לפני 16 שנים. 7 ביולי 2008 בשעה 17:59
את הילדות שלי, בשכונה שקטה שבעיקר מי שהתגורר בה היה נכנס אליה, ואם לא, אז בטח היית צריך להכיר מישהו כדי להגיע אליה, ביליתי בימי הקיץ בעיקר במשחקים בחצר עם הילד היחיד שדיבר איתי בכיתה. בעיקר בגלל שהוא היה מספיק מוזר, משונה ומנודה חברתית כמוני. קראו לו בני, ואני חושבת שהוא היה האהבה - או לפחות חשבתי שזה מה שזה היה - הראשונה שלי.
הוא, כמוני, היה קצת שמנמן, עם משקפיים, ובשנה האחרונה של בית הספר היסודי הוא כבר התהדר בגשר. עצם זה שהוא כבר היה מוכן לדבר איתי לגמרי כבש אותי, בצורה ילדותית כזאת.
לבני תמיד הייתה נטייה לעשות בי כרצונו, ואני עשיתי מה שהוא אמר בעיקר כי לא רציתי לאבד אותו בתור החבר היחיד שלי.
כמו בכל חופש גדול, גם ביום ההוא ישבתי עם בני בכניסה לבניין המשותף שלנו והשמש המסה את המוח שלנו עד לרמה ששיחקנו בבית חולים לנמלים. בני הכריח אותי למעוך אותן באצבעות ולקח עלים כדי לעשות להן "מיטות חולים". אני זוכרת שאימא שלי ירדה לזרוק את הזבל וראתה מה אנחנו עושים, היא צרחה עליי שאני ילדה רעה, ובני העמיד פנים שזה היה הרעיון שלי. כמובן שלקחתי את האשמה עליי, כי אם לא, בני בטח היה עושה ברוגז איתי, וגם מכניס לי כמה אגרופים עד שהייתי בוכה קצת, בשקט. היא אמרה לנו ללכת לעשות משהו מועיל יותר עם עצמנו, וזרקה לנו 10 שקלים שנלך לקנות משהו קר לעצמנו.
בני, בתור הילד השמן יותר משנינו, ישר תבע שנלך לאכול גלידה. אני עיוויתי את הפנים שלי ורק רציתי שנלך כבר, כי אימא שלי המשיכה לבהות בנו, בי, במבט מאשים. הגלידרייה שבני החליט שנלך אליה הייתה ד"ר לק, מרחק 10 דק' הליכה מהבניין שלנו, אבל בחום של קיץ ישראלי יכולתי להישבע שזה היה לוקח - עם ההפסקות של בני בדרך להרע לנמלים ויצורים אחרים - 50 דק' לפחות. ואם יש דבר ששנאתי יותר מקיץ מאז ומעולם, עוד כשהייתי ילדה - זה ללכת בחום כזה.
כשהתחלנו ללכת וראיתי את אימא שלי מתרחקת מאחוריי, לחשתי לבני שאולי ונוותר על הרעיון הזה, כי חם לי, ואני שונאת ללכת בחום כזה, וללכת בחזרה אח"כ יהיה סיוט כי הכול בעלייה. בני התעלם והלך מהר ממני ואני רק ניסיתי להדביק את הצעדים שלו מהר כדי שישמע אותי. בערך בפעם החמישית שהתלוננתי והדרך רק נהייתה ארוכה יותר כי בני החליט לקחת קיצור דרך שהוא הכול חוץ מקיצור, בני עצר והסתובב אליי וחייך. הוא עמד ככה כמה דקות, עם הפנים הנפוחות שלו, והלחיים שלו אדומות מהליכה וזיעה נוטפת לו מהן אל הצוואר, ואני הרגשתי את החולצה נדבקת לגב שלי מהזיעה, ואת אגלי הזיעה נוטפים מהמצח שלי גם כן. "אז אני אעזור לך ללכת" הוא אמר והלך מאחוריי. "תתחילי ללכת, אני מאחורייך".
הלכתי כמה צעדים והתנשפתי והרגשתי כמה שהשמש דווקא היום, מכל הימים, בחרה להיות חמה במיוחד. נעצרתי אחרי פחות מ-2 דק' הליכה ופתאום הרגשתי בעיטה בתחת שלי. הסתובבתי לבני והוא רק אמר "תמשיכי ללכת כבר". המשכתי ללכת ואחרי כמה דקות שוב ייבבתי שחם לי, ואולי נחזור ונוותר. שוב הוא בעט בי. כבר הבנתי את הקטע בשלב הזה, ללכת, ולהמשיך ללכת. בני בעט ממש חזק. יכולתי להרגיש את התחת שלי בוער מהסוליה של הנעל ספורט החדשה שלו גם שעה אח"כ.
כשסוף סוף הגענו לד"ר לק - חנות שאז, כשהייתי ילדה, נראתה לי אולי אחד הדברים הכי קסומים בעולם, כמו כל גלידרייה בערך, עם צבעים של ורוד, כחול, ירוק וצהוב, ופוסטרים של גלידות המקום על הקירות, וכל הטעמים מונחים במקררים אחד ליד השני בעושר אדיר.
את בני ראיתי כבר מרייר על המקרר, ואני חיפשתי לעמוד מתחת למזגן. המוכרים היו עסוקים עם כמה לקוחות מבוגרים אבל בני התעלם מהם ודחף כדי לקבל מבט על הטעמים של הגלידות. הוא קרא לי, אבל אני בהיתי באוויר כשהתיישבתי על אחד מכיסאות הבר הורודים והגבוהים שהיו ליד הדלפק. הרגשתי בעיטה ברגל, וכבר הבנתי שזה היה בני. כל מה שיצא לי היה "איה" חלוש, כי בחום הזה כבר לא היה לי כוח לכלום. גם לא לכאוב.
הוא גרר אותי למקרר והביט בטעמים, היו שם מעל 20 לפחות, הרגילים - תות, בננה, וניל, שוקולד, פצפוצים, ועוד והמיוחדים - פיסטוק, מסטיק, עוגיות, פירות טרופיים, ורום צימוקים. כשעברתי על הטעמים בעצמי וראיתי את המיכל של הרום צימוקים הוצאתי לבני לשון ועיוויתי את הפרצוף. "זה מגעיל" אמרתי והצבעתי על המיכל. "כמו חיפושיות קטנות".
בני צעק על המוכרת בחוסר נימוס וקרא לה שתבוא, הוא לקח שני כדורים של תות ומסטיק, ולפני שהספקתי לפצות את הפה שלי הוא אמר למוכרת "ולה תתני כדור של זה" והצביע על המיכל, איך לא, של הרום צימוקים. אני הבטתי במוכרת ואמרתי לה שלא תשים את זה ולבני אמרתי שאני בכלל רוצה גם תות ומסטיק אבל המוכרת כבר הכינה את הגביע והגישה לי אותם כדי שבני ישלם.
לא ידעתי מה לעשות עם הגביע שלי, כי לאכול את זה לא רציתי. בני יצא החוצה אז הלכתי אחריו, והתיישבנו על המדרכה החמה עם הגביעים שלנו שמיד התחילו להימס. בני כבר היה עסוק בלקים של הגלידה שלו אבל אני רק הבטתי בגלידה שלי נמסה לי על היד מהחום. הוא הסתכל עליי ואמר לי לאכול את הגלידה. לא רציתי, וניסיתי להגיש לו אותה כדי שיאכל אותה הוא בעצמו. במקום זה הוא העיף בתנועת יד מהירה את הגלידה על הפנים שלי, ואני, אינסטינקטיבית, ליקקתי אותה מהפנים שלי. "אם את יכולה ללקק את זה מהפנים שלך את יכולה לאכול את הגלידה!" הוא אמר לי, ואני מחוסר ברירה הגשתי לשון בתנועה מהוססת והתחלתי ללקק את הגלידה בגועל.
כל מה שהרגשתי הייתה בחילה, והטעם של הגלידה התערבב עם הזיעה שכיסתה את הפנים שלי מהחום, מה שגרם לטעמים בפה שלי להיות מרים וחמוצים יותר מהרגיל. הכרחתי את עצמי ללקק את הגלידה כמה שיותר מהר כדי לסיים אותה ולהתחיל ללכת הביתה, לשטוף את הלשון ולהתקלח. בני כבר סיים את הגלידה ואני הייתי בעיצומם של הליקוקים כדי להספיק כמה שיותר. אכלתי את הגלידה כל כך מהר, שהרגשתי שהמוח שלי קופא, וכל הגלידה עולה לי עוד מעט.
עכשיו, כשבני נחל הצלחה, וראיתי את הניצחון מרוח על הפנים שלו, ידעתי שהשגתי את השקט שלי לדרך הביתה. הגועל מהגלידה עוד עמד לי בגרון, ולעומת זה החום היה פתאום כלום. הלכנו הביתה באותה הדרך שבאנו ממנה, ונפרדנו עד למחרת.
מגדלנה
