לפני 14 שנים. 30 במאי 2010 בשעה 21:59
בא לי לקבור את עצמי מתחת לשמיכה והכריות עד 2011. אולי השנה החדשה תביא איתה קצת דברים טובים.......
אוף....
|
|
|
|
|
|
כל האנדרנלין שהצטבר במהלך הסופ"ש סוף סוף שקע, אפשר להתיישב ולכתוב. כל היום אני במאבקים עם עצמי, נורא בא לי לכתוב אך העצלנות הזונה גוברת. פותחת את הבלוג, אחרי דקה סוגרת. שוב פותחת, שוב סוגרת, ככה כל היום.
סוף סוף ניצחתי אותה והנה התווספה לה שורה נוספת.
בשעה טובה ומוצלחת, ביום חמישי סיימתי את קורס הכלבנים בהצלחה. היה קשה ואפילו יכלתי להרגיש את כדור החנק מצטבר לו בגרון....
בכל שנותי מאז היום הראשון לשירות הצבאי אהבתי קורסים, אהבתי את ההווי החברתי, את האוירה, הגיבוש, הלמידה, את ה"אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". דבר אחד לא יכלתי לסבול וזה את היום האחרון לקורס. קשה לי להפרד מאנשים שנקשרתי אליהם, קשה לי פתאום לקטוע את אותה השגרה אליה נכנסתי ולחזור חזרה. וכך גם היה הפעם, רק שהפעם היה זה קורס אינטימי, עם קומץ קטן של אנשים איכותיים.
הפעם הפרידה הייתה לא רק מהחברה אלא גם מהכלב שליווה אותי לאורך הקורס, הכלב שציפה לי בכל בוקר לטיול ובכל ערב להאכלה, הכלב שעשה איתי מסעות רגליים בהר, הכלב שאני אילפתי.
את סיום הקורס חגגתי ב-16 שעות שינה רצופות. כשפתחתי את העיניים היה כבר יום שישי ב-8 בבוקר. כשראיתי שבחוץ חמים ושמשי פתחתי בחיפושים אחר פרטנרים לים.
פטמונת הצדיקה, אמנם לא התלהבה מהרעיון של ללכת לים אך הציעה הצעה מגניבה לא פחות, שאגיע אליה למשתה בוקר שישי ולהתרשמות מהשותף החדש והשווה שלא מזמן נכנס לדירה.
אוח איך שהתלהבתי.
אחרי שהרטבנו את גרוננו בערק, שנאפס תות ובירה , אני פטמונת והברבורה הבלונדינית המדהימה. השותף נהיה סקרן לגבי נושא הBDSM אז החלטנו להדגים לו כמה הצלפות על ישבנה של שפנת הניסויים-אני.
כשהוצע לו לנסות הוא אמר שהוא רוצה שאני אמצוץ לו בזמן שהברבורה מסשנת אותי.
לים כבר לא הלכתי, לפחות הישבן השתזף......
בסבב החברים שערכתי בתל אביב פגשתי גם בונילי. חשבתי שלא יזיז לי, טעיתי.
כשראיתי אותו נזכרתי בדיוק למה אהבתי אותו, ולמה היה לי כל כך טוב.
עצובה ומהורהרת דהרתי הביתה, כשהרמקולים בביצ'מוביל מאיימים להתפוצץ מצלילי אוסף האולדיז שהכנתי.
הרכבת המשיכה לשעוט, the train to nowhere...... שעטה לה ישירות למסיבת הפמדום במוצ"ש יחד עם הפטמונת והברבורה.
התגנדרנו, זרקנו על עצמנו ביגוד מינימלי, ענדנו קולרים תואמים חדשים, אני אדום והברבורה שחור וחוברנו ברצועות שרשרת לפטמונת.
נכנסנו לארוע כשאני והברבורה על 4 כיאה לכלבות מהוללות שכמותנו.
התפאורה הייתה מתוכננת כראוי, הכל אדום, אגרטלי ורדים על השולחן, שמפניה עם תותים, פרלינים, מתקנים מפוזרים ברחבי המקום.
לא עבר זמן רב ופצחנו בסשן מחרמן במיוחד. פטמונה העמידה אותנו ליד הצלב והחלה במלאכה.
מה לא היה שם, שוטים מסוגים שונים, נר שחור מדהים, גלגל כאב, באט פלג שהחליט לברוח מתוכי בשלב מסויים החוצה, הכבל הכואב שמשאיר סימני עיגולים, קרופ, קרח, ציצים ענקיים, ידיים ושתי בחורות יפיפיות לצידי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל אני לא הייתי שם, הייתי בHIGH טוטאלי, מסטולה מהכאב, מעונגת, מחורמת, מיוחמת, במקום אחר.
התחתונים שהיו רטובים הופשטו מזמן, השמלה הייתה מקופלת כך שיהיו דרכי גישה לכל מקום, ופטמונת- שעבדה היטב במקצועיות על שתינו.
המשכנו להנות מהארוע, פטמונתהסתובבה בגאווה, ואני והברבורה לצידה על 4. לא הפסקתי להשאיר אחרי שובלים של חילזון, פחדתי שאתפוצץ עם כל צעד ועם כל מבט חודר לכיווני מצד הוירטואלי.
בזמן שהחזרתי אותן לבית, הרגשתי שאני לא מסוגלת לסיים ככה את הערב. משירדו מהביצ'מוביל, נתתי גז וחזרתי חזרה לארוע שהיה בשלבי סגירה.
התיישבתי על הבר לעוד משקה וזרקתי משהו על כך שהוירטואלי "רע". הוא ניגש אלי, סטר לי על לחיי ותפס בפטמות שכבר כאבו כל כך.
בעת שהנמכתי את מבטי יכלתי לראות מבעד למכנסיו את איברו המתקשה. אחרי העינוי שהעביר אותי לילה קודם לכן בוירטואליה, כל כך השתוקקתי אליו.
הוא גרר אותי אחריו לכיוון השרותים, העמיד אותי על 4 כשראשי מעל האסלה. עם כל מילה שהוציא מהפה הרגשתי את הרטיבות בין הרגליים מתפשטת עוד ועוד.
הרגשתי את איברו דרך המכנסיים נלחץ אל ישבני, נע קדימה ואחורה בכאילו מזיין אותי. הוא החדיר את אצבעותיו לתוכי, זיין אותי כמו שאני אוהבת ואפילו לא הייתי צריכה לכוון אותו. תוך מספר דקות הגיעו שתי אורגזמות חזקות שהשאירו את הרצפה, הירכיים והשמלה רטובים. ( כשאתם מגיעים למקום בפעם הבאה, תנעלו נעלי מדוזה בכדי למנוע החלקה 😄 ).
הוא ידע לאן אני חותרת, הוא כבר הספיק להכיר אותי בתקופה קצרה זו, העיניים שלי לא משקרות, הן אמרו לו את הכל. הוירטואלי התיישב על האסלה ושלף את איברו החוצה. מצצתי, נחנקתי עוד ועוד, בתשוקה, ברעב. את הגמירה הוא כיוון בדיוק לאן שרציתי. הפנטזיה הזו מלווה אותי לילות רבים כשאני משחקת במיטה עם עצמי.
התנקנו, הסתדרנו ואני, יכלתי סוף סוף לחזור הביתה וללכת לישון רגועה.
אוח, כמה שקשה לשחזר בראש את הסופ"ש הזה.
זוהי התעללות.
אני כמו רכבת ששועטת קדימה במהירות עצומה, רק שהמסילה שלי לא ריקה, על המסילה שלי ישנם אנשים, אנשים חיים, אנשים עם רגשות, אנשים שאוהבים, כאלה שלא, אנשים מוכרים וגם כאלה שלא, אנשים שנפגעים וכאלה שאדישים.
ואני, אני רכבת, לרכבות לא איכפת, בכל פעם עולה על מישהו אחר וממשיכה הלאה.
לא, לא מזיז לי ואין לי יסורי מצפון.
כי המים בי כבר כל כך רותחים והקיטור, אוח הקיטור, הוא זה שמניע....
אני פורקת זעם על כל הנקלע בדרכי, וזה גורם לי להרגיש טוב.
הלב של הרכבת הזאת שבור והיא חושבת על עצמה. אז מה אם ידרסו בדרך, היא אל היעד שלה תגיע בסופו של דבר.
לפחות הדרך תהיה מעניינת....
משהו קטע להרגע.....
[url
בא לי לכתוב, אני לא יודעת מה לכתוב בדיוק, אבל עדיין, בא לי לכתוב.
ממה נתחיל........
מזה כ-3 שבועות שאני לבד. הונילי ואנוכי נפרדנו בצהרי יום שבת, ככה פתאום, אחרי ארוחת צהריים מהנה בבנדיקט.
יצאנו 4 חודשים, 4 חודשים של כיף, 4 חודשים של כימיה טובה, של זרימה טובה, 4 חודשים בלי שיחות של "יחסינו לאן", בלי להניח את כל הקלפים על השולחן. .
4 חודשים בהם להפתעתי הגמורה, ממש נהנתי מהוניליות.
לפני 3 שבועות, נפגשנו ביום שישי, ארוחת ערב עם חברים שלו, סבב "פאבים שמעולם לא היינו בהם ולעולם גם לא נלך" באלנבי, אנאלי לשינה, אוראלי ליקיצה, ארוחת צהרים ואז, ככה פתאום, התחילה לה *השיחה*.
לאחר שהתברר לשנינו כי התוכניות והציפיות שלנו קצת שונות, ארזתי את עצמי ונמלטתי מדירתו בטרם יתחיל שטף הדמעות.
ביגוס שגר בשכנות, יחד עם יורשו, קיבלו אותי בזרועות פתוחות, ביגוס עודד אותי במרפסת על כוס קפה והיורש עם ערכת הפוקר והWII החדש. חמודים.
לפני כשבועיים, התחלתי קורס כלבנים שאמור להמשך חודש. קיבלתי כלב האסקי מעורב שמשום מה מישהו קראלו מוטי, אבל בשבילי הוא תמיד יהיה מרלין מנסון/פרדי קרוגר/דיוויד בואי, העיניים אומרות הכל.
הקורס מהנה, החברה מצחיקים, החומר מעניין, מה שכן, אני מותשת, הוא הורג אותי. את שיעורי המשמעת לכלבים אנחנו מעבירים בכרמל, על ההר, בטבע. מצד אחד זה נורא נחמד להיות בשמש ובאויר הצח עם הכלבים, מצד שני, תנסו לחנך כלב ללכת בצמוד לרגל, בזמן שהוא מושך וגורר אתכם בכל שיחי וסלעי ההר.
אני חבולה, סרוטה, עייפה ותפוסה, כל תנועה כרגע מלווה ב"אוי", "איי", "אח" ועוד גניחות לא מוסברות.
בשישי האחרון החלטתי לצאת לדיווה, ביוזמתו של בחור מסויים שדיבר איתי וירטואלית במשך השבוע-שבוע וחצי שקדמו לכך. הערב התחיל נורא, כשבמקום לקום למקלחת, נרדמתי.
התעוררתי באיחור, התארגנתי בלחץ, עליתי על הביץ' מוביל, טסתי לתחנת הדלק, כשניגשתי לשלם גיליתי שהשארתי את כרטיס האשראי בעבודה ואני בלי מזומן..... חזרתי הביתה, לקחתי כסף, חזרתי לתחנת הדלק, שילמתי, נסעתי לכיוון המסיבה והגעתי בסביבות 2.
היה מוזר להגיע אחרי כמעט חצי שנה בלי מסיבות. החרפושית קיבלה אותי בנשיקה, האיש והאופנוע חיבק ארוכות ובחזקה, הבדרן, המסוקס, הבלונדה, הזמר, "שלום" אחרי "שלום", חיבוק אחרי חיבוק. היה כיף לראות את כולם.
חיכיתי לראות כמה זמן יקח לוירטואלי לזהות אותי, לא הייתי צריכה לחכות הרבה. בזמן שהאיש והאופנוע חיבק אותי, הוא זיהה אותי ונפנף לי לשלום.קרצתי לו שתי קריצות, כפי שסיכמנו: אחת- עם תחתונים, שתיים- בלי.
בהמשך הערב, אחרי קצת שתיה, קצת ריקודים, בעת שהתיישבתי על הספה לקשקש קצת עם הדינוזאור האנאלי, הוירטואלי ניגש אלי, תפס אותי בידי ומשך אחריו. חשבתי שהוא מוציא אותי החוצה כדי שנוכל לשוחח בלי רעש, אבל ה'החוצה' שלו היה קצת שונה משלי.
דלת תא השרותים נסגרה אחרינו, הסתכלתי לו בעיניים והוא בתגובה הנחית לי סטירה מצלצלת על לחי שמאל, ממש כפי שהבטיח, עוד אחת על ימין. הוא סובב אותי עם הפנים לקיר, הרים את החצאית, הספינק את פלחי הישבן,זיין אותי למשך מספר שניות באצבעותיו והוריד על הברכיים.
"אמרת שיש לך גרון עמוק" הוא אמר בזמן שזיין לי את הגרון.
אחרי ביס בצוואר שהפך להיקי ביום למחרת ובעוד מספר סטירות שאל אם היה שווה לבוא, הסכמתי איתו.
היום, ערב יום העצמאות, בחרתי להשאר בבית. אין בי כוחות, לא פיזיים, לא נפשיים. אין מצב רוח וזה אם לומר בעדינות. הגוף כואב לי ותפוס, אני מותשת.
אני לבד......
אז הנה,
אני שוב פעם רווקה.
אותה התבנית ( ציפיות שונות), גבר שונה.
לא האמנתי שמאותם 3 דייטים לפני שנה, יהיה סיבוב שני שימשך 4 חודשים, וסיבוב מוצלח אני מוכרחה לציין.
והיום, היום הגיע בהפתעה גמורה, אבל אני מניחה שזה היה צריך להגיע ודברים היו צריכים להאמר...
קשה לסיים דברים כשהכל טוב, אבל כשיש לזוג אנשים תוכניות שונות, מה עוד אפשר לעשות...
כשאתה פותח את הלב שלך, בוחר לעבוד על עצמך, רוצה ונותן למישהו אחר להכנס לעולם שלך, דברים טובים יכולים לקרות.
כמו שאמרתי, הכל עניין של בחירות בחיים....
אתמול, בעת שצעדנו בנווה צדק, בדרכנו הביתה, אני והבחורצ'יק, בזמן שבהיתי במבנים היפים של השכונה, הוא קלט מספר ספרים שהיו מונחים עם חומת אחד המבנים. עצרנו לבחון את השלל, וספר אחד תפס את עיני. הייתי פשוט חייבת לצטט כאן שיר אחד מתוך הספר הזה, שקראתי אותו מאז אמש כבר 3 פעמים:
"שר המלחמה" מתוך "שירים כהים"/ ורד מוסנזון:
שוכב אתה במיטה שלי,
איש יפה אחד.
כשאתה ישן אתה נראה ממש
כמו ילד קטן-
פגיע, בלתי מוגן.
כשעיניך עצומות
אי-אפשר לראות
את המבט המתנשא,הקר,
שדרך קבע בהן דר.
אתה נראה כמעט
כמו מישהו זר.
בוחנת אני את הפנים שלך.
שפתים, עצמות לחיים, סנטר,
שהרביתי לחזור ולדמיין
אחרי אותן פגישות חטופות
בפינות חשכות
מתחת לעץ שבגן.
הלילה היה שיכור
וריח הדרים מלא את האויר
במטען מחושמל,
כשאספת אותי,
במעין חסד,
נוטל מן המוכן.
בלי שום הקדמות,
ללא מילות אהבה,
כולך לוהט-
ובו בזמן
כתמיד
מרוחק.
היית מותיר אותי, לאחר,
ללא שום סיכום, פרידה,
איזושהי הבטחה-
וחוזר לחיק
נשות כל העיר.
אני יודעת,
יש נערות יפות ממני.
אבל אפאחת מהן, סיסרא,
לא אהבה אותך
כמוני.
וכשהגעת הערב לכאן
מתנשם, כמעט מפוחד,
ואמרת שהובסת
במערכה
שצבאך אבד
וביקשת מחסה
לערב אחד.
גם אז,
נטול דרגותיך ופרוע שיער,
עדין נותרת באותו המרחק.
רעדת.
וכסיתי אותך בשמיכה.
והוספת רעוד
ובאתי אליך.
החמתי גופך
בחום גופי
בחום כולי
וכמו תמיד
נטלת ללא מילה
כמובן מאליו.
וכשאמרתי לך
שזה היום
לו ציפינו מזמן.
שנוכל הערב לברוח מכאן,
לארץ זרה. בית קטן
לחוף אגם
שיהיה שייך
רק לי ולך.
ונשבעתי
שאהיה לך לשפחה
ולא אדרוש ממך דבר, לעולם,
פרט לעצם הויתך.
רק תנני.
חיכת.
לו רק לא היית מחייך.
אבל חיכת.
ולא ניסית אפילו לתרץ
שלי לא כדאי,
אלא פשוט
הפשלת ראשך לאחור
וצחקת בקול.
אחר הפטרת, כלאחר יד,
שעומד אתה לשאת בת שר לאשה
בחודש הבא.
וקור מבטך
חדר ופלח.
בקשת מים
והגשתי חלב.
וכשאמרת
שעייף אתה
ובקשת
שאעמוד על המשמר
פן יבואו מבקשי נפשך,
אמרתי:
"אעמוד".
שקעת בשינה.
עמדתי מעליך
בוחנת גופך.
גופי עדין נשא עליו את חותמך.
לטפתי תלתליך
שמורות עיניך,
רעד עבר בגוי. הייתי קרה
והדם בי רתח.
כשנטלתי יתד
ועל לבנת רקתך, במקבת הכיתי,
בכח לא לי, כח זר.
זה היתד חדר ושסף ושסע
את שלמות גולגלתך.
עיניך נפקחו
לשניה, והדם,
נקוה לתוכן
נתז על הכר
ומשם
כאשד אדיר
אל הרצפה.
השארתי את זה היתד
נעוץ בראשך.
הייתי חורת, אבל
ידי יציבות מאבן
עת חיכתי אל
גופתך.
גבר.
שר מלחמה.
עכשיו אני, הקטנה, הנשכחת,
עכשיו אני מבין שנינו, החזקה.
למראשותיך ישבתי
והבטתי בחייך האוזלים,
על כל טיפת דם
וזיע שריר
בהשמע הד פרסות על השביל
יצאתי
ללא כסות לעורי,
וקראתי, ללא שום היסוס בקולי-
"ברק, את סיסרא חיפשת,
תמצא אותו
בפנים".
שיהיה יום אהבה שמח לכולם....
נשיקות
}{
איך אומרים לבחור מה מרגישים באמת?
אני חושבת שהעלתי חלודה בתחום הזה, אני כבר לא זוכרת מתי זה הזמן המתאים? איך עושים את זה בדיוק?
איך הוא יגיב? ילחץ? או שמא לא...
זה הדדי? זה לא?
סעמק.
אני מרגישה כמו טינאייג'רית שוב.
מחייכת, שקועה במחשבות, מצפה לפעם הבאה, מתגעגעת, מחכה לשיחה הבאה- שלא לדבר על המפגש הבא.
אני מתרגשת, מרוגשת, המון פרפרים ובעיקר מחשבות עליו.
אני יודעת שכל דבר בעיתו, אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב, למה לעזאזל חתכתי לפני שנה, כשהכרנו לראשונה. אני יודעת שהעיתוי לא היה מושלם, לפחות לא בשבילי, ושמחה על הסיבוב השני.
זה מצחיק שבתקופות שונות של החיים אנחנו יכולים לראות את אותו האדם באור שונה, להרגיש דברים שונים כלפיו, שונים לגמרי.
בעוד מספר שעות אני מתעוררת לשבוע חדש וחוזרת לקורס שחציו כבר עבר וחצי נוסף עוד לפני. שוב פעם שיעורים, שוב פעם מד"ס בוקר וערב, אימונים ופחות מדי שינה.
יחד עם כל זה, המון המון געגועים אליו והמון מילים שמתרוצצות בלב ובראש שרוצות לצאת החוצה....
אתר FETLIFE מחלק מתנות שוות בחינם.
תרשמו,
כנסו,
ותנסו.
כן כן, אני יודעת שאני לא הראשונה.....
fetlife.com/sit_on_santas_lap