כבר חודשיים בלי סקס.
חודשיים מאז הסשן האחרון שלי, וגם זה לא בדיוק סשן, זה היה בעיקר עבד מין וקשה לי להגדיר את מה שהיה כסשן.
בזמן הזה הצלפתי קצת במסיבה, לא מעבר, וגם לפני כן. הסשן הרציני האחרון שלי היה באגוסט והיה עוד איזה אחד שנקטע באמצע, משהו כמו חודש או חודשיים אח"כ.
הפעם האחרונה שאהבתי מישהו והייתי בזוגיות הייתה לפני שנתיים וחצי.
בכל התקופה הזו מקסימום הדייטים שהיו לי היה 5 וכבר בדייט השני ידעתי שזה לא זה, ובכל זאת נתתי הזדמנות.
בד"כ לא צולחת דייט שני.
אני מרגישה חרא.
מתוסכלת רגשית ומינית.
נופלים עליי בעיקר גברים לא רציניים שאני מסננת, וכבר הגעתי למצב שאני מוכנה גם ללא- רציניים, העיקר שיהיה סקס או סשן.
אני כל כך מרגישה צמאה לזה וזקוקה לזה. כן, למרות שיהיה קושי בלמצוא מישהו ולעשות את זה בתחושת ניתוק וריק, כמו שאני חוששת מזה.
אני בקושי יוצאת לדייטים, בגלל הבררנות שלי ובגלל התחושה שאין לי באמת יותר מידי ממה לבחור. גם מפה וגם מאתרים וניליים.
גם אין לי ממש זמן או אנרגיות להפנות כרגע לקשר רציני, מסיבות אובייקטיביות וחיצוניות לחלוטין.
אבל אני מרגישה כבר עייפה, סחוטה, מרוקנת אנרגיות...
ובעיקר בודדה.
חסר לי כל כך מגע של גבר, דאגה, אכפתיות.
חסר לי לפנטז על מישהו, לחשוב עליו, לחכות לו, להתגעגע, לפנק, להתפנק.
לישון עם מישהו.
להתנשק.
לעשות סקס, ועוד יותר לעשות אהבה.
זה כמו חור בבטן שהולך ונפער, הולך וגדל ובולע אותי.
ואני נבלעת וטובעת.
עד כה התרגלתי ללבד הזה.
לעצמאות הזו.
אבל הכוח מתערער ומתגלית החולשה.
החולשה בלהתגבר על הכל כל הזמן לבד.
איתנה, חזקה ויציבה.
ולעזאזל, יש הרבה קשיים בחיי שאת רובם פתרתי בכוחות עצמי וכבר עבר הגל הקשה והמדכא במיוחד, ועדיין ישנם דברים...
אז יש ציפיות שנבנות
ואכזבות
ועיניים נוצצות מדמעות
ואז מתרוקנות מכאב...
ואני חושבת לעצמי, גם אם אני אמצא עכשיו סתם סקס, והוא בטח יהיה חד פעמי, אז איך אני ארגיש אחר כך?
אני מכירה את עצמי, וכשיש משהו חד פעמי זה אפילו יותר גרוע, כי אני חושבת על זה הרבה והתקופה הראשונית אחרי זה היא הכי קשה, הכי חרמנית, הכי רגשית (אם היה טוב....).
חברה אמרה לי שכשאני אהיה מוכנה באמת וארצה באמת וארגיש שאני ראויה לזה, זה יקרה.זה משפט כל כך מעצבן.
אני מרגישה כבר מזמן שאני רוצה ומוכנה. ובשלה דיי.וראויה למשהו טוב, ולכן אני מרשה לעצמי להיות בררנית.
אבל פתאום אני חושבת לעצמי, שאולי אני לא מרגישה כרגע ראויה באמת. שאין לי יותר מידי מה להציע. לא בי ולא ביחסים- הרי אין לי באמת זמן, זה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי לצאת לדייטים ויש לי מגבלות מפה ואז קזחסטן.
וזה מדכא אותי.
ממש.
ומחר וולנטיין דיי, ולא אכפת לי בכלל.
כי כמו שאמורים לאהוב כל הזמן וזו רק סיבה למסיבה, אז אני בודדה כל הזמן, וזה רק עוד יום שמזכיר לי את זה.
חרא.
עריכה: הפוסט הזה מיועד לפריקה.
הניק הזה מיועד לכתיבה בלבד.
אני עומדת מאחורי זה שאני לא מעוניינת בהצעות למיניהן.
תודה.
