יומני מגדלנה

פתאום כולי מלאת חשק, שיבוא זין ויידחף בכוח ולאט אל תוך התחת שלי.
והחשקים האלה רק גוברים.

מגדלנה

בני אדם, מטבעם, תמיד יגידו דבר אחד ויתכוונו לדבר אחר. גם אני לא מושלמת, בכל זאת אני משתייכת לבני האדם, וככזאת, גם פי ולבי לא תמיד שווים. אממה, לפחות אני משתדלת להיות כנה, אפילו כאן על גבי הבלוג שלי, אולי אפילו יותר מידי. זה לא משהו שהייתי אומרת על רוב ההולכים על שניים שסביבי, אני מרגישה את השקרים שלהם מרחוק - קטנים כגדולים. אני רואה זאת בעיניים שלהם, קוראת את זה בכתב היד שלהם, בטון המעושה. אני רואה דרכם.

אבל לפעמים אני בוחרת להתעלם. כאילו שבורות היא באמת ברכה, אני מנסה לשוות לעצמי פני תמימה ולשחק את המטומטמת, בתקווה שמשהו ישתנה. אבל לא, אנשים ימשיכו לנצל את טו?ב הלב שלי ולחשוב שהעמדת הפנים שלי היא אמיתית. וזה תמיד יוביל לאותו המקום... לאכזב אותי.
אני מתאכזבת בקלות מבני אדם, וזאת על אף שאני לא נותנת בהם אמון באותה קלות שבה קל לשבור את האמון שלי. למרות שאני מאמינה שבני האדם רעים מטבעם (ולא טובים כמו שנהוג לחשוב), בניגוד לבעלי חיים (בכל זאת, לחיה אין את הרוע הבסיסי לפגוע בך אלא אם היא הרגישה מאוימת או רעבה), אני עדיין נוטה לשכוח לחגור את חגורת הבטיחות על הלב שלי, על המחשבות שלי, ומעניקה לבני אדם יותר מידי קרדיט, מה שמשאיר צוהר לאותם אנשים לפגוע בי.

ואני נפגעת בקלות. יותר מידי בקלות, אפילו. הייתי אומרת שמספיק שמישהו ישתול בי את התחושה שהנה והתקבלתי לראיון עבודה ולמשך שבוע לא אשמע ממנו (מה שיוביל להבנה שלא התקבלתי) - ואני נופלת לתרדמת רגשית שמנתקת אותי מהסביבה שלי.

הייתי רוצה לשנות זאת, הייתי רוצה לדעת לשלוט ברגשות הללו. אבל אני עדיין לא מוכנה לתהליך הזה. ישנם עוד דברים שאני צריכה לעבוד עליהם לפני שאגע בקצוות הפרומים של העיניין הזה.

מגדלנה

רוצה להתרוצץ בגשם כמו ילדה קטנה, לתת לטיפות הדלוחות לשטוף ממני את הצער.

שדמעות יתערבבו בגשם, עד שלא יוכלו להבדיל ביניהן.

ולראשונה, העולם ייראה בצבעים שאני רואה אותו.

מגדלנה

בתוך תוכי יש מישהי שרוצה להשתחרר, אבל אותה אחת לא מסוגלת להוריד את המגננות.
הכלוב הזה לא רק מגן עליי אלא גם מרחיק אותי מאנשים אחרים, ועדיין, אני לא מסוגלת לסובב את המפתח.

מגדלנה

זה כל מה שנשאר.

מגדלנה

אני מתעוררת, מיוזעת, מסיוט. אפילו השינה שלי מסויטת, אבל פחות מהחיים שלי עצמם. מתעוררת, והמחשבה הראשונה שעולה במוחי היא "פאק, הניסוי נכשל". כי כן, התקופה האחרונה כל כך מכבידה עליי שהיה לי שמץ של תקווה שהניסוי היום ייכשל וייפער חור שחור שייבלע אותי, יעלים אותי מעל פני האדמה. ובכך, בעצם, הניסוי יצליח.

אני עייפה כל הזמן, כי השינה שלי לא שינה, כמו שהחיים שלי אינם חיים. אני מתעוררת עייפה, לתוך חיים שמעייפים אותי עוד יותר, וחוזרת לישון עד לפעם הבאה, וחוזר חלילה. עייפה מהכל, מהחיים, מהמאבק, מכשלונות העבר שלי, מאלה שעתידים לבוא. מהחיפוש אחר מעט נורמטיביות בתוך הכאוס שהוא חיי, רוצה לזעוק, לצרוח, עד שהגרון ידמם לי, ולו בשביל רגע אחד של שפיות ורוגע.

לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לאכול ארוחת צהריים ב-12, להמשיך לעבוד, לחזור הביתה, להיות קצת על המחשב, לישון. ושוב. אני מוכנה לכרות איבר בשביל מעט מהשיעמום הזה, כי עייפתי מהבלאגן ששורר בחיי, שלא מקנה לי רגע אחד של שקט אמיתי, טהור, טיפשי.

זה או להמשיך במסלול שמישהו מרושע במיוחד טווה עבורי, ולאט לאט לקמול, או להצליח, איך שהוא, לפרוץ דרך מארג החוטים הסבוך שמקשה עליי ולהצליח. אבל אני לא מצליחה לעשות את זה לבד. לא רוצה לעבור את זה לבד.

אני מנסה לזעוק הצילו, ואף אחד לא שומע אותי. הניסוי כשל.

מגדלנה

כשנקודת שבירה מגיעה, היא בדרך-כלל נוטה להגיע, לפחות במקרה שלי, אחרי המון הכנה שאם היה לי כוח הייתי יכולה למנוע אותה. היא לא נוחתת עליי אף פעם ב"בום" אלא עולה לנקודת רתיחה עד שהיא גולשת ועולה על גדותיה אבל במקום לכבות את האש, היא רק מחזקת אותה.

אני בנקודה הזאת כיום, שהתסכול מחוסר המעש עולה על הרצון לצאת ממנו, והמלחמה במפלצת ההרגל והשיעמום נהיית מפרכת בכדי להמשיך. לא תמיד אני מוצאת את הכוחות, אף על פי שפעמים רבות הצלחתי, או לפחות ניסיתי להילחם. הקירות חונקים עליי ואין לי למי לפנות, חוץ מאנשים שיודעים להטות אוזן קשבת אבל רק, במידה ו, הם יושבים מול המסך במסנג'ר (וידוע שתשומת הלב במחשב נתונה לדברים רבים), או לחילופין, אם הם לא עסוקים מידי בכדי לתת כתף למי שתמיד, בכל מקרה שלא יהיה, תעזוב הכל כדי להיות שם בשבילם.

והקיטור שאני משחררת, אני מודעת לכמה הוא מכאיב לסובבים סביבי. אבל כרגע, במצב הנוכחי, שבו אפילו לעצמי אני לא מצליחה לדאוג, אפילו לא אכפת לי מעצמי, איך יהיה לי אכפת מאחרים? אני אפילו לא טסה סולו. אני לא טסה בכלל.

האם אני רצה על מסלול ונשארת במקום או שאני עומדת והתפאורה מתחלפת סביבי?

מגדלנה

הלכתי. אשוב לאחר שהחנק, העלבון והדמעות יישטפו ממני.

מגדלנה

לא לבעלי לב חלש, הנה תמונה מתוך המשיכה מהעץ :)

"Saw that gap again today,
While you were begging me to stay,
Managed to push myself away,
You as well my dear,
And you as well.
Pushed you away my dear.
Pushed you away.
Pushed you away.
Pushed you away my dear."

Pushit, Tool

מגדלנה

היום הגשמתי את אחד מחלומות הנעורים שלי! אני מתרגשת כל כך מהמחשבה שעשיתי את זה.

אני אתחיל מההתחלה. היום התקיים ה Suscon השני בנחל אלכסנדר. כמישהי שנחשפה לעיניין (Body Suspension) מגיל 16 ומאז התעניינה בזה, תמיד חלמתי לעשות את זה לעצמי. כשהגעתי לשם מלווה בחבר מהאתר לא ידעתי למה לצפות, זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי את סיימון האודי - אחרי שהתכתבתי איתו כמה פעמים, והיו שם הרבה זרים שלא ידעתי אם אתחבר איתם או לא. קודם כל, החששות שלי התבדו, והתחברתי יפה עם חלק מהאנשים, מה שתרם לתחושת הנינוחות והכיף במקום. לראשונה בחיי ראיתי תלייה אמיתית, ומיותר לציין (באמת?) שהייתי בהלם, כאב לי מלראות את זה, וחששתי לעשות את התלייה בעצמי. באתי יותר על תקן צופה, אבל לאט לאט לא יכולתי לחכות יותר וכבר הייתי בתור להיתלות בעצמי.

סילחו לי, אבל את החוויה הנ"ל מאד קשה ודי מיותר לתאר (כיוון שכל כך קשה למצוא לזה מילים שיעבירו את התחושה מבלי שעברתם זאת בעצמכם). נתליתי אחרונה כך שנשארנו האודי, אמילי, עוד שניים מקסימים, צלמת ואני והידיד. אחרי שהבנים נחלצו לעזרת מישהו עם ג'יפ תקוע, האודי התפנה להכניס את הקרסים לעור שלי! רעדתי כמו עלה נידף במשך כל היום, אבל רק לקראת הנעיצה בבשר נרגעתי באמת, כשסיימון מדריך את הנשימות שלי בשתי הנעיצות והידיד מחזיק בידיי. אני לא יכולה לתאר את הכאב, רק לומר שאין שום כאב פיזי אחר שאני מכירה שמשתווה לזה. זה היה כאב מהול בצריבה, תחושת בעירה של העור, והלם מהקרסים שבעור שלי. מיד אחרי כן זרם של אנדורפינים ואדרנלין שטף אותי, וכמה שלא ניסיתי לתאר לסובבים מה עובר עליי המילים נעתקו מפי כמו גם הנשימה, והשתדלתי להתמסר כל כך לתחושה המדהימה שאפפה אותי! בין נהר הדמעות שזרם, שהיה גם מכאב וגם מאושר, נפלטו לי הרבה חיוכים וצחקוקים מלאי סוטול מהחומרים ששעטו בדם שלי. החבר'ה שהיו סביבי היו נפלאים, ודאגו לי מאד אף על פי שמעבר לצריבה הנוראית שהתלוותה להחדרת הקרסים הרגשתי תערובת רגשות חיובית ומפעימה.
אחרי שהסדרתי לבסוף את הנשימה, והרגשתי שאני מסוגלת לעמוד לבסוף - עישנתי עוד שתי סיגריות ושתיתי פטל מתוק, ועמדו בפניי שתי אופציות. להיתלות, או להימשך. Suspension או Pulling. ידעתי שאני רוצה לנסות את שתיהן. החלטתי להתחיל בתלייה. ידעתי ששם יהיה לי הכי הרבה קושי. מאד קשה למוח להיפרד מהמחסום הפסיכולוגי של "איך לעזאזל שני קרסים וחבל דק ירימו גוף של 70 קילו מעל האדמה מבלי שהעור ייקרע?", ובאופן טבעי גם לי היה מאד קשה. אחרי כמה ניסיונות למצוא את נקודת האחיזה שלי בידיד, כי ידעתי שאני חייבת שיאחזו בי, ואחרי מספר הסתגלויות לכאב מהמשיכה, שאין לתאר אותו אפילו, אחזתי בידיד וסיכלתי שתי רגליים אל מעל לאדמה! הייתי כך לפחות דקה, והכאב שטף אותי כל כך שאפילו האושר שהצלחתי להרים את עצמי ולו במקצת לא הצליח להשכיח אותו. אבל לאחר מכן ירדתי, והרגשתי נפלא על שהצלחתי לבצע את זה. פרצתי בבכי כל כך משחרר!
החלטתי ללכת לאחר מכן על המשיכה. נקשרתי לעץ מהקרסים בגב שלי, כשרגליי על האדמה, ולאט לאט התחלתי למשוך את עצמי לכיוון הנגדי תוך כדי שאני מטה את הגוף למטה, נאחזת בידיד. משכתי עוד, ועוד, והכאב שטף אותי בצורה חיובית. נהניתי מהמשיכה, היה כל כך מדהים לשלוט בעור שלי, ולדעת שאני יכולה למשוך עוד ועוד, והוא יהיה שם, מגן עליי. משכתי והטיתי את הרגליים שלי לאט, עד שהרגליים כאבו לי יותר מהגב, ושם פרשתי. אבל למשך דקות ארוכות, לדעתי 15 דקות, משכתי את העור שלי עד לקצה גבול היכולת שלי, לפחות עד הפעם הבאה 😄 נהניתי כל כך במשיכה!

אחרי שהשתחררתי מ"כבליי", ואחרי שסיימנו לפרק את האירוע, סיימון הוריד את הקרסים (כמה הצטערתי!) וחתם לי אפילו על התחבושת, החמוד.

אהבתי את התחושה שעברה עליי.
אהבתי את מי שהפכתי להיות.

אני והבחורה חסרת הפחד והמשוחררת הזאת, שנתנה לפחד שלה דרור אבל שלטה בו יותר ממה ששלט בה, התמזגנו.

אני לא יכולה לתאר במילים את מערבולת הרגשות שחוויתי. אני רק יכולה לומר, שכל כך, כל כך נהניתי ממנה.

אני מודה לאמילי, בעלה היקר האודי, ולכל מי שתמך בי היום נפשית ופיזית בניסיונותיי לעלות מעל האדמה!

מגדלנה

מיד אחרי השלב הראשון - הקרסים בפנים: