הגוף מלמד את הנפש

מתנצלת קבל עם וכלוב , טעיתי ושגיתי, כתבתי שהאיש שהייתי איתו שיקר{פוסט קודם}.
וזה נכון שהוא לא מהכלוב , זה נכון שאף אחד לא יודע את זהותו, אבל...
לבן אדם שיושר הוא קנה מידה כל כך חשוב בחיים,
יש סיבה טובה לדרוש התנצלות . מרכינה ראש ומתנצלת מאוד.

ועכשיו לסיפור... אתה מרשה שאספר? ונילי , זה נכון ,אבל אתה איתנו בכלוב יקירי.
שב בנוחות ,תקרא בכיף..
אוהבת אותך המון !
שיחה לפני חודשים, סיפרתי עלי , גם על הבדסמ , לא חשבתי שזה עיניין בכלל, חלק מ.. בסך הכל, הוא נבהל, עצר , לא חזרנו לדבר.
לפני שבועיים פיתאום, "בוקר טוב" נעים במחשב , התעוררות , ארוחת בוקר שבת שניסתיימה בשעות הלילה עדיין במיטה . הספקנו לצבור שעות של זיונים,שיחות, מריבות , כעסים, וים של אהבה שיש לי בשבילך כי אתה איש מקסים, מיוחד, מגוון,עם לב אוהב ונותן,עוצמתי בטרוף ואתה עושה לי טוב !
[פשלה איומה שאתה לא פתוח לי לבדסמ ,, ואולי זה טוב, כי אחרת היית מתקרב למושלם]
אז בוקר טוב לעולם ויום טוב לכולם , אני הולכת לעבוד!

לפני שהוא היה שלי לזמן מה , הוא היה כרטיס , איש עם פנים שמוצגות בכתיבה .
שיחה שהולידה פגישה שיצרה חוויה נפלאה . היו שם המון מילים על יושר , יושרה , הגינות וכנות ואני... האמנתי . כי ככה אני, נאיבית כזו.
ואחרי , חזרתי לבדוק דבר מה , משהוא שהציק לי מההתחלה בזכרון אבל כניראה שלא רציתי לדעת. היושר היה.. היושרה , אבל מה? בכרטיס הוא בכלל לא מעשן, ומחפש לו את הלא מעשנת שלו. אני כועסת, על עצמי , יודעת שזה נשמע שטות , דבר קטן , כולם מעגלים פינות. אבל רציתי ששם ישאר לי לפחות בזכרון איש אמיתי וסתם הרסתי לעצמי .
אין שקר קטן ואין פינות עגולות באמיתות , לא לדעתי לפחות .

יודעת לתת את כל מה שיש בי, מה שאין בי לא יכולה להעניק.
חיה בעולם שלי כניראה, לא ממש שייכת, בודאי שלא משוייכת.
הוא אמר:"את נוסעת 200 קמ"ש, זה לא חוקי!"
אני נסעתי לאט במיוחד ,כי רציתי שיסע איתי , שנילמד.
לא שייכת , לא משוייכת , לא לוניל ולא לבדסמ , שייכת לאמת שלי עם עצמי ,
שייכת נורא לילדים שלי ולחופש לחיות איך שאני מבינה ולפי מה שאני מרגישה .
מוזר איך זה שכל מה שכל כך" שפוי" ניראה לי לא נורמלי ,חסום, מפוספס ,עצוב ונטול הגיון של חיים, ומה שניראה לי כל כך הגיוני ופשוט הוא לא נורמטיבי בכלל.

לעוף בכנפיים פרושות,לתת לרוח לגעת, לחבק ולקחת אותי לגבהים, גבוה יותר מאתמול כי הגוף שלי לומד שוב לחיות, הנפש נפתחת ,עוד יום, עוד חוויה ,עוד התנסות .
לא מפחדת לטוס גבוה ,יודעת כבר להתרסק, לקום מהכי נמוך בעולם ולפרוש כנף, לחבק את הרוח ושוב לנסוק, אל החלומות שלי ,אל מחר חדש וציפיה נרגשת לעוד יום, איתך .

קרני הקיץ חודרות לי לגוף, הנשמה מפשירה לי מהקור הנורא בו שהתה תקופה ,
נוהגת בחלון פתוח, מוסיקה בווליום גבוהה , מרגישה את הצלילים שעוטפים אותי חזק,
רוצה להוריד את הגופיה שחוצצת ביני ובין מגע הרוח הקרירה של לפנות ערב באזור ההר.
מדמיינת את התחושה ,מתמכרת לליטוף של הרוח על הגוף .מרגישה איך הפיטמות מיזדקרות
ממגע האויר,מהליטוף המרחף. כבר שוב יכולה להתרגש.

שוב ההשרדות הזו, מלחמת עולם קיומית, כמה אנרגיות, מחשבות ומניפולציות נדרשות
סך הכל כדי לסגור את החודש...
כבר זקנה מדי בשביל זה כניראה ,זה הפסיק לשעשע אותי הנצחונות הקטנים של לחיות ולהצליח כנגד כל הסיכויים, אז מה אם חיה ועושה איך ומה שאני רוצה ?
כן.. הילדים, ההבדל הענק , פעם שני הרים להזיז לארוחת בוקר היה בגדר אימון נחמד,
סיבה לקום בבוקר למלחמת עולם עם עצמי, לשגעון של יום חדש.
כמה קשה לי להזיז פיתאום גבעה קטנה עם שלושה ילדים שמחוברים לי לנשמה .
העולם כל כך שונה היום כשאני אמא של.. לא חשבתי שיהיה כל כך קשה לפעמים
כשהלכתי ככה , בלי כלום כלכלי , עם שלושה ילדים, להתחיל הכל מחדש .
החרדה הנוראית הזו שמלווה אותי פתאום במה יהיה אם לא יהיה לי איך וממה לשלם שכר דירה . אנואר ואני צובעים ביחד דירה ,זרקו אותו מהבית לפני שבוע , לא שילם שכר דירה ,ארבעה ילדים, שבור, מרוסק. לא עולה על דעתו בכלל שהוא ואני מודאגים ממש מאותו הדבר.קיבלתי כסף וחילקתי , חצי הוא ואני חצי ,סיימנו ב 7 בערב את יום העבודה שהתחלנו ב-7 של אותו הבוקר, הוא יוכל לחזור לדירה, והחצי שלי בקושי יספיק לקניות של היום.
אבל החיוך שלו, ההקלה שראיתי על הפנים של האיש שלא האמין שבמקום יומית קיבל כסף
של שבוע עבודה ,אמר שאלוהים שלח אותי, שבטח אני מלאך,ואני בכלל לא מאמינה באלוהים,
מאמינה בכוח של לחיות ,מאמינה בכוח של מחר, ומאמינה שהחשוב בחיים זה האנשים שסביבך.כניראה גם עדיין מאמינה בכוח של עצמי להזיז איזה הר.

גיל 80, פיתאום כמה ימים בלי יכולת לזוז. חדש לה המצב הזה של להיות תלויה באחר..
רואים כמה היא סובלת מעצם הרעיון של לבקש עזרה , להפריע..
אמא מדהימה יש לי , יצור מיוחד, אנחנו נפגשות וניפרדות, כבר זמן מה נפרדות .
מדהים אותי איך היא מצליחה להביט למוות ולסוף בפנים, לדבר בכנות על הסוף הקרב ,
לבקש שלא נחיה אותה , לא נשאיר אותה בכוח בחיים.
הכנתי הכל לשבת , פלטה לאוכל, בישולים של לפני , כל כך מזמן לא עשיתי הכנות לשבת .
מסג' ברגליים עושה לה טוב , קשה לה עם זה שאני מטפלת בה , צוחקות על הבדסמ, מדברות על גבולות הכאב ובכלל על גבולות, היא אוהבת לשמוע את סיפורי הבדסמ שלי , כמובן לא שוכחת את התפקיד האימהי שלה אחת ל.. לאמר שהיא דואגת כי אני אלופה בשטויות , כי אין לי גבולות.
אני מחייכת, מאז שאני זוכרת את עצמי אלו אותן השיחות .
הילדים בגינה אצלה , אוספים חרקים ומוציאים שילשולים מהאדמה , כל מציאה הם מביאים להראות לנו, היא מתלהבת נורא ,נשאר בה כל כך הרבה תום של ילדות, יכולת להנות ,ליצור, לאהוב את האחר,יכולת של נתינה אין סופית.
אנחנו חוגגות לה בקרוב יום הולדת 80, הרבה חברים ומשפחה , אלו שנותרו בחיים ולא לגמרי מטושטשים, מסיבת פרידה זה מרגיש לי ,עושה לי עצוב .

התעורר לו הילד שלי בן ה-7, בא לחיבוק של בוקר ויושב לי על הרגליים לפינוק,
אנחנו מול המחשב ואצלי פתוח על המסך פיתוי הטנגו, והכלוב .
רק התחיל לקרוא הילד שלי ומנסה לקרוא הכל, גם פיתוי הטנגו נכנס לרשימת הקריאה .
מנסה לחבר מילים, אני מסבירה שזה אתר שאנשים כותבים בו על עצמם, חברים שלי חלקם, גם את כותבת? אמרתי שכן, ושאני אשמור לו הכל, כי פעם כשלא אהיה אולי תירצה לדעת מי הייתי , וזה יכול לתת לך כמה תשובות . אולי אולי ,אפילו יתן לך כוח לחיות את החיים איך שנכון לך מבפנים ,לא לפחד להתנסות ,להיות פתוח תמיד להקשיב ולא לפסול שונות .
יו.. כמה שאני אוהבת את הילד הבכור הזה שלי, מחובר לי כל כך עמוק בתוך הנשמה .

לא אלרגית לפריחת האביב , ולא לאבק הדרכים, בכלל לא אלרגית לכלום
חוץ מ לטימטום ורוע לב .
פסח זה חג שתמיד כל שנה מצליח להשאיר אותי פעורת פה וחסרת אונים אל מול
הטימטום וההיסטריה הכללית של הניקיונות, החלפת כל כלי הבית ומזון למשך שבוע .
המצוקות הכספיות שהחג הזה מכניס דוקא את אלו הדתיים והמקפידים כל כך על לא כלום.
אולי כי אני באה מבית דתי ,ואולי כי סתם מביטה באלו עם העיניים העצובות שרצו כל
כך ארון חדש לחג או לצבוע את הבית , ולא הצליחו , או לקחו הלוואה לצורך העיניין.
משתדלת כל שנה לפחות לכמה משפחות לסדר את הבית לפסח, לתקן ולשפץ .
השנה , לא הספקתי , רציתי לתקן ארון אחד במושב נידח , רציתי לצבוע דירה עם עובש נוראי לאיזו אישה זקנה , אתמול הייתי אצלה ב 9 בלילה ,וכבר לא אספיק..
חייבת לסיים את ההתחיבויות שלי לפני החג, כן.. לאלו ששילמו לי כדי לעבוד.
לא אוהבת את פסח, זה חג שיוצר מצוקות , שונאת לראות את אחותי בליל הסדר קורסת
מעייפות בגלל נקיונות ובישולים מיותרים.את הלחץ הזה ההיסטרי של לפני החג,
כאן אסור לגעת , פה אסור לאכול ..
אתמול אחר הצהריים חמישה פועלים מורעבים ואני, אפילו פיתות או לחם כבר לא היה
עבורנו במכולת, כן... אכלנו ...צ'יפס וחומוס, שונאת, פשוט שונאת מצות !

כמו מסוממת שקועה ביצירה , לא מצליחה להתנתק, לא מצליחה להתרחק,
שוקעת בעולם של יצירה , מתרחקת מאנשים, מהעולם ואולי אפילו מעצמי.
התרחשות שמתנהלת רחוק ממני למרות היותי היוצרת .
צריכה לראות עולם מוגמר, מוצר חי , פועם, מדבר..
והגוף שלי זקוק לך שתבוא ותזיין לי את הצורה, לא רוצה לעשות דבר , רק להחדר עמוק,
להיות שם בלי להיות ,אבל מי ששם.. רוצה שאהיה, שאעשה , שאפעל.
די לי להיות המובילה . לא רוצה ! רוצה שתהיה חזק ממני עכשיו, רק עכשיו, רוצה לנוח ,
נורא זקוקה למנוחה ,.