סיד-חרטא...

סד.

עץ.

חום.

מחוספס.

בתוכו נחה אני.

איש לא רואה את הסד.

איש לא מבין למה אני נחה.

איש לא יודע שאני, הנני.

ואיני.

האוטו הפליג מהר מהר, דוושת הגז נלחצה מתחת לכף הרגל.

לאט הרפיתי ממנה.

זה מהר מדי.

לא משנה שאין שוטרים על הכביש הזה, זה מהר מדי.

אם יקרה משהו,

אם יעוף משהו לכביש, אם מישהו יסטה מן הנתיב, יפנה פתאום...

זה מהר מדי.

אם פתאום ייגמר הכביש ואני אמצא את עצמי בפתח ביתו.

מפחיד מדי...

מהר...

ברדיו שירים שאני אוהבת. עליזים, קופצניים.

בלי יותר מדי רגש או אינטיליגנציה.

הכי כיף לנסוע עם שירים מפגרים ולשיר אותם בכל הכח.

דווקא לא התחשק לי לשיר.

מחלף היציאה מתקרב.

שלחתי יד לתיק.

הוצאתי את שרשרת החרוזים.

בתנועת יד העברתי אותה מעל לראשי וענדתי אותה עלי צוואר.

החרוזים הקרירים נגעו בעור צווארי, קשים ומלטפים.

לרגע התחשק לי לעצום עיניים ולשקוע לתחושה שהם יצרו על העור.

מנעתי מעצמי, אני נוהגת מהר מדי אחרי הכל...

ביציאה הכל התחיל להשתנות.

פתאום השתרר שקט בראש.

אמנם הרדיו עוד שידר שירי שטות קופצניים,

אבל מישהו כאילו החליש את עצמת הקול.

השפתיים שלי נעו בלחש למילות השירים המטופשים, אבל הראש היה רגוע.

שמתי לב שהגוף זז על הכסא באי נוחות.

אי נוחות?

התרגשות.

זרם קטן מצד הישבן עלה אל הגב...

עוד אחד.

ועוד אחד.

הכתפיים רעדו רעידה קלה קלה לרגע קצר...

השפתיים המזמרות נמשכו בחיוך.

הכביש החדש, איטי יותר,

כבר אי אפשר לנסוע בו במהירות גדולה.

לא השוטרים,

ולא התנועה מאפשרים זאת.

החיוך נמשך,

הזרמים התרוצצו,

הראש עוד קצת חשש והזהיר, אבל הגוף נענה לקריאה...

עד שהגעתי לשכונה,

לרחוב,

לבניין,

לדלת ביתו.

"ולפעמים, כשאני מחייך,
אני רואה את הפנים שלו
בראש שלי
ומשכנע את עצמי בלב
שאני לא דומה לו
אני מישהו אחר.
כי תוך כמה חודשים
אני מחליף את החיים..."

                           (עברי לידר)

השד הזה שישב לי קודם בראש, כבר לא יכול להשאר פה.
הוא כבר יודע שהוא צריך למצוא דירה אחרת.
אני רואה אותו אורז את חפציו, וחושב לאן ללכת.
הוא עוד לא הלך,
אבל הוא גם לא פה.
אי שם, בקצה הראש, הוא מתכנן את מסלול הטיסה שלו,
אולי פותח מדריך תיירים לראש בקנדה, או בפריס.
הטיסה שלו יוצאת עוד מעט.
הוא לא יכול להישאר פה.
נהיה לו שקט מדי.
רגוע מדי.
אחת לכמה ימים הוא שומע צעקה, או רואה את צינור הדמעות שלי מתמלא..
"הנה, הנה" הוא מתמלא תקווה שהבלאגן חוזר, והוא יוכל לפרוק את מזוודתו...
אבל אחרי הצעקה והדמעה,
הוא צופה באכזבה בשרירי הלחיים שמתקמרים להם כלפי מעלה.
"סססעמק, היא מחייכת..." הוא רוטן לעצמו וממשיך לארוז.
יודע שאין לו בשביל מה להשאר.

נכנסתי הביתה אחרי שפיזרתי את הילדים כל אחד לדרכו.
השמש חייכה לי בדרך מהאוטו אל הדלת.
כשסגרתי אותה מאחורי כבר שמעתי את הטפטוף שמייד התחזק לגשם.
הבית היה שקט שקט.
רק לעצמי.
פיניתי את הכוסות של הבוקר,
ומצאתי את כוס התה החצי מלאה שלי.
עכשיו היא לידי,
קרה, אבל עדיין מתוקה.
העייפות מכרעת,
אבל הסימנים עוד שם.
סימני החוזקה שלי.
אלו שלא נכנעים לה, לעייפות.
מרגע שגררתי את עצמי הבוקר מהמיטה הם זהרו שם,
על הברכיים,
המרפקים,
כפות הרגליים.
זהרו כמו האור הירקרק של עיר הברקת ב"הקוסם מארץ עוץ"...
שלווה של בוקר שישי.

פעם, כשהייתי קטנה, 
היה אז מן סרט בו נקודה בה הזמן נשבר
ונוצר ממנה יקום מקביל,
עולם אחר ומוזר.
נקודת השבירה הזו נראתה אז דמיון צרוף
והיום היא שלמה לי כל כך וברורה בכל נקודה שבגוף.  

כל שבוע חוזרת לנקודת השבר,
מרחפת מעל ונוחתת מנגד
בעולם בו אני איני והנני
ושם תחכה לי אתה.  

בין העצב ליצר,
הכאב מייצר לי
שברי הבנה ושלווה.

איד יקר, אני שמחה בך.  

עבר עלי יום טוב.
באמת טוב.
הילדים היו מקסימים, אירחנו חברה שלי עם הילדים שלה.
טיילנו בחוץ, שזה תמיד עושה לי מצברוח טוב והיה מזג אויר מקסים, תאורה צבעונית של שמש חורף מדהימה. היה יום צלול...  

בערב, הספקתי לסדר את הבית, לשטוף את הכלים, ואפילו לקלח את הילדים, כך שלאיש לא נשארה אף מטלה.
רק סיפר סיפור לפני השינה, וזהו. ובא לשבת לידי, בסלון.

חשבתי שיהיה זה לילה מוצלח להיות לו לאישה טובה.
אז הצעתי את עצמי.
ניגשתי,
שאלתי אם במקום לראות טלוויזיה היה רוצה אולי שאפתה אותו.
הוא עשה את הפרצוף הנבוך הזה, ואז חייך חיוך קטן. זה הסימן שכן.  
התחלתי ללטף. הוא עצר אותי. התחיל ללכת לכוון החדר. 
הלכתי אחריו.
אחר כך הריטואל הרגיל - קצת מזמוז ציצים, ויאללה לכניסה הקרקעית.
תוך דקות ספורות הוא כבר שכב מותש לצידי, ואני כמרקחה.

חשבתי לעשות מעשה,
שלחתי יד לעסות,
הוא שכב שם ונתן לי לגעת.
אחרי כמה דקות כאלה שאלתי אותו אם נעים...
הוא עיווה את פרצופו ואמר: "זה מוזר".
שאלתי אם מוזר טוב או מוזר רע,
אמר: "מוזר" והרים את גבותיו בסימן של מאיפה-אני-יודע-תעזבי-אותי-עם-השאלות-שלך... וביקש שאפסיק.

נשארתי שם לידו, לבד.
לבד לבד.
זה לא שיש לי בעיה לגלות שמשהו לא נעים לו ולעבור למשהו אחר... אבל - שום דבר לא נעים לו.
קצת מסיונרי, קצת בדוגי, וזהו.
אין יותר שום דבר שאפשר להכניס לחיי המין שלנו.
לבד.

מעיל אדום ארוך, מצמר גמלים מגרד, אבל מחמם.
היא נכנסה, מסיטה את הבד השחור שחסם את הכניסה.
הוא עמד במרכז האוהל על מחצלת גדולה, כריות ארוכות פזורות מסביב.
בידו החזיק סרט סאטן רך.
איש גדול, שחום. שיערו הארוך פזור על כתפיו, שחור כפחם. פלג גופו העליון מוצק ושרירי, סנטרו זוויתי, האף הלחיים והעיניים. עיניים ירוקות רושפות מתחת לגבות העבותות.
לא מגולח.
לבוש רק בשרוואל שחור, יריעת בד אדומה קשורה למותניו.
הדרמטיות של האוהל תפסה אותה לא מוכנה. היא הציצה שוב, עיניה מתרגלות לאור המדורה הקנה בפינת האוהל שהייתה התאורה היחידה. לא, בעצם גם כמה נרות שם, בירכתיים.

ריח חזק של גמלים ועיזים, וצליל תיפוף רחוק החזירו אותה לילדותה, בשבט. לאימה שאורזת את המטלטלים, קושרת על גב החמור. אביה שהגיע עם העדר ומזרז אותה ואת אחיותיה לצאת מן האוהל.
"יש עוד לעבור את רכס ההרים הזה לפני שנגיע לדוד", הוא גוער בהן, והן אחריו, יוצאות עם החמור לדרך.
הוא מגן עלינו, היא ידעה. אחותה הגיעה לגיל 14 והשבט החליט שעליה להינשא. אבא לוקח אותנו רחוק מהשבט, שאיש לא יפגע בה. או בי. או בקטנה. שאיש לא ינקום באמא או בו.
גם כך תמיד לעגו לו על שיש לו רק בנות ולא הביא בן שימשיך את השושלת. אז כשסירב להשיא את אחותה? 

מגע אצבעותיו על סנטרה החזיר אותה לאוהל. זה זמן רב שלא דרכה באוהל שכזה. רק הריחות סוחפים אותה למחוזות אחרים, אבל היא כאן.
חזרה אליו.
שם את ידו על ראשה והנחה אותה לכרוע, בעדינות. ללא מילים.
העביר את אצבעו על כתפיה העטויות במעיל ובתנועה חדה סימן לה להסיר אותו.
היא השילה את המעיל מכתפיה ונותרה על ברכיה, לבושה בכותונת בד דק.
כל תנועותיו היו רכות ואיטיות. זה לא מתאים למבט הזה, היא חשבה. המבט שלו אומר יותר.
הוא אחז בעדינות באחורי ראשה והוריד אותו כלפי החזה. ידעה שכך הוא רוצה שתישאר, אף ללא שאמר לה דבר.
היא הרגישה את הסימנים שנותנת המחצלת בברכיה, אך לא העזה להרים את ראשה או לבקש דבר.
הרגישה את סרט הסאטן נכרך סביב צווארה. בנוף הגס של האוהל והמחצלת והריח, זה היה נעים, מלטף. השתוקקה שימשיך לסובב את הסרט סביב צווארה כך שייגע בה...
הסרט נקשר. תם הליטוף.
בהביטה אל הרצפה ראתה את כפות רגליו סובבות בחדר ושמעה כי הוא אוסף דברים. לא יכלה לראות מה.
כשראתה את הכפות פוסעות אליה, הרעד בגבה סמר את הפלומה בעורף... היא השתוקקה אליו.
אחז בידיה, קשר אותן זו לזו מאחורי גבה.
אחז בכפות רגליה וקשר אותן זו לזו.
באצבע מורה נגע בעורפה והנחה אותה בשקט לשכב על בטנה.
הרגישה איך עכשיו המחצלת מסמנת את ירכיה החשופים.
באחת חתך את גב כותנתה. היא ראתה את יריעת הבד נפרשת משני מידיה.
כשהרגישה את רגליה מתקפלות מאליהן, הבינה כי הוא מרכיב קשירה אחרת, וכשגם בטנה החלה להתרומם מן הרצפה הבינה כי היא נתלית מרגליה, הפוך.
פרט לחזה , צווארה וראשה, כל גופה היה מורם כעת, מעוגן אל וו שנתלה על אחד מעמודי האוהל.
פחדה שאם תזוז, יקרוס האוהל כולו.
ואז הרגישה את מגעו.
סוף סוף,
לא חבל,
לא בד,
הוא עצמו.
ידיים.
שלו באמת.
הוא העביר את כפתו על שוקיה, ירד לירכיה, היא ציפתה שיגיע כבר אל בין רגליה, אל החום והרטיבות שכבר בדרך, אך הוא המשיך והתעלם ועבר אל גבעת הונוס, אל בטן ולפני שהגיע אל השדיים, נעלם לו המגע.
היא שמעה את צעדיו מאחוריה, אך לא יכלה לסובב את ראשה לראות לאן הלך.
כאילו כיסה את עיניי, אך לא כיסה. חשבה. הלוואי שהיה מכסה את עיני, כך היתה נרגעת הסקרנות.
היא ידעה שכשהיא קשורת עיניים, היא עוברת למקום אחר. הסקרנות נעלמת שם, הציפייה נעלמת שם, הכאב לעיתים נעלם שם...
והיום, היום הותיר אותה גלוית עיניים, אך ללא ראייה. גלויית אזניים, אך בשקט רועם.
היא התכווצה...
כשחזר הרים מעט את מצחה, התנוחה הייתה קשה לה והיא רצתה למחות עליה, אך לא הספיקה לומר דבר לפני שגוש הסמרטוטים נתחב לפיה והודק ברצועת בד סביב פניה.
הוא כרך את הרצועה מסביב לפנים. יופי, הוא עוטף את בראש, חשבה, הוא יכסה מייד את עיני ואוכל להיעלם לי... לא. חשבה. למה? הרצועה נכרכה מסביב לכל ראשה, מסביב לפה, מסביב ללחיים, מסביב למצח... רק האף והעיניים נשארו גלויים. היא יכלה לנשום ולראות.
בשלב זה הרעד התגבר, חציה חושש, חציה זועם...
הוא העביר שוב את ידיו באותו המסלול, אך בטרם הספיקה להתמסר למגע, להתמכר למגע, כבר נגמרה דרכה של הכף והוא יצא מן האוהל. היא נותרה שם, תלויה בחציה, גלוית עיניים, מכוסת פה, משתוקקת וכועסת, ללא יכולת למחות או לזוז או להיעלם לתוך עצמה...
הדם שזרם מן הרגליים אל הגוף כבר החל לשלוח זרמים, החזה כבר כאב, אך נשאר זקור, קצת מהקור, קצת מן התשוקה וקצת מן הדגדוג הקל של סיבי המחצלת שחדרו דרך בד הכותונת.
היא הרגישה את עיניה נעצמות וכבדות, הריח החריף מצמר העיזים היה משכר.
לאט לאט היא הרגישה ידיים עדינות מלטפות אותה, סובבות אותה, היא הצליחה לפתוח את עיניה, אך המבט שלה לא היה ממוקד, היא לא הצליחה לראות דבר, בעיניים פתוחות.
כשסגרה אותן שוב, הרגישה איך היא נרגעת, וממשיכה להרגיש את הידיים שסביבה, נוגעות, מלטפות, מרגיעות, התמכרה למגען עוד ועוד.
הידיים שעכשיו הבינה כי אינן ידיו שלו, המשיכו ללטף, לגעת בשדיה הזקורים, לעבור בין לחיי העכוז, ללטף את הכוס הרטוב, את שרירי הירך המתוחים מן התלייה היו רבות. לא זוג אחד, וגם לא שניים...
בבת אחת הרגישה את הכסוי מוסר לו לאיטו, איך התלייה משתחררת, איך הכותונת נכרכת מחדש מעליה, החבלים מוסרים והמעיל מונח על כתפיה...
כשפתחה שוב את עיניה, עמד רק הוא מולה.
אחרוני הנשים הקטנות שטיפלו בה בהיעדרו סגרו את יריעת האוהל אחריהן.
הוא ניגש אליה במהירות, תלש מעליה את כל הכסויים: המעיל, הכותונת, שארית הבד שכיסתה את ראשה, הרים אליו את ישבנה וחדר אליה מאחור בחזקה שוב ושוב, מהר יותר ויותר ויותר...
בתוך השקט שאפף את המחנה נשמעה זעקה יחידה: "מאאאאססטטטררר, מווותר ליייי לגמוווור?"

היה לי תקליט (כן, תקליט) ילדים בשם "הטיול לארץ התוים".
שלמה ארצי שם לוקח חבורת ילדים זייפנים לארץ התוים כדי ללמד אותם לשיר.
באמצע הדרך, אחרי הרבה סיפורים ושירים,
נגמר צד א` והתקליט מבקש "הפוך אותי, הפוך אותי, נו! תהפוך כבר!"
פעם, בתקופת התקליטים זה היה מצחיק...
היום אני מהמרת שאף ילד לא יבין מה קובץ הMP3 שלו רוצה...

מה שגרם לי להזכר בכך הוא איש אחד.
אחד כזה, שיצר איתי קשר בכלוב.
הציג עצמו.
כתב את כל הדברים הנכונים.
בסופו של דבר אפילו הצליח לעבור כמה וכמה מחסומי פחד שלי.
הרגשתי שזה מישהו שאני רוצה לתת בו אמון, לסמוך עליו.
הלו"ז שלנו באותו שבוע היה עמוס וצפוף ולא הצלחנו להפגש, והדבר נדחה עוד ועוד...
דיברנו בשיחת וידאו,
אפילו ראיתי אותו.
היה לו חיוך חמוד,
אבל זהו.
לא נראה לי הטיפוס שלי.
ועדיין,
משהו בקול שלו,
באיך שהתגלגלו השיחות שלנו טרם ה"מפגש" במצלמת האינטרנט גרם לי לבטל את עניין המראה.
זה לא נראה לי חשוב כל כך...

במהלך השבוע, 
היו לי תכניות שלא רציתי לשתף אף אחד בהן.
גם לא אותו.
תכניות פרטיות, שלי, עם עצמי.
הרגשתי שאנחנו בדרך הנכונה, אבל... זו עוד רק הדרך.
אז כששאל לאן אני הולכת באותו יום המצאתי משהו.
סיפרתי לו את מה שידעו גם בן הזוג, אמא שלי, חבריי לעבודה...

אחרי כמה ימים, כשראיתי שאנחנו מתקדמים לכוון הנכון, שאני יותר ויותר מתקרבת, שאני נותנת יותר ויותר אמון, גיליתי לו ששמרתי מפניו סוד במהלך השבוע.
רציתי לבוא למפגש איתו "נקייה". לא להתחיל מתוך סודות... כאלו יש לי מספיק. 
התקליט של שלמה ארצי מתנגן לי שוב ושוב בראש כשאני חוזרת שוב ושוב על המילים שכתב לי.
על האכזבה, הפגיעה, והכעס שהביע.
לרגע חשבתי שאני לא בסדר,
הוא הצליח לערער את הבטחון העצמי שלי.
ביקשתי את סליחתו,
והוא בשלו.
ממשיך להתעלם, להתעמר, לדרוש, להוכיח.
ואני מתכווצת מכל מילה שמגיעה,
מכל מילת תוכחה.

אחרי כמה ימים כאלו, נפקחו לי העיניים.
ביקשתי שיחליט מה הוא רוצה.
שיחליט האם הוא מתכוון לסלוח.
הוא המשיך לחוד לי חידות וללכת סחור סחור, ואני הרגשתי טובעת במערבולת של בלבול.... 
מרגישה אשמה, ועייפה, ומסורבלת...
המילים שהמשיכו להגיע היו מילות תוקפנות, אמירות מתחת לחגורה, ונסיון להשפיל בשלט רחוק את מה שהיתה אמורה להיות גאוותי.
ניסיתי להבין איפה האיש ההוא, שהרגשתי שקורא את נשמתי כמה ימים קודם...
איפה האיש שחדר לי לנפש והתיישב שם?
איך הוא השאיר את הדלת פתוחה אחריו ונתן למשב הקור הזה להכנס ולהקפיא כל השתוקקות וכל כמיהה?
הוא נעלם.
לא,
הוא התהפך.

שלחתי יד אל דלת הנפש שלי.
סגרתי אותה.
נעלתי במפתח.
המפתח אצלי.
בפעם הבאה יהיה לי קשה יותר לסובב אותו.

כמויות המידע, האנשים, ההודעות...
מישהו צריך לסנן אותם.
לא, אני לא מדברת על האינבוקס שלי...
זה לא העניין.
אמנם יש לי לא מעט הודעות (כמו לכולם, אני מניחה), חלקן מעניינות יותר וחלקן פחות, אבל בסה"כ אני לא מוצפת, וזה בסדר. זה טוב לי.
האתרים מלאים במידע.
מלאים במידע על מי שכתב את המידע.
ועל דיעות על מי שהגיב למי שכתב את המידע.
ובסיפורים.
ובניחושים מה פנטזיה ומה אמיתי...
עולם הדמיון כאן עולה על המציאות, כמו שזה נראה.
ומוזר לי...

חזרתי לאתרים, לפורום, לשוחח עם אנשים.
אפילו מצאתי כמה אנשים שנעים לתקשר איתם.
פתחתי את האינבוקס שבכלוב, וקראתי הודעות מלפני שש ושבע שנים. מאז, כשהבנתי שאני לא לבד במשיכה שלי, שלא רק אנשים הזויים או לא שפויים מתעסקים בפנטזיות השליטה, שהעולם הזה שלם ומזמין הרבה יותר ממה שזה נראה מבחוץ.
הודעה מאיזה מאסטר אחד מגעיל, ששמרתי את הודעתו האחרונה רק כדי לזכור לא לענות לכינוי הזה שוב,
הודעה משתי שפחות שחלקו איתי ידע ורגשות.הודעה מדום שמציע את עצמו, והודעה חוזרת שלי, שצריכה לסרב מחמת הנאמנות שגזרתי על עצמי באותה התקופה.ועוד הודעה אחת מעניינת, שחיממה לי את הלב.
טקסט פשוט ומלא אמפטיה, מאדם שלא ניסה לפתח איתי מערכת יחסים, אלא בעיקר קרא אותי ושוחח איתי על הקושי שביצרים כאלו שנשארים חבויים בפנים. השם של אותו אדם, נראה לי מוכר. 
אחרי כמה דקות נזכרתי,
שכששוטטתי באתר ראיתי את גלריית התמונות שהעלה, והתפעלתי ממנה מאוד.
חזרתי אל הגלריה, ושוטטתי בה שוב. 
אחר קראתי את הודעת הפתיחה שלה, בה הוא מציע ליצור עימו קשר לצילומים.

עצמתי את העיניים.
התלבטתי.
ההגיון אמר שאין סכוי.
שזה לא שפוי.
לא אחראי.
הבטן אמרה אחרת.
שלחתי הודעה.
התרעתי שאני לא בדיוק נראית כמו דוגמנית טיפוסית, אבל שאם הוא רוצה אני מוכנה לבוא להצטלם.
הנחתי שבזה ייגמר העניין.
שכחתי ממנה.

חזרתי לשער הראשי, למעלה כבר הבהב הכיתוב על הודעות חדשות.
קראתי,
לחלק מהן הגבתי, לחלק לא.
תמיד מצחיק אותי שיש שולטים שבטוחים שהתמסרתי לידיהם עוד לפני שהחלפתי איתם מילה בודדת.
מישהי באמת עונה להודעות בסגנון של "קוראים לי X, ואם את בולעת אז צרי קשר"...?
בין ההודעות היתה אחת, שנקראה לי מעט אחרת.
היה ברור כי מאחוריה כותב אדם. אדם אמיתי.
לפעמים זו אינטואיציה,
לפעמים משהו בין השורות.
אבל היה שם משהו.
מישהו התחיל איתי שיחה.
לא סשן וירטואלי, שיחה.
המשכנו לשוחח כל הבוקר ואחר הצהריים.
הוא היה אינטיליגנטי, נעים, אסרטיבי במידה הנכונה.
משהו התחיל לדגדג שם, בפנים. הופתעתי לגלות שזו תחושה טובה.
לאט לאט הכוון התברר, זה מישהו שהייתי רוצה לבדוק איך מתקרבים אליו.
באותו ערב הלכתי לישון עם חיוך גדול על השפתיים.
אה, כן, ועם שמו כתוב על ירכי הפנימית.

פחות עניינו אותי ההודעות שהמשיכו להגיע, הייתי בעיקר צמאה לקרוא קצת, "להתעדכן", להזכר...

מדי פעם נכנסתי לאינבוקס, "לנקות" את ההבהוהבים המציקים של ההודעות שהמשיכו לזרום.
בין לבין אני מזהה את השם שלו.
אותו צלם.
פותחת את ההודעה, מתכוננת לניסוח עדין שמנסה לא להעליב אותי ומתנצל על שלא יצלם אותי.
הפתעה.
הוא ישמח לצלם אותי.
ישמח?
כמה מוזר...
שולחת לו הודעה, מתחילים להתכתב. אני עוד לא מבינה שהוא באמת הציע לי להצטלם. לי...
באחת כל חוטי ההגיון שלי מתגייסים לפעולה..
מסבירים לי,
שזה לא שפוי,
להפגש עם גבר, זר, לסט צילומים של תנוחות קשירה.
את לא מכירה אותו,
ואם הוא ינצל לרעה את הפגיעות בה תהיי?
אני כמעט ומבטלת,
ואז נמלכת בדעתי.
זו הרי הזדמנות יוצאת מן הכלל.
לנסות בלי להסתכן בלאכזב.
הרי מעולם לא נקשרתי,
לא באמת.
מעולם לא עברתי סשן, או נפגשתי עם שולט.
אז הנה הזדמנות,
ללכת הכי קרוב שיש, לבדוק את עצמי עוד לפני שאני מערבת רגשות ומיניות...
להבין האם אני יכולה לעמוד במשהו כזה?
האם יש בי את הסיבולת, הסבלנות, יכולת ההתמסרות הזו?

ביום שני בבוקר הלכתי לעבודה בחוסר חשק, חיכיתי לסוף היום, לברוח משם.
לצאת, להתארגן ולסוע.
בצהריים הגעתי לבית המלון.
מגדל גבוה ליד הים.
ספרתי את קומותיו.
הסתכלתי בפתק.
ספרתי שוב.
אני אמורה להגיע לקומה האחרונה.
הרגשתי את המתח בגוף.
לקחתי את התיק, ויצאתי מהרכב.
במעלית עצמתי עיניים.
לקחתי נשימה עמוקה.
הגעתי אל דלת החדר. נקישה.
הדלת נפתחת, מאחוריה אדם עם חיוך מאיר.
נכנסת.
הוא מזהה את המתח.
מציע כוס מים,
יושבים לדבר.
פתאום פחות קשה לי להיות שם.
והרי, אם היה לי כל כך קשה לא הייתי באה.
תוך כדי שיחה מסתכלת על ציוד הצילום הפרוש בחדר.
הוא באמת בא לצלם.
שמחה ששלחתי את כל פרטי הפגישה לאחותי, אבל מרגישה לאט לאט שלא יהיה להם שום שימוש.
שהכל יהיה בסדר.

אחרי רבע שעה בערך מתחילים.
הוא מסביר,
ואני מרגישה כמו תלמידה צייתנית.
מבקש שאתפשט, ואני, שהייתי בטוחה שזה יהיה החלק המביך ביותר מחליקה החוצה מהחולצה והמכנסיים בלי יותר מדי מאמץ. מתרכזת בשיחה איתו ולא במה אני (לא) לובשת.
כשהוא קושר את ידי מאחורי הגב לתנוחה הראשונה אני עוצמת עיניים.
מתרכזת.
מדי פעם הוא עוצר ומוודא איתי שאני בסדר, אני מהנהנת בראש לאות כן.
לא רוצה לצאת מהריכוז.
פוזיציה ראשונה, ושניה.
מדי פעם הוא מסדר אותי, מזיז, מעצב.
ואני שם.
שקטה ובוטחת.
משהו מרגיש לי מאוד נכון.

בסט הרביעי או החמישי, אני מרגישה את השרירים בגוף.
כואבים ורפויים בו זמנית.
אנחנו מסתדרים לסט נוסף, אני יושבת, אזוקה בפינת החדר.
מרב עייפות משעינה את הראש כנגד הקיר.
אני שומעת אותו מבעד לכיסוי העינים.
ככה, בדיוק.
כשהכסוי יורד, והעיניים מתרגלות בחזרה לאור, אני רואה אותו מחייך. מרוצה.

לאחר שעתיים וחצי אני לובשת חזרה את הבגדים, מארגנת את התיק. שותה עוד כוס של מים.
הוא מראה לי חלק מהתמונות בצג המצלמה,
ואני לא מזהה את עצמי בהן. לא במבט ראשון בכל אופן...
הוא מחייך אלי.
אני מחייכת בחזרה.
הוא לוקח תפוח מהקערה שעל הדלפק ומושיט לי אותו. לדרך, שיהיה...
אני יוצאת מהחדר, יורדת במעלית, מסמסת לאחותי שנגמר ושהיה כיף, ויוצאת מבית המלון...

עכשיו אני מוכנה.