סיד-חרטא...

"זה לא באמת הוא, נכון?"

אני נוסעת לי באמצע המדבר. פאקינג אמצע המדבר. כן, דרך נוף תיירותית כזאת, אבל אין פה כמעט אף נפש חיה. מה הסיכוי, שאעצור מול השלולית ואתן לרכב שלפני לחלוף ראשון ואז אראה אותו ליד ההגה. 
הוא לא הביט בי. היה מרוכז בדרך. 
למען האמת גם לי לקח בכלל רגע להבין שאני מביטה בו. או לפחות במישהו דומה?
רגע. אולי זה בכלל לא היה הוא?
לא משנה. גם אם זה הוא, מה זה חשוב? באמת היית רוצה שהוא יזהה אותך, יעצור ותתחילו לדבר? ממש ממש לא. לא סתם ברחת ממנו, ולא סתם ניתקת איתו כל קשר, ולא סתם בכל פעם ששמעת את שמו זה היה בקונוטציה כל כך לא טובה, שהבנת שהפחדים שלך היו כאין וכאפס לעומת דברים אחרים שקרו לאחרות שהיו איתו. באופן אירוני, מסתבר שעליך הוא שמר והגן הרבה יותר מאחרות. 

הכל התחיל בינינו כאקט של הגנה. 

אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה, והוא מצא חן בעיני, וכנראה שגם אני בעיניו, באופן זה או אחר, סיפרתי לו על ההוא. זה שלא מפסיק לשלוח לי הודעות. שלא מפסיק להציק לי. שלא משנה כמה פעמים אני כותבת לו שאני מבקשת שהוא יפסיק, הוא ממשיך. שזה כבר ממש מלחיץ, ושאני פוחדת שהוא יעשה משהו שיזיק לי. 
באותו רגע קיבלתי הנחיה חד משמעית. "את לא עונה לו יותר. לא משנה מה הוא כותב. לא משנה על אילו נקודות הוא לוחץ לך. כשאת עונה לו, זה מעודד אותו להמשיך. הוא מבין שהוא מצליח לערער אותך". כששאלתי מה יהיה אם זה לא ייפסק הוא ענה: "תני לי את הכינוי שלו. אם הוא לא מפסיק - תעדכני אותי ואני אטפל בזה".
הפסקתי לענות, ואכן אחרי כמה ימים ההודעות הפסיקו. עד אני לא יודעת אם רק בגלל חוסר המענה שלי, או שאולי זה "טופל" כך או אחרת.
כך או כך, נכנסתי לתוך הקשר הזה עם מידת אמון גדולה. אולי גדולה מדי, ומהר מדי. אבל קשה היה שלא לתת אמון במישהו שהרגע הציל אותך מסטוקר, לא?

"זה לא הוא"

המשכתי לשכנע את עצמי. זה היה מישהו עם מראה גנרי, שיכול להתפרש לך בראש שאולי זה הוא. כמה אנשים את מכירה עם קרחת, משקפיים וזקן צרפתי? המונים. אז בדיוק עכשיו, בדיוק פה? איך עכבר העיר הזה יגיע לאמצע השממה, לבד, בדיוק בדיוק מולך?
הצצתי במראה האחורית, לוודא שהוא לא הבין, כמוני, שניה אחרי שחלפנו זו על פני זה, ולא מסתובב כדי לרדוף אחרי. 
מה לרדוף אחריך? גם אם זה כן הוא, הוא לא ירדוף אחריך.

ככה זה נגמר בינינו.
אני בורחת למכונית שלי, מתניעה מהר בכל הריכוז שהצלחתי לגייס, מתנשמת במהירות, לחוצה.
עשר דקות קודם, באמצע מפגש, פתאום רציתי הביתה. רציתי להיעלם משם. הרגשתי שמשהו ממש לא טוב קורה לי. ואמרתי לו את זה. הוא הסתכל עלי במבט אדיש, והודיע לי שאני מוזמנת לארוז את חפציי וללכת. הוא עוד הוסיף שהוא נכנס לשירותים, וכשהוא יוצא מהשירותים הוא מתחיל לספור דקה. אחרי הדקה הזו הוא יוצא מהדלת ואם הוא משיג אותי עדיין בדרך לאוטו, הוא תופס אותי בשיער וגורר אותי חזרה לדירה. רק שאקח את זה בחשבון.
באותה שניה זינקתי על החפצים שלי, על הבגדים, ועל התיק התלבשתי במהירות הכי גבוהה שיכולתי, זרקתי כל מה שלא חייב להיות עלי לתיק, איתרתי את המפתחות, ובעודי סוגרת את הדלת שמעתי את המים יורדים בניאגרה. יש לי דקה להיות באוטו ולנסוע מכאן.
רצתי יחפה למגרש החניה, נכנסתי לרכב והנעתי. איך שיצאתי מהמקום, ראיתי אותו עומד על המדרכה. צעד אחד לכביש והוא היה חוסם את דרכי. התפללתי שלא יעשה את זה. פחדתי שמא יעשה את זה ואני מרב לחץ אלחץ גז במקום ברקס ואדרוס אותו. אבל הוא רק עמד על המדרכה, והביט בי נוסעת משם בבעתה. 

"יופי, זה לא הוא…"

הוא המשיך לנסוע בכוון שלו, לא הסתובב. זה כנראה לא הוא. או שהוא שזה כן הוא, והוא לא זיהה. או שזה כן הוא והוא זיהה, אבל הוא אומר לעצמי שעוד רגע אני אסתובב לנסוע אחריו?
המשכתי לנסוע קדימה, שמחה ששנינו נוסעים לכיוונים שונים. 
כמה דקות אחר כך, מצאתי את עצמי עוצרת את הרכב בצד. לא רחוק מהדרך היה שדה קצור, ועל אחת הערימות עמד עוף דורס מרשים. לא ראיתי מרחוק יותר מדי, וגם לו הייתי רואה - תמיד הייתי גרועה בזיהוי דורסים (חוץ מנשר. ורחם. ובז. אבל זהו…). יצאתי מהרכב והוצאתי ברוגע את המצלמה. התיישבתי ליד הרכב והבטתי בו. ידעתי שהעדשה שלי לא מספיק מקרבת כדי לתפוס תמונה מעניינת, אז העדפתי פשוט להתבונן. זמן קצר לאחר מכן הוא עף משם, ואני שבתי לרכב, עם ראש צלול יותר. נקי. המשכתי בדרכי. עברתי עוד כמה שלוליות, וכמה עליות וירידות, וטפחתי לעצמי קצת על השכם על "נהיגת השטח" המוצלחת. לאחר כמה דקות הגעתי למכשול שאי אפשר לעבור. חריצים עמוקים מדי בקרקע, שרק רכב גבוה מאד ורצוי 4*4 יוכל לתמרן ביניהם, ואני? נוסעת על רכב פרטי, נמוך מים המלח…
בלית ברירה הסתובבתי. 

"ומה אם זה היה הוא, ועכשיו הוא יראה אותי נוסעת אחריו?"

בום. כל הצלילות והחופש נשמטו ממני, לראשי הזדחלו משפטים מהעבר. משפטים שמסבירים לי למה אני באה אליו, ולמה אני צריכה את מה שיש לו לתת לי, וכמה אני צריכה לעמוד בגאווה מול חוסר המוסריות שלי, ושאני לא יכולה לומר לו "לא" על משהו, אם גם אחרי שהוא עושה אותו בכל זאת אני חוזרת אליו… שזו אני שרוצה לפגוע בעצמי ככה, והוא רק האמצעי, ועוד משפטים, ועוד… והם נולדים מחדש בראש שלי בהתאם לסיטואציה הנוכחית - הנה, את רואה, אומר לי האיש הדמיוני שאולי נסע מולי, לא יכולת להתאפק, אז הסתובבת ונסעת אחרי. לא, לא, זו לא היתה הדרך שהיתה חסומה - זו היתה בחירה שלך להסתובב כי לא יכולת להתאפק מלדעת אם זה אני, נכון?
תוך כדי שהקולות האלו נשמעים בי, אני מוצאת את עצמי נוסעת מהר כל כך על דרך העפר, שלרגע אני חוששת שהאוטו יידפק על כדי כך שלא אוכל להמשיך, וברגע השני אני חושבת שאולי זו דווקא אפשרות לא רעה. לחכות פה, עם רכב תקול, לחילוץ, שעד שיגיע ה"אולי זה הוא" הזה כבר ייסע משם…
בכל זאת האטתי. נשמתי עמוק. 
הזכרתי לעצמי שזה בכלל לא משנה אם זה הוא, או לא הוא. 
אין לו שליטה עלי. רציתי לומר שאין לו השפעה עלי, אבל הנה, עובדה שיש… אבל זה לא משנה. הוא כבר לא בחיים שלי. פגשתי מאז עוד אנשים יפים בעולם הזה, שיחקתי עם כמה באופן מרגש ולא אימתני. המאסטר הנוכחי שלי הוא שום דבר שמזכיר אותו, ולא את המטודות שלו, ומהסשנים איתו אני יוצאת מחוזקת ולא מפוחדת. הוא לא פגע בי. רק הפחיד אותי. יצאתי בזמן. היום הוא לא יותר מאיש אחד מהעבר שלי. וזהו. 

המשכתי לנסוע. 
כשחזרתי לאיזור החניה, בין כל המכונית שעצרו בה, היה גם אותו הרכב. זיהיתי אותו. היחיד שהיה בצבע ירוק, בין המון מכוניות לבנות ושחורות. חלפתי על פניו, וניסיתי להציץ תוך כדי תנועה. האיש שישב בפנים בהה בטלפון שלו, אז יכולתי לתת מבט יותר ארוך ממאית השניה. 

"זה לא הוא".

לו היית פה הייתי מביטה בעיניך. 

כמה דברים הייתי רוצה לומר לך.

אך בהיותי אני - הייתי שותקת לך את כל אותם דברים. 

לרב, הכוונה במבחני האש היא למבחנים שהמאסטר מעביר את שפחתו. 

בין אם מבחני תפקוד, לבוש, נראות או משמעת. מבחני כאב, סיבולת, תעוזה או התמסרות.

לעיתים המבחן הזה מגיע כעליית מדרגה בתוך האינטימיות והאינטנסיביות של הקשר. 

לעיתים הוא פשוט כי כך הוא רצה, המאסטר. 

ולעיתים, 

יוצא שגם המאסטר עובר מבחן אש, והאש, היא האש של נשמת שפחתו.
ומדוע זהו מבחן? כי לא תמיד בטוח איך הוא יצא מצידה השני של הלהבה. 

יש מאסטר שכבה ממנה, יש מאסטר שדוחה אותה, או נגעל ממעשה הבעירה הפנימית הזה.

ולפעמים,
יש מאסטר, שרואה אותה בוערת, 

עובר דרך הלהבות,

אוסף אותה אליו, מחבק, מרגיע,

מראה לה - שהבעירה שלה, היא רק עוד חלק מהפאזל שלהם. 

ואז מוריד אותה לגמוע לו את הזין. 

כי ככה הוא אוהב. 

הזוית היפה ביותר להביט ממנה אל העולם

היא בגובה הראש המונח על מחצלת, 

צופה אל העשבים, הסרפדים והפרחים - בפרופיל. 

הליטוף היפה ביותר לחוות בו את העולם

הוא הדו-צדדיות של הרוח המרחפת מלפנים על פני,
וידך מרחפת מאחור על צווארי. 

נשימה. 

הם יוצאים מהרכב, מוציאים את הציוד, מתחילים לצעוד.
מזרון מגולגל, אוהל, בקבוק מים, ותיק ההפתעות שלו.
כמה צעדים אל תוך החורשה, ופלג מים מפכה מקבל את פניהם.
הם מניחים את הציוד על האדמה, ומתחילים לפרוק.
היא מורידה את משקפי השמש שלה ומניחה אותם בתיק, הוא פותח את התיק.
״את יכולה לגשת אל המים, הוא אומר לה. אני בינתיים אבנה לנו אוהל.״
היא מסתובבת ומביטה בו.
משפט קצת ״caveman״ שכזה. טוב שלא הלך לצוד ולהבעיר להם אש. ועדיין, היא יודעת שכמה שהיא לא תראה בעצמה אשה חזקה, פמיניסטית, מתקדמת - יש משהו מאד מושך בגבר שמקים לך מחסה. מסתבר שתחושת בטחון זה דבר סופר סקסי. 

היא מדלגת על כמה אבנים ומתיישבת ליד קו המים. 

הוא מסיים את ההקמה ונעמד בקצה החורשה. מביט בה.

היא יושבת על שפת הנחל.
כפות רגליה במים.
״תפתחי את הכפתורים של החולצה״ הוא מנחה אותה.
היא פותחת.
הוא מביט בשדיים הלבנים, ובפטמות הורודות מבצבצות מבד הפלאנל המשובץ.
היא התחילה להגיע לאחרונה עם חולצות מכופתרות, והוא כל כך נהנה לראות אותה כך, ערומה כולה פרט לחולצה המשובצת הפתוחה שלה. 

״בואי״ הוא אומר לבסוף, למרות שיודע שהוא יכול להביט בה כך עוד זמן רב. המכנסיים כבר מתחילים להיות צפופים, והוא מבין את המסר שהגוך שלו שולח.

היא קמה ממקומה, מדלגת בחזרה על האבנים שמעל פלג המים, ובאה עד אליו.
בפתח האוהל הוא אוחז אותה, מחבק אותה וחופן את ישבניה.
היא מניחה עליו את הראש לרגע. זה חדש, רק לאחרונה התחילה להרשות לעצמה להתרפק עליו. 

אחרי רגע שכזה, הוא מסמן לה והיא נכנסת לאוהל. מתיישבת על המזרון, וממתינה לו.
הוא נכנס ומתיישב מולה. עדיין מביט.
משהו היום, מאפשר לו את אורך הרוח קודם כל להביט.
הוא מסתכל בעיניה, ורואה את המבט היומיומי, המתחכם, המתלוצץ הולך ומצטעף.
הוא יודע בדיוק מה קורה בין הרגליים שלה כשהיא עוברת פאזה ומתקרב אליה מאד. יד אחת נשלחת אל עורפה, לקרבה אליו לנשיקה והיד השניה נשלחת אל בין הרגליים, לבדוק כמה היא כבר רטובה שם.
והיא רטובה.
הוא יודע שרק המחשבה על מה שהוא עתיד לעשות לה, מוציאה ממנה התרגשות אדירה, והמבט הירוק המתמסר, מתחיל להראות כבר מתחנן למדי.
הוא מרגיש אותה נושמת עמוק, ושולח שתי אצבעות ומלטף איתן את השפתיים החיצוניות, את פנימיותן, ואת פתח החור החם והפועם שלה. הוא כל כך אוהב את קבלת הפנים שהכוס שלה עורך לכבודו בכל פעם. מוזג לקראתו את כל נוזלי העונג שקיימים בו, כדי להעביר את המסר כמה שהוא רצוי, כמה שהוא אהוב.
הוא מחייך.
והאצבעות מטיילות להן עוד פנימה, ועוד פנימה.
פעם היה מעיז לחדור אליה כך אולי רק לקראת סוף הסשן. היום הוא יודע שהוא יכול להכנס לאיזה עומק שיבחר, מתי שיבחר ועם מה שיבחר. לו יהא זה אגרוף, אצבע, זין, או צעצוע - החור שלה רק מחכה למגעו. וכך גם היא. 

אצבעות עושות דרכן במעלה הנרתיק, והוא מרגיש את נשימותיה מעמיקות, ומתחזקות. עוד נגיעה בדפנות במפנים, והיא מתפתלת בין ידיו, הוא מתחיל להניע אותן בתוכה והיא מייללת ונמתחת, והנה הוא גורף אותה, מכוון את תנועת כף ידו אל הבטן, מעסה את קירותיה הפנימיים בתנועת חפינה והיא גונחת, עיניה עצומות והוא ידוע שכל מה שהיא חושבת הוא ״אל תפסיק״.

וכשראה שהנה, היא עוד רגע מתמוססת כליל סביב כף ידו, שלף אותה החוצה ובא אליה.
חדר לתוכה, הניף את רגליה אל כתפיו ובעל אותה שוב ושוב ושוב.
עיניה היו עצומות בחזקה, ידיה הונפו לצדדים כמו מנסות להפוך לכנפי פרפר.
ברגע אחד, הוא תופס את פרק כף ידה ומצמיד אותו בחזקה לצד ראשה. אחר גם את היד השניה, אוחז בשתיהן בכף יד אחת. 

היא קופאת לשניה, מתעגנת על השיתוק. על חוסר האונים.
הוא יוצא מתוכה. מביט בה. כולה עוד רועדת מהמהלך האחרון.
מסמן לה להסתובב על הברכיים, וחוזר לתוכה בעצמה גדולה. השאגה לא מאחרת לבוא, ארוכה, חייתית, מהדהדת בין עצי היער.
הוא מסובב אותה בחזרה עם הפנים אליו, ומחדיר את כל אגרופו לתוכה, מניע אותו בתוכה פנימה והחוצה ומרגיש את הגל החם מתגבש והולך. כשהוא רואה שהיא רועדת לחלוטין מעונג הוא משחרר את היד החוצה, ויחד עם אגרופו, צונאמי של נוזל עונג פורץ מתוכה ומשפריץ לכל עבר.
הוא מכניס אותו שוב, ומגשים את האפטר שוק השני אל העולם.
והיא גונחת ומרחפת תחת ידיו. והוא יודע שהיא בגופה מקורקעת אליו, ובנפשה עפה לעולמות של צלילות ואדרנלין. הוא מעביר את ידו מבין רגליה אל פיה הפעור, ומחדיר את אצבעותיו לתוך פיה. ״תטעמי את עצמך״ הוא אומר לה ורואה איך היא מוצצת את אצבעותיו, ויונקת אותן לתוכה.
כשהוא מוציא אותן היא מרפה את כל הגוף, ונושמת עמוקות.
היא חשה בו נשכב לצידה, מעביר יד על פניה, על שדיה… כשהיד מגיעה לאיזור ירכיה היא רועדת. זכרון השריר עוד טרי וחי וסוער כל כך למרגש מגעו. בעוד ידו האחת מלטפת אותה, השניה כבר מרימה את ראשה לכיוונו, ומכוונת אותה היטב לכיוון ברור. היא מוצאת את עצמה בן רגע עם הזין הענק שלו בפה שלה, עולה ויורדת ויונקת ומוצצת, מרטיבה עם הלשון ומלקקת את הקצה. ״זו דרכו לקרקע אותי בחזרה מהעולמות האלה אליהם הוא שולח אותי״. היא יודעת.״ ואני עושה את תפקידי נאמנה ככל האפשר״.

אחרי הכל הם שוכבים זה לצד זו. פכפוך פלג המים שוב אינו צריך להתגבר על קולות הנשימה והשאגות ונשמע שוב בבירור.
הם מביטים החוצה אל היער, מניחים לרוח ללטף אותם. ונרדמים.
לעת ערב, קצת לפני השקיעה הם מגיחים מהאוהל, נשטפים במי הנחל, מקפלים את חפציהם ועולים בשתיקה אל הרכב.
קול המנוע משיב אותם אל המציאות, והם מותירים את הנחל מאחוריהם, ולצידו זכרונות, ושלולית של תשוקה. 

ותכנס האישה אל האוטו,
ותבכה.
ולא יהא הבכי בכי של עצב. 
אלא בכי שתכליתו אחרת - תכלית המביאה עמה , לא רק שאגות ונהמות וגמירה והרטבה. אלא גם שחרור. טוטאלי. של כל מערכת רגש בגוף. בודי אנד סול.
ותבך האישה טוב ורע ושמח ועצוב ומפחיד ומעורר תקווה בו זמנית.
ותפתח את נגן המוסיקה, ותגביר את הווליום ברמקולים.
ותתן קולה בשיר, פראי, חזק, ומשתולל כך שיראו כל דרי הרכבים שסביבה אישה מוזרה מתנוענעת ברכב שלה ומעווה את פניה, ועוצמת את עיניה ברמזורים האדומים כדי להתמסר לתחושת השחרור שעוטפת אותה המוסיקה.
ותיקח עימה האישה את זכרון המפגש.
זכרון של מתיקות ושל רעד. של יראה ושל שמחה.
ויהי עימה כל הימים.

ככל שאנחנו מעמיקים את ההיכרות,
צריך פחות ופחות מילים,
כדי לומר בדיוק
מה שאתה
ואני.

הוא שולח תמונה מהמדבר, וכל מה שלי יש להחזיר לו זה סלפי מטופש על ספה בסלון.

לא משהו סקסי, או מפתה.
סתם, על הספה בסלון, מתפוצצת מצחוק עם הבן הקטן שלי.

אחר כך, בלילה, אני חושבת על האוהל בו הוא ישן. אותו האוהל, זה שממש לא מזמן הרטבתי את קרקעיתו בהשפרצה בלתי נגמרת כשהוא מפעיל כל קצה עצב על פני העור ובתוך פנים הגוף שלי.

הוא ישן איתנו עכשיו,
ואני בבית.
משתוקקת למדבר, ואל הנווד שעטוף בו.
משתוקקת להיות עטופה גם אני. בשניהם. בלילה מלא כוכבים באוויר ושקט מדברי, ובזרועות שלו.

רואה אותנו בעיני רוחי:
אוהל, מדורה, כוכבים, רוח קרירה.
את המזרון הוצאנו מהאוהל ואנחנו שוכבים מחובקים עליו, מול האש.
השעה מאוחרת, והגוף עוד רועד מכל מה שעבר עליו בשעות האחרונות.
שאריות הספייס עוד מרקדות סביבי, מטביעות אותי לשנייה ואז מתפוגגות, וחוזר חלילה.
הידיים שלו, שאך לפני רגע סטרו לכוס שלי והוציאו ממנו את כל מיצי התאווה שלי, שאך לפני רגע חדרו אלי עד שלא יכולתי עוד להשאר מחוברת לפלנטה הזו, מונחות סביבי בשקט. יד אחת מלטפת את ראשי, ועוזרת לי לחזור לקצב פעימות לב אנושי.
יש שקט. וקולות פצפוץ קלים מהמדורה. ושקט.

יום יבוא וגם את זה נגשים.
בינתיים,
הוא שולח תמונות מהמדבר, ואני עוטפת את עצמי במחשבות, ומחכה לפעם הבאה שיעלה מארץ בראשית ויגיד לי "בואי".

היא ישבה על חוף הים. רוח קרירה ליחכה בעדינות את הצוואר החשוף. ביום שכזה, הא חשבה לעצמה, אי אפשר ללכת לים עם שיער פזור, הכל יתפזר ויכנס לעיניים, ואני לא אראה את הדרך ואמעד. לכן אספה את רעמתה בקליפס גדול. כמה קווצות שיער סוררות נשלפו החוצה מתוך הפקעת הרכה שעל ראשה, ושיוו לה מראה של רוזנת צרפתיה. 

או עוזרת בית. 

הרוח היתה נעימה. 

תרמוס עם תה, שמיכה דקה להניח עליה את הגוף, והרבה אויר. בריזה שנושבת ומעיפה מעליה את כל צרות היום. 

מגעה של הרוח על הצוואר היה כשל אצבעות מלטפות. יורדות מאחורי תנוך האוזן, משרטטות קו עדין לאורך קו הצוואר עד שמגיעות אל עצם הבריח.

עוד ליטוף, ועוד ליטוף, ולרגע היה נדמה לה שלא הרוח היא זו שמלטפת אותה כך, אלא אצבעותיו. 

היא פקחה את עיניה, ולרגע ראתה את הים מולה, ואז שמעה את נשימותיו מאחוריה. 

ללא מילים, היא נעתרה לו. זקפה את גבה, הרגישה את פלומתה סומרת לתחושת נשימותיו על ערפה. הרגישה את חזהו ניצב מאחוריה, קרוב קרוב. הרגישה את נשיקתו על קודקוד ראשה. 

מראה הים נעלם בתוך כיסוי העיניים שחבש לה.

ידיה נאספו אל מאחורי גבה, ונעקדו בחבל. מגעו הקושר היה רך, אך הקשירה היתה צפופה, הדוקה ולא אפשרה לזרועותיה לנוע אף לא מילימטר. 

הוא סימן לה, עדיין ללא מילים והיא צירפה את גופה לתנועת ידיו, שהנחתה אותה לשכבה על הגב. 

כפתורי השמלה שלה נפרמו והשמלה הוסטה לצידי גופה. 

סביב שני קרסוליה היא הרגישה את החבל מתהדק. אחר גם מעל ברכיה. החבלים משכו את ברכיה לצדדים, ופישקו את הרגליים כך שלא יכלה לסגור את הפישוק, גם אם רצתה.

היא הרגישה את הרוח מלטפת עתה, לא את צווארה, אלא את חמוקיה, ישבנה, ומרפרפות מעל השפתיים הבשרניות של הכוס. 

מבלי שנגע בה, היא כבר הרגישה את הרטיבות מתחילה להציף בין רגליה, ואת הטיפה הראשונה שמתחילה לצוץ אל העולם. היא כבר היתה רטובה לחלוטין. 

הוא הניח כף יד חמה על הגבעה הרכה שלה. רק הניח. והיא רטטה תחת ידו. 

לאחר זמן מה, של מגע נקי, ישיר, הוא הסיט את ידו לכוון פתח הכוס. היא רעדה תחת ידו. 

כשהסיט את השפתיים והניח את ידו ביניהן, עוד מבלי להחדיר ולו קצה אצבע, היא פלטה גניחה קטנה של עונג. והוא צחק. 

הוא אסף את ידו, והתבונן בה. עקודה. פתוחה לרווחה. מצפה למגעו. בוערת מתשוקה. 

היא חשה את רגליו משני צידי גופה וידעה בדיוק מה מגיע עכשיו. 

למרות זאת חיכתה בסבלנות, וכשהרגישה את הזין שלו פועם ליד שפתיה – היא פתחה את פיה, עיגלה אותו לצורה המדוייקת, וקיבלה אותו לתוכה. בכל פעם ששפתיה החליקו על הזין הזקור, הוסיפה יניקה קטנה, ליקוק עם הלשון על שדרת האיבר, או הידוק שפתיים... בכל פעם שחדר אל פיה, התאמצה להכניס אותו יותר ויותר עמוק. היא הרגישה אותו מזדקר יותר ויותר, עד שמילא את כל פיה, לרוחב וגם לעומק. 

כאשר הרגיש אותה משתנקת תחת גדלו, נשאר לעוד רגע אחד קצר, ואז שחרר אותה לנשום. 

לא עבר רגע אחד, והיא חשה בידו על צווארה, מקטינה את יכולת הנשימה שלה, ואת ידו השניה חוזרת אל הכוס הרטוב והחם ומתחיל לשחק בו. 

היא התפתלה תחת ידיו, בין הברכיים הפשוקות לרווחה, ליד האוחזת בצוואר, לחבלים על הידיים, לא היה לה שום טווח תנועה, ובכל זאת נעה במילמטרים בודדים בין ידיו. זרמי חשמל נעו בין בטנה, לראשה, לכוס, ועד לקצות כל פטמה, שם חשה מגע חם ונעים של פיו. הלשון שלו סובבה את פטמתה הימנית, לקקקה, הניעה את הטמה מצד לצד, ציירה עיגולים סביבה, ואז גם נשכה נשיכונת קטנה ושוב, ושוב. 

הגניחות הקטנות כבר הפכו יללות של עונג, והיד שהונחה על הצואר עברה אל הפה, להחניק את הקול העולה מתוכה. 

אז, שמעה אותו מדבר אליה בפעם הראשונה "אני יודעת שתיכף את עוברת מגניחה לנהמה. אני מחכה לה, לחיה הפראית שלי. אבל היום, כאן, היא תנהם בשקט – זה ברור???"

היא הנידה בראשה במהירות, לאותה שהבינה. ובו בזמן לא ידעה איך תעמוד בהוראה הזו. 

בין רגליה הופיעו חלציו, והיא הרגישה את הראש הקשה והעגול של האיבור הענקי שלו עומד בפתח. למרות שרליגה היו מפושקות עד כמה שניתן היה, היא ניסתה לפשק את עצמה עוד יותר, להזמין אותו להכנס. אך הוא רק עמד שם. והביט בה. 

כולה רועדת, אינה יודעת מתי יכנס, ואם בכלל, היא רעדה תחתיו. הידיים מתחת לגב כאבו, הפישוק הממושך איבן את ירכיה, וכל מה שהיא יכלה לחשוב עליו הוא כמה היא רוצה אותו בתוכה. עמוק, חזק. 

אחרי המתנה שהרגישה כמו נצח, הוא אחז בירכיה ונכנס. היא פלטה שאגה לאויר ומיד הרגישה איך הוא יוצא, וסטירה נחתה על לחייה. "אמרנו שהיום בשקט" הוא הזכיר לה בתקיפות. 

כשחזר לתוכה, שוב, ושוב, חדר אליה בעצמה, מדי פעם נכנס ויוצא מהר, מדי פעם הולם בה עם כל הגוף ונצמד חזק. 

 בכל כניסה שלו, היא הרגישה שהיא נעלמת עוד ועוד לתוכו, ושבמקביל היא מרחפת. המושג "ספייס" חזר ונהיה בהיר ככל שהרגישו זו את זה יותר ויותר.

הוא אחז ברגליה, והפך אותה. שעונה על כתפיה היא הרגישה את הידיים משתחררות. הוא מתח אותן מעל לראשה, אחז בשתיהן ביד אחת, וחזר לתוכה. 

היא כבר לא יכלה. הנהמות הקטנות הנמוכות, השתחררו באחת והפכו לזעקת עונג פראית. 

הוא ידע שהוא כבר לא יוכל לעצור אותה. הוא יתן לה לשאוג, וישמח מכל שאגה.

ואם יבואו מציצנים לראות מה הרעש ומה המהומה..

שיבואו.

החושך היה טוב אליה.
עוטף מסביב את הכל.
משקיט את הרעש, מבליט את היופי, מוסר לה את השקט המושלם, הגדול.  

כשהתיישבה עירומה במושב האחורי, היא ידעה מה עומד לקרות.
הלא כבר רמז לה.
כשהלביש את כסוי העיניים עליה, ידעה שמייד יטפל בידיה ורגליה.
ואכן, כל אחת מהן הוצמדה לפינה אחרת של המושב וחבל דק נכרך וכפת אותה חזק. הידיים למושב האחורי, הרגליים אל הקדמיים.
עירומה, מפושקת ונטולת ראייה היא שכבה שם בשקט בעוד הוא מסדר ומטפל בה, כפסל המעצב את הסידורים האחרונים לפני הצגת היצירה.   פה חבל שהשתחרר ויש לחזק, שם זוית של ישבן.
מוכן.

הוא התיישב במושב הנהג, והיא שמעה את המנוע מתעורר.
דרך העפר היתה רעועה והיא הרגישה את עצמה מטלטלת במושב. מדי פעם הישבן החליק לזוית לא נוחה, והיא נתלתה לרגע על חבליה לסדרו.
ככל שהתמשכה הדרך והקפיצות התגברו הרגישה איך הגוף הופך רפוי, והיא נתנה לטלטלות לשאת אותה ולעצב את צורתה.
מדי פעם הרגישה את ידו מלטפת את ערוותה, בודקת את מצב הרטיבות. 
מחייכת במבוכה תחת לכיסוי הפנים היא שמחה על שהוא יודע כמה זה מרגש אותה.  

לאחר זמן מה עצר את הרכב,
ניגש אליה התיר אותה מכבליה, והוביל אותה במורד מדרגות עץ רעועות אל שולחן אבן.
״עלי עליו, עימדי על ארבע״.
היא גחנה מעל השולחן, ובעודה מטפסת עליו בברכיה חשבה על אסלן, אריה בעל רעמה מפוארת כתלתליה העולה על שולחן האבן בדרכו להיות קורבן בידי המכשפה הלבנה.
״כמה יפה לי לראותך כך״ שמעה אותו.
הגאווה הקשיתה את גבה, והרימה את ישבנה, מוכנה ושמחה לקראתו.
כף ידו לא איחרה לנחות בצליפה על לחי הישבן השמאלית.
היא קפצה מהפתעה, ומהתרגשות. וחיכתה לצליפה נוספת, אך זו לא באה.
במקומה בא הוא, אדונה, לתוכה, במהירות.
נכנס אליה בחזקה כפי שאהב תמיד. כפי שאהבה גם היא.
ממילא היתה רטובה כבר לגמרי, לא היה עוד צורך בסיכוך פתחיה.

כלביאה על מזבח נהמה בעודו בוטש בה. עוד ועוד,  עד ששאגות אדירות יצאו מפיה.
החושך מסביב הדהד את צעקותיה, וצליליהן נעו סביבן במעגל.
החדירה שלו, שהגיעה עד למקומות העמוקים ביותר בכוס שלה ובנפשה, הפעילה אותן, שאגה אחר שאגה, עד שעלו לגבהים מעליהן.
ההדהוד הפך לקול מתגלגל וחוזר מכל עבריהם, עד שהבחינה כי לא קולה הוא זה שחוזר אליה ביללה מן הגבעות המיוערות...
״גם התנים אוהבים לשמוע אותך כך״ אמר לה.
וכך היא ייללה עם התנים עד שיצא ממנה והותיר אותה עומדת על ארבע להמתין לו.

הקור חדר לעצמותיה, אבל הרעד שאחז בגופה לא נבע מן הקור.
כשחזר הורה לה לשכב על בטנה.
כשהחדיר אצבע אחת אל תוך הפתח הרטוב היא הבינה בדיוק לאן הוא חותר.
אחריה נכנסה אצבע שניה, 
ולאט לאט שאר האצבעות.
״את יודעת מה יש בתוכך עכשיו, נכון?״
היא הנהנה בראשה בידיעה מוחלטת.
הרפתה את גופה ובלעה כמה שיכלה את האגרוף הקפוץ שבתוכה.

כשנעו יחד, אגרוף, זרוע, כוס ובטן הרגישה שוב כאותה לביאה על מזבח, פקחה את עיניה תחת לכיסוי העיניים ונדמה לה שהיא רואה לפידים בוערים סביב המתחם המקודש שלהם, ושומעת קולות של תופים הולמים בקצב הטקס.
היו אלה נשימותיהם שהלמו בה כך. 
נושמים יחד.
נעים יחד.
צמודים צמודים.
כשהחמימות התחילה לעלות מבין חלציה אל עבר הגב, הבטן והחזה... בואכה הראש היא שאלה בשארית כוחותיה ״מותר לי לגמור, מאסטר? מותר לי לגמור?״

כשנחה בין זרועותיו,
שככו התופים בראשה,
כבו הלפידים בעיניה,
ותם טקס חניכתה לשפחתו.  

בין זרועותיו היא הרגישה יותר שלו מאי פעם.