לעולם הזה יש (או לפחות היו) סדרים ברורים עבורי.
שנים זה עבד ככה. לא היה טעם לחקור, לבדוק או לשנות.
נניח, כמו שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, או תופעת טבע דומה למדי: האוננות שלי.
כשהיה קשה, כשהחדשות היו רעות, כשכאב לי הלב או האגו, הייתי בורח לחושך, למיטה ולשמיכה. מפנטז, נוגע בעצמי, נרגע, שונא את עצמי, נרדם, וקם מאושש יותר.
לפעמים שונא את עצמי פעם ביום, לפעמים גם יותר, המון זמן השקעתי בשנאה העצמית הזו. כזה אני, פרודוקטיבי.
עד שהשנאה הזו הפכה טקסית לא פחות מהפנטזיה המטופשת שהייתי מריץ בראשי.
ובחוץ יש עכשיו סערה, זמן אופטימלי לשמיכה.
וחוץ מרכבת - הכל עובר עלי, זמן יוצא מהכלל לבריחה, נכון?
והחדשות הלא טובות באות ובאות, והלחץ הנפשי והגופני לא מרפה.
זמן קלאסי לאונן את עצמי לדעת.
אבל רוסו לא רב יותר עם אחיתופל, ואף אחד מהם לא רוצה לברוח לשום מקום.
יש לי גבירה, שעוטפת ומכוונת אותי, יש לי חבר שמקשיב ועוזר לי.
ואני נעמד מול האתגרים.
חזק יותר, יציב יותר, מפוקס יותר, שונא את עצמי הרבה פחות.
ואם סדר עולמי אחד לא מספיק, אז ביום מן הימים, או נכון יותר לילה מן הלילות, גבירתי אפשרה לי לבקש את רשותה לגעת בעצמי. בחסדה כי רב היא גם נענתה לתחינתי.
ואני עוצם עיניים, חושב עלי אצלה, מולה.
והתחושות מעיפות אותו ואני מתרוקן, משתחרר, אסיר תודה, שמח.
"רק רגע, מה כתבת פה, רוסו?" שואל אחיתופל.
"שמח?! אחרי שאוננתי, ולא בסשן? בלי שנאה עצמית? אתה?! נו, ב'מת. מה הלאה? השמש עוד תזרח במערב?"
ואני מחייך אליו ונותן לו צ'פחה חברית, בסגנון הצ'פחה שאנטי מעניק לי מדי פעם.
אחיתופל הזה מעצבן לפעמים. אבל גם אותו אני לומד לחבב. :)
