סיד-חרטא...

הופך אותנו כל כך יצירתיים!!!

זה תמיד מתחיל באוטו, היא אמרה לי.
את תמיד מתחילה לכתוב על הנסיעה לשם.
לא מוזר?

לא.
עניתי.
איך מוזר?
זה באמת תמיד מתחיל באוטו.
זה לא מתחיל בביתו, 
זה גם לא מתחיל בדלת הכניסה למועדון.
אפילו לא ביער, ולא במדבר...
זה תמיד מתחיל באוטו.

למה? מה את כבר עושה באוטו?

די כלום,
עניתי.
בעיקר מתחילה להתרגש...

ממה יש לך להתרגש כשאת לבד באוטו?
שאלה.

אני לא לבד באוטו,
עניתי.
אני אף פעם לא לבד...

כבר בנסיעה אני מרגישה את השינוי,

היום יום מתנדף דרך אזני ועיני, דרך כל נקבוביות הגוף, ומתחתיו נשארת רק אני. עירומה ונושמת.

היום הפתעה, הוא אמר.

הפתעה...

כשאני מגיעה למגרש החנייה הזמן כמו עצר מלכת. הקפאתי את העולם שבחוץ, ועכשיו זמן משחק.

אני יוצאת מהרכב ונכנסת לשלו.

במושב האחורי יושבת מישהי שקטה.

אני נשענת אחורה והוא שולח יד לוודא.

״כן, זכרתי מאסטר״ אני אומרת תוך שהוא מעביר ידו על שדיי נטולי החזייה, מלטף וממשש אותם.

אני מתאפקת שלא להתמסר לרגע. עוד לא. אנחנו עוד בציבור...

 

***

היא נכנסת לרכב. אני רואה רק את הגב שלה.

כשהיא נשענת אחורה השיער שלה מפיץ ריח טוב ואני מחייכת מבפנים. קצת מתרגשת. בעיקר תוהה מה אני עושה כאן בכלל.

כן, נכון, זה נשמע מעניין ומרגש, אבל...

את כבר כאן, אני אומרת לעצמי, צפי ותהני.

הוא מתחיל לסוע בין הבתים.

סמטה ועוד סמטה,

העיר הזו אינה גדולה, אבל נדמה כאילו לא נגמרת.

הוא עוצר בחניית בניין גדול ויוצא.

היא יוצאת אחריו.

לרגע אני עוד משתהה במושב הרכב,

אבל לבסוף פותחת את הדלת ויוצאת גם כן.

 

***

הן יפות.

שתיהן.

כל אחת בסגנון שלה, בצורה שלה.

אחת פראית, 

אחת אלגנטית.

אני פותח את הדלת ונכנס.

מרוצה לגלות ששתיהן בעקבותיי, אף אחת לא התחרטה.

לפחות זו שיכולה להתחרט....

אני מסתובב אליה ומורה לה לפשוט את הבגדים.

בנתיים מוצא מקום ישיבה נח לשניה.

״משחקים״ אני מודיע,

מכסה את עיניה ומוריד אותה על הברכיים.

 

***

המכנסיים שלי ירדו,

גם החולצה.

חשבתי שיהיה לי מוזר, או קשה בנוכחות מישהי זרה,

אבל אני לא חושבת על כלום.

רק מרגישה את ידו של מאסטר, את הזין שלו בפה שלי, את ירכיו על הלחי שלי...

אין כאן דבר יוצא דופן.

הוא קושר את ידיי מאחורי הגב, ומתיישב בשנית.

אני מחזירה את הזין שלו לפה, וממשיכה.

***

אנחנו יושבים ומדברים, מקשקשים על הא ועל דא כמו בכל שיחת חולין,

רק שהפעם הוא ערום ומישהי מוצצת לו.

מדי פעם, אני תופסת באיזו סיטואציה סוריאליסטית אני יושבת, וקצת נושמת עמוק.

זה הזוי.

וזה עושה לי נעים.

וזה הזוי שזה עושה לי נעים.

״לא מעייף אותה? להיות קשורה ככה כל כך הרבה זמן?״ אני שואלת.

הוא מחייך חיוך שבע רצון ולוחש לי ״זה לא משנה אם זה מעייף אותה. היא שם עד שאומר לה אחרת״.

אני רואה אותה מתאמצת.

ערימת השיער שעל ראשה נעה במרץ, ואני לא יודעת אם אני יותר מרחמת עליה, או יותר מתרגשת ממנה...

״אני יכולה להרים לה את השיער לאחור?״

***

אני מרשה.

היא קמה וניגשת אל ערימת השיער המתנוענעת. בעדינות אוספת את השערות אל כפותיה, ומחזיקה בהן.

יש לה ידיים דקות ועדינות שמשתלבות יופי בתוך השיער של חיית הפרא שלי...

לאט אני רואה איך יד אחת עוזבת את השיער, ושולחת ליטופים קלים אל הגב הכפוף תחתיי.

היא מביטה בי, ואני מסמן לה שהיא יכולה להמשיך...

 

***

 

הגוף מכווץ כולו,

השרירים עובדים חזק.

אני הרי לא קטנטונת והעומס עליהם בפוזיציה הזו לא מועט.

אני יונקת ומלקקת, מהדקת ומשחררת ומקשיבה לאנחותיו של מאסטר.

פתאום השיער שלי מורם מעל פני, והשערה המרגיזה שנדבקה לי לשפתיים מוסטת.

תוך כדי תנועה אני מרגישה זרם דק של רוך מטייל לי על הגב. ֿעוד ריכוז של רגע קטן ואני מבינה שאלו אצבעותיה המלטפות.

אני רוצה לומר לה תודה, אך הפה שלי עסוק במשהו אחר.

 

***

אני לא מאמינה שאני כאן. שאני חלק מזה. מה אני עושה כאן בכלל? 

אבל גם לא יכולה ללכת. אני רוצה לדעת מה עוד יקרה כאן היום.

שככה יהיה לי טוב...

 

***

אני מניח יד על כתפה ומורה לה להתרומם לאט לעמידה.

היא מתקרבת לאט לאט אלי, מגששת בחדר, עיניה עדיין מכוסות.

אני כורך את החבל סביב הכפות הקשורות ומחבר אותו לוו בתקרה.

היא מתכופפת מהזוית המכאיבה בדיוק אל המיקום והזוית אותם חיפשתי.

אני אוחז בחבלים הכורכים אותה, וחודר אליה בכח.

גניחות קטנות,

אחר כך גניחות חזקות יותר,

ולבסוף השאגות שלה, שאני כל כך אוהב... 

אנחנו שם.

***

 

אני מרגישה אותו בתוכי, פועם ומטלטל,

לא שולטת בצעקות,

לא שולטת ברעד,

לא שולטת בשום שריר,

נתונה לגמרי לכוונון העדין שלו.

לאן שיזיז אותי - לשם אנוע.

התחושות מתעצמות, ואני שומעת את הגניחות שלי יוצאות מעצמן... לא מפסיקות.

״יש כאן מישהי״, אני אומרת לעצמי ״ששששש״...

אבל זה לא עוזר.

אני לא במקום של איפוק, 

לא ביכולת לחשוב בצלילות.

מוטלת באוויר,

צורחת בעונג...

 

***

הוא יוצא ממנה.

מחבק אותה ומתיר את כבליה.

מחייך אלי ומסמן לי להתקרב.

הוא מחבק אותה מאחור

ומזמין אותי לחיבוק איתם.

זה נראה לי קצת משונה,

אבל אני לא באמת רוצה לסרב.

מתקרבת.

אנחנו עומדים כך, רגע ארוך,

מחובקים.

״תודה לך״ אני שומעת אותה לוחשת לי ומחבקת אותם חזק עוד יותר.

נכנסת אל הרכב. 
מחייכת אלי.
על מי את עובדת עם העאלק ביישנות, על מי?
מתחת לשפתה התחתונה מציץ לו כבר החיוך האמיתי שלה, זה הפראי שרק מחכה שנתרחק מעט מהמולת העיר כדי לקום מרבצו.
אני מכיר אותך, מותק - וחסודה - את לא...

נוסעים בשקט.
אני שולח יד ותופס את כפה.
היא אוחזת אותה חזק, ואחר מרפה ונותנת לי לקחת אותה אל חיקי. אני מניח אותה על ירכי, קרוב קרוב לזין. אבל רק קרוב... אני נוהג. 
עוצר את הרכב.
היא שוב מחייכת אלי.
עדיין חסוד מדי.
אני שולף את כסוי העיניים ומלביש אותו על ראשה.
רואה את הכתפיים שלה משתחררות, 
ואיך החיוך החסוד נעלם.
יודע שאוטוטו, עניין של כמה שניות, וההוא, הפראי, שאני אוהב יתחיל לזרוח בין שפתיה.
אני ממשיך בנסיעה, והיא מפנה את הראש אל החלון, כאילו מסתכלת בנוף מבעד לחושך המכסה את עיניה.
ידיה בחיקה, וכל טלטלה של הרכב יוצרת גל בעמוד השדרה שלה.
ככה היא, כשהיא שקטה. נמסה לתוך עצמה ונותנת לתחושות שלה להכתיב את מנח הגוף.
אני מביט בחזרה לכוון הנסיעה מרוצה.
היא כבר במקום שאני רוצה אותה.
היא חזרה להיות שלי.

כשיורדים לדרך העפר, שדיה קופצים תחת החולצה, והיא משתדלת לא להטלטל יותר מדי.
אני עוצר לצד הדרך, לוקח את הציוד, וניגש אליה.
היא יוצאת בחשש.
אני אוחז בידה ומוביל אותה בירידה אל פלג נחל קטן. הירידה לא תלולה, והיא צועדת אחרי בבטחה, ועדיין, ליתר בטחון אוחזת בכפי חזק חזק שלא ליפול.
היא יודעת שלא אתן לה ליפול.

ביער היא מסוגלת לצאת. 
החיה הפראית שבה מתגלה בפני.
אני מביט בה כשהיא עומדת על ארבע מולי, מקשיתה את הגב, מוכנה לקבל אותי לתוכה. הכל פעור ומוכן לכבודי ועיניה, מורמות אלי מבעד לכסוי.
אני קושר את ידיה ואחר את רגליה, מרתק אותה לעץ סמוך ומתיישב.
ענף מזדמן הופך לכלי הצלפה יעיל,
ובין כף ידי לענף החובטים בה, קשת הגב מתקמרת ומתקערת לה שוב ושוב.
הישבן שלה עולה ויורד, 
אנחותיה הקטנות והמתוקות נשמעות חלשות וברורות.

אני משליך את הענף הצידה, ומלטף את כל גופה. הישבן, הגב, השדיים, מתעכב על הפטמות שלה, על השפתיים.
כשאני בא אל קרבה היא נאנקת. הרבה רעש היא עושה, הכלבה הקטנה והמפונקת שלי.
לא סתם לקחתי אותה ליער...
״אף אחד לא כאן, את יכולה לנהום ואיש לא ישמע״ אני לוחש לה.
אני כורך סביב מתניה חבל, יוצר ממנו מושכות ודוהר מעליה ולתוכה, והיא מתפתלת וגונחת, שואגת ונצמדת אלי עוד ועוד...
״בואי כלבה שלי, בואי קרוב יותר״ אני פוקד והיא מתאמצת להצמיד את הישבן המפואר שלה אלי עד שרצוני שבע.
אני מניח אותה על המחצלת, מתנשמת ומתנשפת.
ומלטף את הגב שלה.
נשיפותיה ארוכות, ומלאות בחציין צחוק של שחרור.
הרעד שעובר עוד בין רגליה נגלה לי,
ואני מביט בו ארוכות.
אחר כופת אותה לעץ, ויורד אל הנחל.
מלמטה, אני רואה אותה, שעונה בגבה על הגזע המפותל, רגליה אזוקות אליו, ידיה מחוברות זו לזו, שקטה.
הרוח מלטפת אותה והיא מתמכרת לתחושה הזו, עוצמת עיניים ונחה.

אני רוחץ במים הקרים, 
ולאחר זמן מה עולה חזרה אל הכלבה הגזעית שלי, מתיר את קשריה, ומניח לה לצנוח לצידי.
אני מסיר את כסוי העיניים ונותן לה לחוות את האור האחרון שעוד רואים בין צמרות העצים, היא מתבוננת בהם כתינוקת שמגלה את העולם בפעם הראשונה.
גופה רפוי, וידה מלטפת את אשכי.

כשאנחנו חוזרים לרכב, היער כבר חשוך.
לפני שאנחנו נכנסים, היא עוצרת ומבקשת רשות לשוב שוב אל היער לרגע קט.
אני מאשר, והיא נכנסת בין העצים.
לאחר שתי דקות היא שבה לרכב.
היא מחייכת אלי חיוך פראי מפוייס, ואומרת ״כמה נהדר היה להיות עירומה ביער, רציתי להיות כך עוד רגע קטן אחד״.


אני נושק לשתי עיניה, ופוקד עליה לרדת לי.
״תודה, מאסטר״ היא עונה כשפיה מלא.

 

כשהחבל שוב נכרך סביב מתניי, הנשימה התחילה להסתדר.

כשנכנסתי בשערי הדירה חייכתי.
כמה טוב להתראות עם מכר ותיק שכזה…
אחרי חיבוק הפגישה והחלפת ה״מה שלומך״ הרגיל, התיישבנו לקפה.
כך זה תמיד,
דא והא, וקשקושים של שני אנשים עם המון תחומי עניין משותפים.
הוא הראה לי את הדירה החדשה, ושאל אם לא חסר בה משהו אולי…
״עציץ גדול יהיה נחמד״ הצעתי והוא הניד ראשו בהסכמה, ניגש אלי, תפס בשערי בחזקה והוביל אותי לחדר נוסף.

על הקיר היו קבועות שתי לולאות ברזל גדולות.
מוצמדת אל הקיר, עיני נעצמות במהירות, והחיוך שעל שפתי מתפשט עוד יותר במהירות, מטפש במעלה קמטי ההבעה החדשים שלי ומגיע כמעט עד האזניים. כל כך מתוח היה החיוך, עד שלשפתיים כבר לא היה לאן להימשך, והן נאלצו להפער… וכך, בפה פתוח מצאתי את עצמי נושמת מהר כאשר יד שמאל הושמה באזיק עור רך ונתלית באחת הלולאות, נושמת מהר עוד יותר כאשר גם ימין הושמה בן.
העיניים נפקחו ונעצמו פעם כך ופעם כך, עד שהאור מן החלון מעט סינוור אותי.
״הנה, זה משקיט אותך, לא?״
הוא הניח על עיני סרט שחור רך, ואני תהיתי מאיפה לעזאזל הוא יודע?

אחרי כמה דקות של ״הלבשה״ ו״הפשטה״ מכל מיני לולאות, חגורות ואזיקים, הרגשתי אותו משחרר אותי.
״רק שזה לא הסוף״ חשבתי. ״אולי הוא רק רצה לעשות קצת טיזיניג? לא.. לא יכול להיות״ נשמתי וחיכיתי.
בשמחה זיהיתי את הסימן שנתן לי והתקדמתי לאן שסימן לי, עיני עוד קשורות בסרט השחור.
״שכבי על הגב״.
נשכבתי.
ידי נקשרו זו לזו והורמו אל מאחורי הראש, והוא התחיל לכרוך חבל על שאר גופי. צמרמורת עברה בגוף, והחיוך והנשימה התערבבו להם זה בזו...
הרגשתי את החבל מטייל, מונח עלי בצורות שעוברות לו בראש.  ״ששש…. אל תפריעו לו לצייר״ חשבתי.

בית החזה, המתניים, הרגליים הוצמדו אל המשכב והודקו.

 

כשהחבל נכרך סביב מתניי, הנשימה התחילה להסתדר.

לאט לאט שקטה.
לאט לאט הסתדרה.

העיניים שתחת הסרט כבר לא היו עצומות בחזקה, אלא רפויות, והזרמים האלו, החצופים, שוב עברו בגוף…

הוא מישש בידיו את השדיים שלי, ואת ערוותי החבויה. אחר נטל עוד חבל וקשר את ברכי זו הרחק מזו, מותיר אותי רתוקה ללא יכולת להצמיד אותן אפילו לא קצת וכך מפנה לעצמו גישה ישירה.

 

אצבעותיו ליטפו, וגירדו, צבטו ודגדגו, אחר יצא מן החדר וכשחזר הצמיד אלי ויברטור גדול.
״נו, פאדיחות...״ עלה בראש קול קטן מבעד לאפיפות החושים שלי ״עכשיו יקח לי שנתיים לגמור, ואני ארגיש טפשי...״.
מהר מאוד סילקתי את המחשבות הללו,
וחזרתי לחושי המעורפלים. הזרמים עלו בין רגלי והתפשטו לשאר הגוף.
לא הייתי צריכה לצעוק, לא יכולתי לזוז.
היה לי טוב בקוקון הקטן שיצר סביבי.

יכולתי להרגיש הכל…
הכל…

הכל…

 

הגמירה הגיעה. תפסה אותי רועדת כולי, מעונג, מאושר, מהפתעה.
לא יכולתי לברוח ממנה, לא יכולתי להפסיק באמצע, היא הגיעה, ונשארה. התפתלתי תחת החבל בתחושת התפוצצות אדירה.
ידעתי שהוא נהנה לראות אותי כך. הוא לא ידע כמה נהניתי אני שיכולתי להיראות בפניו כך.

הוא הניח לי לנשום, אחר התיר את החבלים. הנחה אותי להתרומם והוביל אותי מחוץ לחדר.
חושי העמומים הספיקו בדיוק כדי לשמור על שווי המשקל שלא אפול, מובלת עטופה בידיו אל החדר הסמוך.

שם, שחרר לכמה רגעים את כסוי עיני וכך יכולתי לראות כי במרכז החדר עומדת קשת ברזל גדולה, תחתיה שולחן ארוך. לאחר שהשכיב אותי עליו, חזר וכיסה את עיני.
הידיים נקשרו שוב זו לזו, ואחר כך גם הרגליים. ארבעתן נתלו אל וו משתלשל מרום הקשת.
ושוב ידיים, מדגדגות, סוטרות, צובטות ומצליפות. תמיד לסירוגין.
אחרי כל סטירה הגיעה הליטוף, מרגיע את הכאב, ומכין את הלחי (פנים או ישבן, לא משנה) לנחיתת הכף הבאה.
הוא קשר, והצליף, הפך וקשר שוב, בדק וחקר כל נקודה בגוף.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי נתונה שם בין ידיו, מונחת.
שקטה.

כשהגיע הזמן, ושחרר אותי, ליווה אותי למקלחת, והניח לי לשטוף את הגוף המאומץ.
מגבת,
וכוס קפה נוספת.
עוגיה.
חיבוק.
ושוב שיחת הדא והא הזו, ממנה הכל התחיל.
מעגל קסמים מעורר תיאבון…

לפני שיצאתי הביתה שאל בחיוך ״נו, אז מה את אומרת על הבית החדש שלי?״

ואני?
אני בכלל לא התכוונתי לכתוב לו כך.

זו פרייה שקפצה לה כך החוצה מתוך אצבעותיי והחלה לכתוב ולכתוב.
אני התכוונתי להמשיך ולשאול לשלומו, או לספר לו קצת מה שלומי.
והוא?
כתב לי בחזרה שהוא נהנה לקרוא אותי, אבל ישמח גם קצת לשמוע מפרייה.

אני עובדת איתן.
רואה את השמות שלהן, מכירה את הסיפורים שלהן.
אני יודעת מי פגע בהן, ואיך.
וכמה.
בעיקר כמה.
אני קמה בבוקר ונוסעת כדי להתמודד עם הסיפורים שלהן.
וחוזרת כמה שעות אחר כך כשהכל עוד מהדהד.
אני לא רואה סרטים עם סצנות אונס.
לא רואה סרטים עם אלימות.
לא יכולה להכיל את המחשבה שהדברים האלה קורים גם ״מחוץ לעבודה״.
והם קורים...
ואני קטנה מלהכיל.
אני סופגת את הכאב שלהן, 
ומנסה להחזיר קצת אהבה.
להסתכל להן בעיניים.
להחזיק להן את היד.
כל זאת דרך שפופרת הטלפון, או מדי פעם אפילו פנים אל פנים.
לא מבינה איך מישהו מסוגל להכאיב כך, להשפיל כך, להקטין כך אדם אחר.
לפעמים לילדה, או לילד. לפעמים סתם לחלש/ה ממנו...

ואז... 
באפר.

אני לובשת את מחוך הנפש שלי.
יוצאת מתוך עצמי ומתיישבת לרגליך.
מושיטה לך על טס את יישותי.
ומוסרת לך את השליטה בי.
מתמסרת באהבה.

בהסכמה הדדית.

פנימה והחוצה.
פעם מסתכלת לתוכי,
ופעם מסביבי.

פעם הוא מסתכל לתוכי.
ופעם מסביבי.

כשהחבל נכרך,
הנשימה מעמיקה, ומשתחררת.
כשהחבל עוטף,
הופך הוא לגולם שלי.
בתוכו אני נמסה לתוך שלב חדש,
לתודעה חדשה.

כבר שכחתי איך זה... :)

כשהיה בא אלי, 
כולו מלא ברצון טוב,
רק משימה אחת היתה לו בראש.
שאגמור.
לעצמו לא דאג,
ידע שכך או כך שניים שלושה חיכוכים והוא מסודר...
אבל האורגזמה שלי הפכה למסע הצלב שלו.

היינו יחד.
חיבקתי אותו,
ליטפתי, נישקתי מצצתי וינקתי,
והוא בדרך לשם, 
חוקר וממפה את הדרך הנכונה והקצרה להגיע אל אותה אביונה נחבאת.
פלא שהיא התחבאה טוב?

יום אחד שמתי לב, שכאשר אני שקטה בזמן הסקס, 
הוא הופך מהוסס יותר במסעו.
כבר היו דברים מעולם,
כבר ניסיתי להראות או ללמד איך,
לרב זה הביך אותו ולא הביא למקומות טובים,
אז ויתרתי.
מאחר ובגלל דומייתי הוא היה קופא, הופך חסר בטחון ומפוחד, לא יכולתי לאבד את מעט החוזק ששידר, ומייד התחלתי "לעשות קולות".
להאנק חלושות,
לגנוח מעט,
לנשום עמוק ומהר כשצריך.
(לכי, לכי יא מזייפת!).
זה הניח את דעתו.

לפני כחצי שנה הצטרף לחדר המיטות שלנו שותף...
יותר נכון, הצטרף לחדר המיטת *שלי* שותף.
מסאג'יסט נהדר, 
ידיד אמת.

גם כשניגשתי למלאכת הגמירה, הבנתי שהדבר אינו כה קל.
נכנסתי לאתר,
ראיתי שם סרטון של בחורה נקשרת, מוצלפת ומוצצת בחדוה רבה.
זה היה מעושה ודוחה.
עוד סרטון ועוד...
ובסופו של דבר הגיע  סרט פשוט. בו נראתה בחורה, יושבת עירומה, ומשתמשת באצבעה על מנת לגמור.
לא היתה שם מוסיקת רקע, לא אנשים מסביב, לא מבטים שמוגנבים אל המצלמה כדי שיראו שהיא נהנית מהאקסהביציוניסטיות...
סתם בחורה מאוננת. בעדינות. 
זה היה אחד מקטעי הוידאו הכי יפים שפגשתי מימי.
ניסיתי ללמוד גם.
לקח לא מעט זמן להבין איפה כן, איפה לא, איפה זה נעים, ואיפה סתם מגרה עצבים חשופים..
ובמשך תקופה ארוכה לא הבנתי למה אני נהנית, אבל...
לא גומרת.
מאחר ובמהלך השנים באמת שלא הייתי יכולה לזכות בתואר הגומרת הסדרתית (אולי אפילו בנגטיב המושלם שלו), התחלתי לחשוב שאולי אני "דפוקה".
מי יודע, אולי נשחק לי הדגדגן,
או ששכחו לחלק לי נקודת G בתור להוולד...
זה היה מתסכל.

ערב אחד,
לקחתי את חברי המסאג'ר והתיישבתי לבד בסלון.
הפעלתי והעברתי, ליטפתי והצמדתי.
היה נעים, 
מאוד נעים.
מצאתי את נקודות ה"כמעט" שכה אהבתי וכה תיעבתי...
ולרגע נפלטה לי אנקה.
התבישתי בעצמי,
מה פתאום קולות?
קולות זה מה שאת עושה כדי שהוא יהיה מרוצה ויהיה משוכנע שהנה, הוא כבש את היעד.
מה קולות עכשיו, מה?
הקול הזה, עד כמה שזה היה מוזר,
גרם לי להרגיש קרובה בפרומיל נוסף אל האביונה.
ממש ממש תיכף...
אחרי כמה דקות הרשיתי לעצמי עוד גניחה שקטה קטנה.
הו!
שוב קפיצה אלי גמר.
כשהרשיתי לעצמי לייבב לעצמי בשקט, לנשום בחוזקה בלי להרגיש מפגרת,
להבין שמותר לי לעשות קולות גם עם עצמי לבד, 
שקולות הם לא חלק מתהליך פיתוי, אלא חלק מתהליך העיבוד שלי את התחושה...
אנה פתאום גמרה.
וגמרה חזק.

זה עוד דורש ריכוז מאסיבי,
הסחות דעת לא מאפשרות לי חופש אביוני,
אבל...
אנה למדה לגמור. 
ולא רק יחסים שאמורים להספיק לשנה,
אלא גם סתם, כך,
לגמור.

כן ירבו!