על ידי בלונדינית ומתייחס לשלושה אייטמים; מחקרים שמוכיחים שכרס היא דווקא בריאה, חשוד באונס ילדה, ודרך חדשה לפרסום הלבשה תחתונה.

עולם של גברים. פתאום כל כך ברור לי למה אלמודובר, האיש שאוהב נשים, הוא הומו.

בדרך לקפה, כשהעינים טרם הגיעו לשעת קבלת קהל הרשמית, אני עורכת סקי קצרצר.
חמישה מטר של החלקה בסגנון חופשי, מלאת חן כברווז עם עודף משקל וכנפיים קצרות, על תערובת מי ממטרות ופירות מעוכים. עד שהברך מצליחה לנטרל את המהירות על ידי השארת חלק ממני, במפגש מהיר עם מדרכה.
המקסים מסתכל עלי במבט אלכסוני שואל, שכולו; מה קפץ עלייך הבוקר? למה לא להסתפק במפגש היומי של המצח עם הברז או פספוס של מדרגה?


'תתחילי בקטן', הוא אומר, אחראי שלוות הנפש שלי, 'תדמייני תפוח; ריח, מרקם, צבע, טעם. כשתהיה לך תמונה מלאה שלו, תמשיכי הלאה'. אחרי עשרים דקות, כשהוא קולט את הפיקסציה לפרטים, הוא מציע, חצי מבודח, 'אז אולי משהו קטן יותר? מה דעתך על דובדבן?'


בערב, עטופה בגומי תנינים סגול, בדרך לירקן, אני שוב פוגשת את מחית הפיקוסים בסיבוב, שמשגרת אותי הפעם, ישירות לבין רגליה של זונה תל אביבית והקליינט החרדי המבוגר שלה. מבין שלושתנו, היא היחידה שלא ממש נבוכה מהמפגש.


-יש לך תותים?
-בשנה הבאה, אחי.
-אין לך אפילו אחד? משהו קרוב?
-יש פטל אם בא לך ויש ריבה מצויינת.
-לא, זה לא טוב. הוא עונה בעצב בדרך החוצה
-אני צריך תותים.
אנחנו מסתכלים זה על זו בחיוך ואומרים בו זמנית –היא שוב בהריון.