פחד, כאב וכנות

הריח של המהמם הופך אותי לשלולית.

הפרומונים עולים לי מיד לראש, מפעילים את המערכת הלימבית וקוטעים לי את חוט המחשבה.

אני יכולה לקבור את הפנים שלי במפשעה שלו אחרי אימון ולעבור לגור שם.

אני מסניפה לו את הצוואר והעיניים מתגלגלות לי.

היום מצאתי את עצמי כמעט שואפת חתיכות בד מהבוקסר שהוא ישן איתו בימים האחרונים, לפני שזרקתי אותו לכביסה.

פעם פעם סיפרתי את זה לחברה שאמרה שלדעתה זה דוחה, ריחות גוף. היא העדיפה סבון ומרכך כביסה. חברה אחרת הזדהתה ודיברה על הריח של האקס עם כמעט דמעות בעיניים.

מה ריח עושה לכם?

מכיוון שכבר עבר קצת זמן, ר' הסביר מה קרה לו והתנצל (כמה פעמים), ועבר לי הכאב והזעם, התכתבתי איתו קצת אתמול, ככה בקז'ואל.

הקז'ואל שלי כלל שאלות על סוגי הכאב שנגרמים מ-CBT (לטובת מחקר שאני עורכת עם מדריך הקרב מגע), שיתוף בפנטזיות וטיזינג בכללי. מעבר לזה, הוא אהב את הבלוג וביקש שאכתוב עלינו.

כשסיפרתי על זה למהמם הוא קצת התעצבן ש-ר' מרגיש שיש לו בכלל זכות לבקש משהו, והציע שאם ר' עדיין רוצה לקבל מכות הוא יכול לפוצץ אותו. כמה חמוד ומגונן מצידו. לעצם זה שהתכתבתי עם ר' הוא קרא "תאונת רכבת בהילוך איטי", מאוד הצחיק אותי.

אני מבינה את המהמם. כשמישהי עשתה לו משהו דומה (והרבה פחות חמור) התעצבנתי עליה באופן לא פרופורציונלי, וזה למרות שדי חיבבתי אותה, בכמה מובנים.

השאלה האמיתית היא - על מה ביני לבין ר' מתחשק לי לכתוב?

על הסשן הראשון, שהיה בעצם הפעם הראשונה בה נפגשנו? דיברנו כל כך הרבה לפני ועשיתי עליו מחקר מקיף - פייס, לינקדאין, מקום עבודה... ידעתי את כל הפרטים וראיתי הרבה תמונות ועדיין, זה לא משהו שהייתי ממליצה לעשות. עדיף להפגש במקום ציבורי בפעם הראשונה, בכל זאת. עשיתי שיחות ביטחון (וגם הוא עשה אחת! : ) ולקחתי את הסיכון. תוך 5 שניות מהרגע שהוא נכנס כבר התחלתי להרביץ לו (4 יותר מדי לדבריו). בשלב כלשהו נתתי לו להתלות מה- Beastmaker על מעט מאוד אחיזות והורדתי לו סטירה כל פעם שהוא נפל. אח"כ מעכתי אותו עם כפות הרגליים דרך הג'ינס וכל כך נהנתי וריחפתי שהרגשתי שזה היה ממש חסר אחריות, לאבד את הקשב ככה ועוד בפעילות כל כך מסוכנת כמו CBT. הוא היה בסדר.

על הסשן בו הוצאתי לו דם לתוך כוס יין ונתתי לו לשתות? זה מוזר לשתות כמות כזו של דם. טיפטפתי את הדם עליו וצילמתי. זה היה כל כך יפה. הוא קצת נבהל, למרות שהכל דובר מראש והיה סופר בטיחותי. היה לו יפה, להבהל.

על הסשן בו כל כך כאב לו שהוא ריחף אחריו בחלל בלי להבין מה קורה לו?  זה היה לו מוזר, לא להיות מסוגל לחשוב בבירור, לדבר בצורה קוהרנטית. רק אחרי רבע שעה הוא התחיל לספר על משהו מהעבר וההאחזות במוכר החזירה אותו לקרקע. בסשנים שאחרי הוא כבר הכיר את הריחוף וזרם איתו יותר, אבל בהתחלה הוא נלחץ.

על כמות הכאב הכמעט-לא-אנושית שהוא היה מוכן לספוג בשבילי, בשקט יחסי ובאיפוק? הוא סבל מאוד מאוד יפה. כל הזמן רציתי שיסבול עוד והוא רצה לרצות.

היה כיף, אין מה לומר.

אז הנה, כתבתי.

כשהתחלנו לעלות על גל פתיחת היחסים הנוכחי, הקשר ביני לבין המהמם התחזק.

שמתי לב שאנחנו משקיעים יותר אחד בשני, מדברים הרבה יותר, שלא לומר חופרים, כמעט ולא רואים סדרות/סרטים יותר, עושים הרבה הרבה יותר סקס וסשנים... זה כיף.

אם אני דופקת הופעה לסשן עם מישהו אחר, אז למה שלא אשקיע בלבוש גם לסשן שלי ושלו? אם הוא יושב בפאב ומתנשק במשך שעתיים עם מישהי, למה שלא נתנשק אנחנו שעתיים?! זה מחזיר הרבה אנרגיה פנימה, ל"בסיס".

אתמול היה שונה.

הייתי עייפה אבל עדיין התחשק לי לפוצץ אותו.

לא התלבשתי, או התאפרתי, או נעלתי מגפיים עם עקבים מטורפים.

הייתי עם טייץ, טישרט, גרביים עם פרחים ונעלי בית, ופוצצתי לו את הצורה לרמה של צחוק היסטרי מצידו (זו התגובה שלו לכאב קיצוני. טיפה מוזר אבל ממש כיף) וגם כמה דמעות. היה מהמם וכל כך אינטנסיבי שקצת פחדתי שהוא לא יוכל פיזית לעמוד במקלחת שאחרי. הוא עמד.

אם הייתי יכולה למחוק סלקטיבית את הזיכרון ולהכיר אותו מחדש, לחוות איתו שוב את הפרפרים של ההתחלה, המוח שלי היה מתפוצץ (:

"את כ"כ יפה.. אני לא עומד בזה. תראי אותך..." הוא אמר לי אתמול כשהערתי אותו מהשנץ עם קפה.

מי שמדבר. באופן פראדוקסלי הוא רק נראה טוב יותר עם השנים. אולי זה הספורט, אולי זו ההכרות הארוכה, אולי זה ענין יחסי לשאר הגברים בגילו, לא יודעת.

אני כן יודעת שהמראה זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בו, ושזה לא ישאר לנצח. אולי לנצח בעייני. או שאולי עייני לא יראו טוב לנצח... גם פיתרון (:

בפעם הראשונה שראיתי אותו, במסדרונות בצלאל, הרגשתי שהלב שלי מחסיר פעימה. הוא היה עם שיער ארוך, זקן ומעיל עור. ג'יזס הרוקיסט. קצת נלחצתי שאולי הוא שם לב לתגובה הלא פרופורציונלית ובטח שלא העזת לדבר איתו.

לפעמים קצת מבהיל אותי, המשקל של היופי בחיי. יש לי רף מאוד גבוה שאני מציבה לעצמי ולאחרים, ובשורה התחתונה, זה לא מה שהכי חשוב... אבל זה חשוב. סימטריה, צבעוניות, חדות, טקסטורות, שרירים, השתקפויות, עצמות, קונטרסט, האצות והאטות הם חלק משמעותי מחיי.

נשיכת השפתיים, הפה שנפתח לאנחה, המבט הזגוגי הכואב, הגוף המתפתל... סבל יכול להיות כל כך יפה. כל כך יפה בעייני. וזה מה שחשוב.

תטוס לטיול טיפוס עם חברים,

תיסע לסופ"ש טיול בארץ עם קבוצת המילואים שלך,

תעשה איתי שלישיות,

תצא לדייטים עם נשים מהטינדר,

תתפנק ביום כיף עם מישהי,

אבל אם אתה נוגע לי בשוקולד כשאני לא בבית, אני מורידה לך את הראש. של הזין. עם גלגל. במקרה הטוב.

אני יודעת שההערצה באה לך טבעי. אתה אומר את זה. אתה יורד לבירכיים המפורקות שלך ומנשק אותי, שם את הפנים שלך עלי, מעריך את היופי והרכות.

זה לא משהו שיש לי עם אף אחד אחר.

אני משעינה אותך על הקיר וצובטת הפטמות שלך יותר ויותר. הכאב שלך מדליק אותי ואני מתאמצת להמשיך להיות קשובה ולא לשקוע בהנאה הסדיסטית שלי.

אני עוברת בין ספנקים לקרופ ולקיין (שלא עושה כמעט רעש!!! הילדים ישנים...) , נשיכות וצביטות במקצבים שונים.

אתה סובל כל כך יפה. בכלל, אתה כל כך יפה. הגוף המושלם שלך פרוס על המיטה, מדי פעם אתה ממלמל "עוד" בתגובה למבט הבודק שלי.

אני יודעת שאתה כבר בחלל, מרחף על הכאב ורוצה להמשיך, אבל אני לא יכולה לעצור את עצמי וגולשת לפסים יותר ויותר מיניים.

בכל זאת, אתה שלי ואני אעשה איתך מה שאני רוצה.

אני אוהבת אותך.

תבוא עם כמה שיותר, שיהיה לי מה לקחת.

כמה שיותר חכם, כי מסתבר שאני ממש נהנית לגרום לגאון לדבר בהברות.

כמה שיותר יפה, כדי שאוכל לקשט אותך בסימנים, להעביר אותך לצד האפל של האסתטיקה.

כמה שיותר שרירי, כי זה יגן לך על העצמות והאיברים הפנימיים מהמכות שלי, וסייפטי איז פאקינג פירסט (:

כמה שיותר מצחיק, כי אני אוהבת לצחוק, ולא רק צחוק סאדיסטי. אני אוהבת לצחוק צחוק מכל הסוגים ובכל העוצמות.

כמה שיותר מזוכיסט, כי יש לי בור ללא תחתית של יצרים אלימים, ואני שואפת לאוורר לפחות חלק מהם.

תבוא עם כמה שיותר כוח, כדי שתוכל למסור אותו לי, בזמן שאתה מתפשט ורועד מפחד.

תבוא עם חיים וזוגיות משלך, כדי שתוכל להבין אותי.

תבוא עם רצון להרגיש עוד, כי אני לא כאן כדי לעמעם את החושים והרגשות, אלא כדי לחדד אותם.

כשהתחלתי להתאמן בקרב מגע, המדריך חשד שיש לי איזשהו ניסיון, מה שנכון, וניסה להבין מאיפה אני באה ומה אני עושה מחוץ למסגרת השיעור.

הוא נתן דוגמא לגבי מישהו שבא מאגרוף תאילנדי, שאז עמידת המוצא שלו היא שונה, נגיד. אמר שבמקרה כזה הוא לא מתקן אלא ממשיך משם.

אני מצידי אמרתי שאני בעיקר עושה אגרופים ובעיטות (כי בכל זאת, השאר פחות רלוונטי לו) והייתי רוצה ללמוד איך לעשות אותם מדויקים יותר ובטיחותיים יותר.

הוא נתן לי כמה טיפים והתחיל לדבר על הגנות.

הסברתי לו שמי שמולי לא מתגונן. "אה, קראטה פול קונטקט!" הוא אמר בביטחון ולא הותיר לי ברירה אלא להגיד "אה, כן....ממממ....סוג של".

אני לא מדברת על פייט קלאב. לא ככה, בכל מקרה.

איכשהו נראה לי שמאז הוא כבר הבין, כי היום הוא קרא לי "XXXX המרביצה"  ( :

אני והמהמם עובדים בד"כ ביחד, כבר הרבה שנים. בחודשים האחרונים פחות.

יש לו איזה משהו במקום אחר, ואנחנו נפרדים כל בוקר ונפגשים בערב... כמו רוב האנשים, כנראה.

זה משאיר לי הרבה גמישות לקבוע סשנים במשך היום עם אחרים, אבל הרבה פחות הזדמנויות לסקס בלי ילדים באיזור, באור יום, לא כשעייפים... בקיצור בתנאים אופטימליים.

היום הוא לא עבד בנפרד, ונוצרה לנו הזדמנות. ניצלנו אותה, במפתיע.

אני לא יודעת איך הסקס ה"ונילי" שלכם, אם יש לכם כזה, ואם לונילים יש בכלל כזה (אשמח לדיעות, באמת)... אני יודעת רק מה אני אוהבת ועושה.

הסקס הונילי שלנו כלל היום אוברול צמוד עם פאטרנים מהממים של חורים ושקיפויות, BJ די אגרסיבי עם CBT,

משחק בשני צעצועים שחורים ורוטטים לפני, תוך כדי ואחרי, וטקסטים שכללו תחנונים, הנחיות ואיומים.

טוב אז אולי לא ונילי. ונילי פלוס? קשה לי לומר. אין לי ממש בסיס להשוואה, כאמור.

זה לא שהייתי בתולה עד שהתחלתי לממש בדס"מ, אבל זה תמיד היה אגרסיבי.

גם כשעשינו מעט מאוד בדס"מ ושקלתי לתרום את הציוד שלנו לצדקה, הסקס הונילי היה כנראה לא ממש ונילי.

איך זה אצלכם?