באנג'י בלי חבל

אידאלוגיה מפרידה אותנו, צער ואבל, מחברים אותנו יחד
אה. וגם הסשן הפומבי של יגאל ולריסה.


להחזיק מטריה, לדבר בסלולרי, לסוע על אופניים, להחליק, להתרומם בנונשלנטיות ולהמשיך
מי אמר שאין גברים מולטיטסקינג?


כשהשיפוצניק מניח את הרצפה עקומה, את מי הוא יכול להאשים?
מה שבטוח, בקצב הזה, לבית החדש שלי, לא יוזמנו רקדנים.


שעה וחצי רעמים וברקים, הפליקר והבסים בקולוסיאום האלוהי מפרסמים את הפתיחה המחודשת, ואז, שלוש דקות של זרזיף דלוח.
שפיכה מוקדמת?

לקחתי אותם אחד אחד מהמדף.
מנקה אבק, משחררת סימניות ומדבקות פוסט-איט לחופשי, מאווררת את הדפים, מיישרת אזניים בנות כמה שנים.
מביטה בהם ומחייכת את הסיפורים שהם מספרים לי.
הספר הראשון שקניתי לעצמי.
זה שממנו הקראתי לו פרק כל לילה לפני שהלכנו לישון.
ההוא שהגעתי לעמוד השלישי, סגרתי, החזרתי לספריה והלכתי לקנות אחד משלי, לא רציתי לחלוק אותו עם איש.
אוסף ספרי האירוטיקה שקיבל נפח של מדף אחרי הקורס המשוגע ההוא באוניברסיטה.
הספר שבלבל אותי עד כדי נטילת שנה הפסקה מהלימודים.
הספר ששרט את הוויתי וגרם לי להבין סופית שהלימודים ההם לא התאימו לי.
ההוא עם ההקדשה האישית שהזכירה לי שמזמן לא התעייננתי בשלומו.
ההם שיש לי שני עותקים מכל אחד, הראשון נקי והשני, מלא סימונים.
אלו שבגלל גודלם, לא מתאימים לארגז רגיל.
זה שבכיתי בו.
אלו שנוכחותם מזכירה לי אחרים שמעולם לא הוחזרו לי.
דאגלס אדאמס מהוה לחלוטין.
זה ששכחתי להחזיר לספריה בעיר אחרת.
אלו שאיני רוצה יותר, כדי למכור לחנות.
מניחה אותם נקיים ומאוורים בארגזים, רושמת בצד את כל אלו שאיני מוצאת, להשלים.

שמונה שעות, ארבע ציפורניים שבורות, תשעה עשר ארגזים של ספרים. החיים שלי.

אפרופו, מתיחת גבולות (מהפוסט הקודם), מאז שאני בכלוב, העור שלי הרבה יותר מתוח (ובעלות של 15 ש"ח לחודש).

במקום לנסות לשכנע אנשים שבדסמים הם שפויים, פשוט צריך לפנות לקהל הנכון.
בנות 30-50 שצחקו יותר מדי בחייהן...
אם הן מוכנות להזריק רעל, מה זה בשבילן קצת שוטים ועקרבים?

במחשבה שניה, אולי זה כי הפסקתי עם קפאין.

סרסור אמריקאי - האחים יוז, ארה"ב 1999.


הכלבה רוצה ללכת, הכלבה חושבת שהיא עשתה את שלה. לעזזאל, לא. היא חושבת שיש לה מספיק למחר בבוקר, אבל, אתה שולח אותה חזרה. היא צריכה להפנים שלפני שלוש, ארבע, זה לא מספיק מוקדם, יום עבודה יכול להמשיך גם עד שש, שבע. היא לא קובעת מתי מספיק, ולי לא מספיק אף פעם.

איש ממוצע לא יכול להתמודד עם האשה שלו שוכבת עם גברים אחרים, הסרסור לא! זה מה שהוא רוצה! שהכלבה שלו תשכב עם כמה שיותר גברים.

החלטתי שאני אתחתן עם הזונה שאחרונה שתשאר, אז בסוף, נשארה אחת. זה לקח עשרים שנה. היום יש לנו ילדה ואני מרובע! אני מר מרובע! (הראיון מתקיים ברכב עם בצבע זהב, גג נפתח בצבע ורוד, האיש לבוש בשחור, תכשיטי זהב, אבזם יהלומים וקרחת בוהקת)

אתה משקר קצת, אתה מספר שאולי תצטרך להתפשט, לשים לו גומי ולעשות לו ביד, מתי שהוא, יכנס זין לכוס הזה, הכוס הזה הוא כוס למכירה!

סרסור מתעניין בשלושה דברים: האקשן של הכלבה, מסלול נקי, להגיע לכלבה הבאה במסלול

הן יכולות להיות חברות, לדבר איתן, להקשיב להן, לעזור, אבל, לאהוב, זה לאפשר לה להציב דרישות.

יש סרסורים שנותנים לכלבות שלהם יום חופש. יש סרסורים שנותנים להן חצי מהכסף. יש סרסורים שנותנים להן להחליט! אני דורש 100%. מישהי ביקשה לא לעבוד ביום האם. אמרתי לה- למה? יש לה תינוק. אז מה אם יש לך תינוק! יש לך סרסור שצריך לשלם לו! והסרסור הזה אוהב כסף!

יש חברים שמנסים לסרסר את האשה שלהם, זה הסיפור הכי ישן בספר. החבר מתחיל איתה, מחמיא, יוצא, מבלה. החבר מפוטר מהעבודה ויש לו חובות, החבר אומלל, החבר מבקש כטובה שתצא עם חבר שלו שיכסה את החוב, החוב מכוסה. חתונה? עבודה? מה פתאום!

בחודש הראשון, אתה צמוד אליהן, הן לא יציבות, חושבות ללכת, חושבות שהן לא מסוגלות. אחרי חודש, היא כבר יציבה, אין לה מחשבות שהיא לא מסוגלת.

יש מחסות, מקלטי נוער, ילדי רחוב. כל מה שצריך זה למצוא מישהי שרוצה סמים, אבא, אהבה, מסגרת, מגן וגם להתקדם בחיים.

(סרט מעניין. בהעדר מינוח אחר כרגע)

כאן בכלוב, לסרסר מישהי, זו תוצאה של פנטזיה נשית, פנטזית החפצה, בקשה של הסאבית, מתיחת גבולות, לקרוא לה 'הכלבה שלי', 'הזונה שלי', לדעת שיש שליטה על גופה של מישהי אולי על נשמתה (לגבי האחרון אני בספק רציני, עניינים של כיווני שליטה...).


ואני לא מצליחה להפסיק לתהות.
במקרה וזה לא תסריט. במקרה וזו המציאות.
מי ישבר קודם? השולטים או אולי הנשלטות?
ויותר מזה, האם לאור המציאות, זו עדיין פנטזיה סקסית/חיובית?

תל אביב, חצי חמסין, חצי גשם. היא בטח הייתה עושה מזה מטעמים או אולי סתם בננות מצופות.

יום שנה רביעי.

בעולם מתוקן, מישהי כמוה הייתה כבר הופכת לאייקון.

בעולם שלנו, היא קיימת בוירטואליה בלבד, וחלקי הספר שלה, יצאו בדפים נטולי הדבקת חום, אחרי מותה.


קצת משלה.

נכנסת למשרד בעיכוס עצבני, לבושה בשמלה הכחולה הטובה, זו ששמורה לאירועים מיוחדים.
מניחה את התיק, אוספת הדואר, שולחת מבט מצמית למזכירה השניה, תחזוקה שוטפת, אין ברירה.

מתיישבת על הכסא, והמצח פוגש את דופן השולחן.
הסבכה שמסתירה את הרגליים, מסתכלת לי בעיניים, צוחקת לי בוקר טוב מבעד לחורים.
לא ממש הבנתי איך. לא ממש הבנתי למה.
אבל, מתי שהוא בלילה, אחת מרגלי הכסא הלכה לאיבוד, יש לי עצם זנב שבוכה את האובדן הזה.

////

אני מתעבת אנשים שעצם הזנב היא מהותם.
לקקנים סדרתיים, סבלי שובל ואדרת, כשכשני ישבן מקצועים, אנשים בעלי לשון תתרנית.
הבוס שלי, מת עליהם.
אוסף אותם כמו עקרת בית שאוספת אצבעונים מכל מקום בעולם שאליו הגיעה עם הבעל, הצ'רטר והקבוצה המאורגנת.

אחד מהם מסתכל על השמלה ומציין במבט אקדמי מעמיק ובוחן, ואומר שרזיתי ושאני צריכה להסתובב יותר עם שמלות.
חצי חיוך חצי בחילה, אמרתי תודה
והוא, ממשיך.
את נראית מצוין, תענוג להסתכל.
עצם הזנב עלתה לי לראש.
תסתכל כמה שבא לך, אבל, תסנן קצת את המילים. מתי דיברת ככה לאשתך?

מסתבר שהוא התגרש לפני שלושה חודשים.
עכשיו אני יוצאת משיחה אצל הבוס.
המסר - אני מפריעה לקיום הנעים של עצם הזנב שלו.

גוש אפור כחול כהה עם שוליים בכתום ורוד מתחשר לו מעל קו האופק, מאיים לצבוע את העיר הזו באפלה ובקרירות מבורכות.
זה עושה לי טוב. משרה מן שקט פנימי של התכנסות.

יומיים של עימותים. עם עצמי, עם השינויים, עם המעבר, עם ההורים, עם חברים.
ואיך שהוא, הם הסתיימו בתוצאה של תיקו עם יתרון של שערי חוץ
הכל פתוח, אבל, על הנייר, ניצחתי!


לפעמים, עצם הנכונות להכנס לעימות במקום להמנע ממנו ולחרוק שיניים, נותנת כוח.
הידיעה שלא שותקים, שלא מלרלרים את המרירות ביני לבין עצמי עד כדי מיאוס.
במקום להריץ שיחות בהקיץ ביני ובין דימוי של צד שני, אומרים.
אולי חוטפים עוד פטיש ועוד אזמל, אבל, אומרים. ורק מה שצריך. חיטוט בפצעי עבר, אני עושה רק כשאני משלמת לצד שני שיקשיב

זה עלה בדמעות, ברעש, בהתנגשות חזיתית נטולת קסדה באחד הפחדים היותר ותיקים שלי ובתחושה כבדה של חוסר אונים.
הדמעות ניקו הכל, ועכשיו שצריך שגם האויר יהיה נקי, שהראות יוכלו להרחיב את גבולן בנשימה הבאה.

המליחות של השפתיים אחרי דמעות, מתוקה יותר בגשם.

גרסת הכדורגל:

הבון-טון החדש בכדורגל האירופי, הנבחרות הצעירות
כמה חבל, שאפס לכל היא התוצאה הרצויה.
לעלות למגרש ולהשקיע בשביל להשיג אפס.
בזבוז משווע, אבל עם תקווה לעתיד, שאולי מתגשמת
(בעיקר בדמות סוכריה קטנה בסוף...)

***

גרסת הכלוב:

הוא: ראיתי את האלבום. מדהים. מורכב אבל מדהים

אני: אלבום? אין לי אלבום. אתה מתבלבל.

הוא: חשבתי שאמרתי לי שיש לך אלבום

אני: אם אין לי אלבום למה לומר דבר כזה?

הוא: טוב, אז ריחפתי בין אלבומים וחשבתי שאחד מהם שלך, סוג של הפקה. אנשים משקיעים בזה כאילו הם הולכים לשלוח את זה לפסטיבל קאן.

אני: OK

הוא: בכל מקרה אם אין לך, אפשר לעשות לך אחד


לשחק עם יותר מדי שחקניות במגרש,
בזבוז משווע, אבל, עם תקווה לעתיד, שלא בטוח מתגשמת...

***

מה שבטוח, אם הייתי דו?מ?סו?כ??נ?ת,דני נוימן באזניות, במשך תשעים + זמן פציעות, היה עונש חביב עלי ביותר.

חזרתי מהלוויה. נו, טוב, עצרתי בחתונה בדרך.

כתבת לי את זה:
שנים של חוסר תקוה. שנתיים של חוסר תקשורת. התלבטויות מה כדאי לאימי.ואז הגיע לי התובנה.מי אני שאחליט.והאם יש מישהוא או משהוא בכלל שמחליט. אני הבנתי לעצמי שיש איזשהוא סדר והגיון קוסמי כלשהוא שאימי,שהיתה מושלמת אמורה לעבור שלב כלשהוא.ורק אחרי מעל שנה של ניתוק היא נפרדה מהגוף שלה.
הבנתי לעצמי שלבקש את פרידתה מהחיים בא ממקום שלי ולא שלה.
הכאב היה אותו כאב,וארוך יותר. בשלב מסוים חדלתי לנסות להבין למה,והפנמתי לעצמי שהחיים הם לא צפויים לחלוטין.ואין לי שום יכולת לנבא במדיוק מה ילד יום.והמסקנה,האחריות היא רק על מה שאני עושה כרגע.רק שם יש לי אפשרות לדעת ולשלוט בחיי.רק על ההווה הרגעי.ושם כדאי להתרכז.לתכנן-כן.לבנות על זה -לא.


לבקש את פרידתה מהחיים בא ממקום שלי ולא שלה. זה בדיוק זה.

אנוכיות, אם כבר, ראוי שתעשה מסיבות נכונות וללא צביעות, אלא, מבט נכוחה.
אנחנו מביאים ילדים ויוצרים חיים בגלל אנוכיותנו, אבל, לא מבקשים את מותו של אחר בגלל שזה אנוכי?
לבקש מותו של אהוב בגלל סבל זה אנוכי? למה?
כי לנגב ריר ולרחוץ בספוג גוף שמוטל מולך ואינו ממלא את תפקידו כגוף, זה נאצל?
החיים לא צפויים בדיוק בגלל שהם הכי צפויים שאפשר.
והתחזית האופטימית היא; מוות.
וכשאדם עומד שם על הסף, ואין בינו ובין המוות כלום מלבד זמן,
הזמן עבור החיים הוא חסר משמעות בדיוק כמו שהוא עבור אותו אדם.

אם האחריות היא עלי ושלי, אז, אני בשלב הזה בוחרת במוות וכן, יש שם שליטה.
ולומר שהשליטה לא שלנו, זה לסרב להסתכל למוות בעינים וגרוע מכך, זה לסרב להשתמש בעינים כגשר לשכל ולהסתכל על מי שמוטל באותה מיטה ומהווה את התירוץ לחיים של מוות.

אני מבינה את הכאב שממנו אתה אומר את דבריך, אבל, בעיני, כבוד לאדם, זה לתת לו ללכת כאדם.

אנחנו מחליטים.
אין טעם שנספר לעצמנו דברים אחרים. ולהחליט על מוות של אחר, זה הכי קשה.

קדימה, את מהחומר השולט, זה הרי ברור, מה תעשי לי?

לאתגר פולניה, זו ליגה למתקדמים.

3 מנות קלופס. עם הביצה.
1 תבנית רגל קרושה.
2 קציצות גפילטע ועוד אחת עם ממוסגרת בדג ששחה עם אותה להקה
צנצנת חזרת. (בינונית)
צימעס. מתוק.
קיגל ירושלמי (כי גם פולניות אוהבות פלפל)
1 לשון. שלמה.
מרק עוף. עם הגזר, עם הקישוא, עם הלוקשים ועם שני קרעפלך ממולאים כבד.
עוף בשזיפים עם קאשה בצד.

תגמור הכל מהצלחת, מתוק.
אחר כך נדבר.