סיד-חרטא...

שמעתי רצף של שירים.
את רובם ככולם יכולתי לקשר ליחסי שליטה.
בלט מעל כולם אריס-סאן שאת שירו רקדתי בריקודי עם מאז כתה ד'... "אדונך אני סיגל, עבד לך אני סיגל" (מתחלף?).
מה בדבר ערב ריקודי עם בדסמי?

:D

בכל סוף אלול מתכוננים לתחילתה של שנה חדשה.
מנקים את העבר,
מפנים מקום לעתיד.
עורכים חשבון נפש, או סתם מדחיקים.
חושבים על ברכה לשנה החדשה,
לעצמי,
לחברים,
למכרים.
ומקווים שמשהו יתחיל, 
שההתכוננות לא תהיה לשווא
וסוף אלול הבא ייראה בול כמו זה שעכשיו.

התחלות של אלול...
האם זה אתה?

 

"כנראה שהצורך שלך בפומביות גדול", הוא אמר לי, 

ושלח אותי למפגש רב משתתפים...   

הגעתי לדלת הבית ונכנסתי.  

הייתי הראשונה. בעלת הבית עוד לא היתה כלל מאורגנת. 

היא היתה נחמדה מאד.

התיישבתי על אדן החלון וחיכיתי. היה כל כך מוזר להיות בבית כמעט ריק.

ככל שהתאספו עוד ועוד אנשים נרגעתי. 

בין האורחים הרבים הגיע גם מעשה, עם מיטת טיפולים.

כשהמסיבה התניעה, ניגשו אליו משתתפים והוא העניק להם עיסוי נעים. 

בשלב מסויים רמז לי לבוא, הציע לי להנות מעיסוי גם כן,

סירבתי.

שנים, אחותי מנסה להציע לי ללכת למסאז'יסט שלה, כי הוא מצויין,

ואני?

נמענעת.

לא מרגישה בנוח בידי אדם זר...  לא מעוניינת להיות מתוחה וחשדנית כלפיו. 

אחרי כמה דקות הוא ניגש אלי והציע שוב.

הפעם... הסכמתי. לא יודעת למה.

נשכבתי על מיטת הטיפולים.

והוא התחיל.

זה היה נעים.

גם בכששולי שמלתי הופשלו.

גם כשהחזיה ירדה.

חדר מלא באנשים ואני עירומה.

עירומה ולא מרגישה פגיעה.

משהו בציבוריות הזו היה מרגיע, מבטיח ששום דבר לא ייעשה שם בלי הסכמתי.

זה היה השקט שברעש, הרוגע שבאור.

השקט העצמתי שבפומביות.

ערב של אנשים,

על כל גדליהם וסגנונותיהם.

אתמול היה עוד שיעור,

בכמה אני אוהבת אנשים.

 

 

הדלת נסגרה אחריה. אולי בטריקה חזקה מדי.

היא קיוותה שהילדים לא יתעוררו.

אם יתעוררו, ודאי יתחילו לבכות, ולא כך היא רוצה שהאיש יתחיל את הבוקר שלו איתם, בבכי וצעקות, שלא יכעס עליה שהיא נוסעת לסדנת צילום כשהוא נותר להתגבר על בוקר מסוג זה...

השולחן במטבח היה מסודר.

שתי קעריות קורנפלקס,

שתי כוסות שוקו.

במקרר בקבוק מיץ תפוזים ועל השיש צלחת עם חביתה עגולה, סימטרית ולידה צרור עגבניות שרי טריות, חצויות.

יצאה מן החצר מחוייכת,

נשמע שאכן לא יתעוררו.

כנראה שיהיה להם בוקר טוב שם, כשכבר אהיה בדרך דרומה...

השמיים היו כחולים כהים,

והיא הידקה את צווארון הסוודר. קריר בחוץ בשעות האלו.

צעדיה הוחשו ככל שעלתה במעלה הרחוב.

כשהגיעה לפינה, שמה לב שהיא מתנשפת.

עצרה, הסדירה את קצב השאיפות והנשיפות, וחיכתה.

הרכב נעצר לידה בדיוק בשעה שקבעו.

היא הכניסה את התרמיל לתא המטען ופתחה את הדלת.

"שלום" הוא חייך.

"שלום" ענתה בביישנות שתמיד תוקפת אותה כשהם נפגשים.

"הבאת מצלמה?" שאל.

היא ענתה בצחוק, והוא סימן לה להתיישב...

 

הדרך היתה ארוכה,

והיא ישבה מחייכת לצידו.

הרגישה היטב כל נשימה שממלאת אותה באויר בוקר צונן וצלול.

החלון היה פתוח,

הרדיו ניגן בוסתן אברהם והיא הרגישה כמו בקטע משיר של אהוד בנאי.

 

כשהגיעו למכתש, צבע השמיים הבהיר.

פסים דקים של ורוד וצהוב כבר עיטרו את השמיים, ופה ושם כבר אפשר היה לראות ציפור של בוקר מעופפת מעליהם.

הוא עצר את הרכב ליד גשר מעל ואדי והם ירדו בשתיקה.

ניגשו לתא המטען והוציאו את התרמילים.

לצד הגשר, גרם מדרגות.

כשהגיעו לתחתיתו פנו מערבה, לתוך הערוץ הרחב שהשתרע מולם.

ההליכה היתה קלה, אך הצעדים המרשרשים בחלוקי הנחל נשמעו כבדים.

לאחר כחצי שעה, וכמה פניות בתוך הערוץ, הגיעו ליעדם.

מחצבה נטושה.

הוא סימן לה לפרוק את שני התרמילים.

היא הוציאה יריעת בד אדומה ופרשה אותה על חלוקי הנחל.

הידקה את היריעה באבנים בפינות, ופנתה אל התרמיל שלו.

מפשפשת בתרמיל, ומוציאה חפצים שונים. נדמה היה שהתיק מכיל אינסוף חפצים. ממש כמו התיק של מרי פופינס, (או אולי יהיה הולם יותר לומר, כמו הטארדיס של ד"ר הו  או הארון שמוביל לנרניה?)
מסדרת את כולם אחד ליד השני בדייקנות.

כשסיימה לפרוק את חפציו, פנתה לתרמיל שלה ואת תכולתו סידרה בצד היריעה.

כשסיימה הסתובבה אליו בחיוך, מחכה שיראה כמה הקפידה על הסדר שהוא אוהב.

הוא רכן אליה, וליטף את ראשה.

בתנועת אצבע רמז לה לפשוט את בגדיה ולבוא אחריו.

בצד הערוץ, גומחת סלע מוצלת.

הורה לה לשבת לצד קיר הגומחה.

נטל את ידה והשעין אותה לאחור.

אחר שלף מתיקו הקטן זוג אזיקי עור מחובר לשרשרת ברזל.

כרך את הרצועות סביב קרסוליה, ואת השרשרת משך וחיבר אל בולט מתכת שהיה קבוע בסלע.

אחר ניגש חזרה אל יריעת החפצים, והביא משם קערה, בקבוק מים וכרית גדולה.

הוא מילא את הקערה והניח אותה ליד רגליה.

את הכרית תחב מתחת לישבנה.

"אז... איפה המצלמה שלך, אמרת?"

Today I am
A small blue thing
Like a marble
Or an eye

With my knees against my mouth
I am perfectly round
I am watching you

I am cold against your skin
You are perfectly reflected
I am lost inside your pocket
I am lost against
Your fingers

I am falling down the stairs
I am skipping on the sidewalk
I am thrown against the sky

I am raining down in pieces
I am scattering like light
Scattering like light
Scattering like light

Today I am
A small blue thing
Made of china
Made of glass

I am cool and smooth and curious
I never blink
I am turning in your hand
Turning in your hand Small blue thing    

חשוך פה.

מי חבש את המסכה הזו לפני?

מחניק.

ריח לא מוכר... זיעה? זרע? איך זרע מגיע ל... אוי.. איכס...

קר לי.

אני מרגישה את פלומת העורף סומרת. קר.

הדלת נפתחת. אני יכולה לשמוע אותה נפתחת.

גם משב רוח קר חולף על פני הבטן והחזה. קר...

עקבים נוקשים על הרצפה.

לא זוכרת שלעקבים שלו יש רעש כזה.

הוא הביא עוד מישהו.

אלו עקבים נשיים.

עוד מישהי?

היא הולכת מאוד מהר. מאוד מאוד מהר.

לא, היא לא.

אלו יותר מזוג נעליים אחד.

כמה אנשים נכנסים לכאן?

קצת מחניק פה. חם לי.

הגוף שלי קפוא, אבל הפנים מתחממות. הבל הפה נחסם על ידי המסכה ומתאדה בחלל המקיף את הראש שלי. חם. רטוב. מזיע.

-------------------------------------------------------------------

היא עומדת שם, כל כך יפה.

גוף שלי מפושק.

ראשה מציץ מעל סד העץ, מכוסה. לצידו שתי כפות ידיה.

מרחה לכבודי לק.

אני יודעת שהיא שונאת לק.

אבל אני אוהב...

ברך ימים שלה רועדת. קופצת. היא לא שקטה.

עוד מעט היא תהיה שקטה...

ממש עוד מעט.

"את שומעת את הצעדים בחדר?"

כמעט ולא רואים איך היא מהנהנת בתוך הכסוי הזה.
"אנחנו נשחק עכשיו משחק. למשחק קוראים: גבר-אשה-מעל 40- מתחת 40. מוכנה?"

היא לא מהנהנת עכשיו.

אולי מחכה להסבר החוקים.

אולי מפחדת.

--------------------------------------------------

מה הוא אומר? ארבעים מה? לא שמעתי טוב, הדלת נטרקה בדיוק.

אולי ההסבר לא הסתיים.

למה הוא שותק?

איפה כל הצעדים, העקבים שהיו פה קודם?

הנה, אני שומעת משהו. הוא מתקרב אלי.

מגע היד שלו על פלח הישבן שלי... זו לא היד שלו.

זו יד קטנה.

עם ציפורניים ארוכות.

מלטפת אותי. מלטפת. מלטפת.

הישבן שלי מתכווץ.

רציתי את היד שלו. התגעגעתי אליו.

"מאסטר?"

"זה לא אתה, זו ילדה צעירה".

היא נשקה אותי בשפתיים רכות.

והתנתקה ממני.

שוב שקט.

אני שומעת מישהו מתקרב.

הוא לוחש לי, אני שומעת את קולו ונרגעת.

הוא מרוצה ממני. מודיע לי שהמשחק ממשיך.

-------------------------------------------------------------

אני מסמן לו להתקדם.

הוא ניגש אליה, תופס בפטמה וצובט חזק.

היא זזה באי נוחות, יודעת שאם תזוז יותר מדי זה רק יכאב יותר.

היא חוזרת לאיזון הגוף ונותנת לצביטה להגמר.

"גבר-אשה-מעל ארבעים או מתחת?"

אני מחייך, מרוצה. גם הפעם ענתה נכון.

הוא מלטף את שדה האדמומי ומתרחק.

במקומות מתקרבת אחרת. יפה, גבוהה. עקביה דרמטיים, מאופרת בכבדות.

היא עוצרת מול הגוף העירום הלבן ובוחנת אותו מקרוב.

מקרבת את פניה לצוואר המכווץ ונושפת עליו.

אני רואה את הגוף שלי משתחררת, נותנת למשב הרוח הקטן ללטף את מפתח הצוואר.

צרחה עמומה נשמעת מתוך המסכה כשצפורניה ננעצות בערוותה של הגוף שלי וחופנות נתח בשר.

היא נושמת שם, תלויה על הצפורניים, כמעט מתנתקת מהרצפה.

נושמת את ההפתעה,

את הכאב,

נדמה לרגע שמתאבלת על תום ליטופו של הבל הפה.

"גבר-אשה-מעל או מתחת ארבעים?" אני שואל

---------------------------------------------------------

קולו היה רם הפעם מהרגיל.

כאילו ציפה לראות אם גם הפעם אצליח.

פקחתי עיניים ועדיין עלטה שררה סביבי.

אחיזת הצפרניים צרבה.

"אשה" מלמלתי. הוא דרש את שאר התשובה.

"מעל ארבעים?" שאלתי

ההצלפה הראשונה פגעה בדיוק בנגועות הצורבות מנעיצת הצפרניים.

לאדי הבל פי הצטרפו דמעות מלוחות והרטיבו את פניי.

"לא מאסטר, לא התכוונתי להעליב... לא... זה היה נראה לי... לא חשוב".

אני שומטת את ראשי, אבל הסד לא מאפשר תזוזה רבה. פיקת הגרון נתקעת בקורת העץ ומכריחה אותי להרים את הראש בחזרה.

הרגליים שלי כבר רועדות.

העמידה הממושכת קשה לי.

הרצפה קרה, ואיני מרגישה את כפות הרגליים. כאילו עומדת באויר.

אחרי ההצלפה, עוד זוג ידיים,

ואחריו עוד אחד, ועוד אחד,

ליטוף, צביטה, נשיכה, נשיקה, אצבעות מפסקות.

הניחושים הראשונים לוקחים זמן.

אני מנסה לפענח את התנועות של היד שנוגעת בי.

להרגיש את המבנה. הגודל. החיספוס. להבחין אם יש שיער, או שעון.

אחרי הטעות השלישית, או הרביעית אני סופגת את ההצלפה ומניחה לראש לשקוע...

--------------------------------------------

היא יפה. כל כך יפה שם, תלויה לה.

אני רואה את העייפות שלה מתפשטת בכל האיברים.

הדריכות שלה דועכת...

בפעמים האחרונות היא כבר לא טועה.

מזהה נכון.

ברגע שהפסיקה לחשוב, ונתנה לעצמה להרגיש אותם, הטעויות הפסיקו.

אני רואה את הגבירה עם הצפורניים. נראה לי שהיא קצת מאוכזבת שכמעט ואין הצלפות.

אני גאה בה, בגוף שלי. גוף קשוב. גוף חכם.

אצבעותיה משוחררות,

ראשה מוטה הצידה,

הרגליים כבר לא קופצת מכל מגע חדש.

היא שקטה...

-------------------------------------------------

אני מרגישה את הגוף שלו מתקרב.

הריח שלו מוכר לי כל כך בין כל הריחות שסבבו אותי בשעות האלו.

ריח משכר, מרגיע.

הוא מתקרב אל אזני ולוחש לי כמה הוא מרוצה. שמח. גאה.

המילים הללו ממיסות אותי מכל פעם מחדש.

הכסוי נמשך מעל לראשי.

אויר צלול זורם לנחיריים.

עייניי נשארות עצומות.

העייפות כבדה.

יד ראשונה משתחררת, וגם השניה, ואני מרגישה שתיכף אצנח לרצפה.

הוא תומך בי ומוביל אותי אל מזרון בצד החדר.

מכסה אותי בשמיכה ונושק לראשי.

העפעפיים שלי נפתחות, אני מביטה אליו.

שפתיי מחייכות אליו.

אני אוספת את עצמי ושואלת "הייתי טובה?"

תנודת ראש איטית מאשרת לי את שביעות רצונו.

הוא מתרומם בחזרה ופונה ליושבים בחדר.
-------------------------------------------------------------------
"גבירותיי ורבותיי, יש מתחרים לגוף הנהדר שלי? לא?"

אני מחייך בסיפוק ואוסף את כספי ההתערבות מהנוכחים.

האימונים השתלמו.

 

 

 

מהמם הפכה למלה מאוסה.

מלה שמשתמשים בה כל הזמן ויותר מדי...

מבאס.

כי הוא באמת באמת באמת מהמם.

לא כי אני פרחה בלי מלה מוצלחת יותר...

אלא,

כי הוא מהפנט.

משאיר אותי חסרת מילים.

מהמם, נו...

כמו שהפחד מהאדון אינו פחד, כי אם יראה,
כך כשהוא מתרכך אלי, זו לא רכות... זו חמלה...

סשן שהפך לטיפול בסאבית מצוננת... :)

יום אחד,

כשאהיה גדולה

יהיו לי כל מיני דברים כאלה, שתמיד רציתי ולא העזתי לקנות:

תלבושת הורסת

איפור יפהיפה

ויברטור תותח

לק מהמם

עגילים נפלאים...

 

 

אה, כן, ופלאש חיצוני עם מרכך למצלמה שלי.

-----------------------------------------------

לא הכל זה סקס בחיים, מה?