פוסעת בעקבות האהבה

לא יאומן.

עבר חודש.

24 ימים של מסע מרתק, קורע, לתוך הפיסילוגיה של עצמי.

כל הפעילות שלא עשיתי, מהרגע שנכנסתי לחדר ניתוח,

בפעם הראשונה, בדיוק לפני 30 שנה,

כל המגוון, כל רמות המאמץ, את כולן עברתי בחודש הזה.

רכיבה, הליכה, מחול אירובי, אירובי מים, עיצוב דינאמי, שיעורי כוח,

חדר כושר, פילאטיס, מתיחות, וגולת הכותרת של היום...קיק בוקס.

ולמרבה הפליאה, זה נחמד דווקא.

היום, אולי בגלל היום המסויים ואולי סתם, כי הגיע הזמן,

הרגשתי שמשהו נפתח. באמת נהנתי לרכב,

למשוך את עצמי עד הקצה ואז, עוד קצת.

והשתתפתי, למרות החשש לגורלה של הרגל, בשיעור קיק בוקסינג.

היתרון של המסגרת הזו, בוינגייט, במיוחד לבטטה כמוני, שמעולם לא זזה,

הוא שכולם שם במצב בטטי זה או אחר.

זה לא שחוסר בבטחון עצמי, מנע ממני להתאמן, קודם לכן, אבל,

היכולת להיות חלק מקבוצה שוות יכולות פחות או יותר, להתחיל פעילויות,

שלכאורה נראות פשוטות לסביבה, בקצב שאני יכולה, בלי לפגר,

לקבל הסברים פרטניים כשצריך, בלי להרגיש שאני מעכבת או מתעכבת,

זה היחוד של התוכנית הזו.

והיום, זה צף בברור. לא יודעת אם יש מסגרת כלשהי בארץ,

שבה הייתי יכולה להשתלב בשיעור מהסוג הזה, להשאר לכל אורכו

ולצאת בהרגשה שהשגתי משהו.

וכאן, דווקא הדבר התאפשר. המדריכה לקחה את הזמן להבין את המגבלה שלי

ולהציע אפשרויות אחרות, עמידה אחרת, כדי שאוכל להמשיך. ואכן, כך היה.

והיה טוב.



ולמרות הכל, למרות כל הטוב, קיים התסכול.

במשקל שלי, אחרי חודש מטורף כזה,

הייתי מצפה לרדת במשקל יותר מ 3.5 הק"ג שירדתי.

מצד שני, במדידת ההקפים, ירדתי 3 סמ' בכל זרוע,

10 סמ' בהקיף המותניים,

וסמ' אחד בהקיף כל רגל, מה שהביא אותי למצב,

שבו כל רגל שלי שווה בהקיפה להקיף מותניה של מרלין מונרו...

ו...לכל המודאגים...החזון, נותר נפרץ כשהיה.



ועכשיו מתחילה השיגרה.

מעכשיו, הפעילות בוינגייט, תערך 3 פעמים בשבוע.

בנוסף, חדר הכושר בספורטן המקומי, יאלץ לקלוט אותי עוד פעמיים...

מטילה את יהבי עליכם, יקירי, שתשמרו אותי במתח מתמיד, שלא אוותר.



ובסוף, אולי אהייה...

כוסית, ג'ינג'ית, 90-60-90, עם עיניים כחולות ישבן מעוצב רגליים שלא נגמרות.