מאז שפיתחתי חיבה לפינדום, התחלתי להבין את הבעיתיות שיכולה להתלוות לקינק הזה.
אני לא מדברת על ההתמכרות, שבהחלט קיימת, אלה על ענין הניצול.
הרי יש חשש, כנראה מוצדק, שיהיו את אלו שיתנסו בקינק הזה כדי לנצל נשלטים לא תמימים, כי בכז, כסף.
להפתעתי הרבה גיליתי שיש לא מעט נשלטים חובבי פינדום שרוצים את תחושת הניצול הרע והקר יותר ממה שהצד השני רוצה לנצל. לפחות כשהצד השני הוא אני.
אצל נשלטים חובבי פינדום, מסתבר, חיבת ה"רוע" היא ממש נפוצה! נתקלתי בכמה וכמה מקרים, ואני מתחילה לבנות פרופיל טיפוסי, שנראה בערך ככה:
* חיבה להשפלות מילוליות (סמרטוט, כלב, אשפה, אפס, חזיר וכו). טוב, זה נפוץ במחוזותינו הרחבים יותר, אבל בפינדום זה תופס חזק.
* רצון ביחסים קרירים עד קפואים
* אהבה לדיסטנס
* משיכה להתנהגות "רעה" – חוסר התחשבות, ניצול קר
* רצון לקבל יחס לא אנושי, דה-הומניזציה
* נטיה לחלוקה ברורה של פונקציות אנושיות בחיים והפרדה מכוונת בינהן
* משיכה למזוכיזם רגשי
*העלמויות: מחיקה של שיחות, גוסטינג, הברזה מפגישות
* חיבה לעונשים (אפילו נוקשים כמו התעלמות), משמעת, החזקה מטאפורית ברצועה קצרה, נוקשות
* רצון ש"יכריחו" לעשות משהו. סחיטה, איום, פיתוי...
כל זה יוצר לי בעיה חמורה של התאמה!!!
כי אולי אני מרושעת, לפעמים, אבל רעה אני לא. קרה אני בטח שלא, וחיבור אנושי לפני הכל זה מאסט מבחינתי.
אני יכולה להיות מתוקה ואכזרית, אוהבת ומכאיבה, אכפתית ומשתמשת.
אני לא מענישה, אני מעדיפה להשתמש בפרסים. לסבול בשבילי זה פרס. להעביר אלי כוח זה פרס. לשהות במחיצתי, לפנק אותי ולשפר את חיי זה פרס. לשמח אותי זו פסגת השאיפות.
הנשלט שאיתי צריך לרצות לתת, ולי אין שום כוונה להכריח אף אחד. בטח שלא לסחוט.
כשנשלט כלבבי משלם עלי, הוא אומר לי תודה. וזו הגישה.
