|
|
|
קשה לי להחליט
ודוחה את הביצוע,
מנסה להבין למה בעצם קשה לי כל כך?
מה טוב?
מה משיקולים זרים?
איפה אני בכלל?
והכל צריך זמן
ובגלל שדוחה הכל פתאום כל כך כל כך לחצווווצצצצ...
אוף אוף
הגינה צבועה בחום
מכל האבק הזה
ולא בא לי לרחוץ אותו
בינתיים.
ואני מחכה
לגשם
שיבוא
וינקה
ויזכך
ויצור לי מקום להתחיל
מחדש.
לשתול
לזרוע
להפריח.
לבוא אלי.
פעם אחת ויחידה.
אחרי המון המון זמן.
אור נרות רך כזה מציף את הסלון שלי.
יין. סיגר. כוסות מקסימות.
סרט מדהים על שני הקירות.
התרפקות. רכות. קבלה כזו.
חסרה לי כל כך ביומיום.
עצרתי אותך
כל פעם
שהתבקש כל כך לחצות את הגבולות
והיום, פעם ראשונה מזה המון זמן,
היה לך טעם של פעם.
של כל מה שהיה טוב ומקסים.
המקום שאליו כל כך לא מתאים לי לחזור.
אתה אחר ואני אחרת ואתה - של אחרת.
וככה ישאר.
ככה. בעיטה אל מחוץ לדלת.
וכל הקוצים שלי - בחוץ...
דוקרת
נורא
גם בפנים
וגם בחוץ...
זהירות.
שקט
כמעט לעצמי.
קצת מדורות מסביב.
בונה, בונה, בונה.
בידים שלי. בראש שלי.
בונה את השביל.
שותלת פרחים ועצי פרי.
בשתי ידי.
מתענגת על אלו שגדלו.
מתווה את דרכי.
כבר כמה וכמה ימים
העולם שלי התחלף
הכל מסביב משתנה
הנוף אחר לגמרי
ויש לי פתאום המון אויר לנשום,
רגע לפני שאתן גאז...
ואתה - אתה בלחץ היסטרי,
בא והולך,
ואני - סבלנותי קצרה. ולא מתאים.
ומחפשת את המקום שלי.
צריכה את המקום שלי.
רוצה אותו.
הגיע הזמן.
היום פסעתי את הצעד הראשון בדרך חדשה,
והכותרת הזו, מקבלת היום בשבילי משמעות מיוחדת.
אתמול התקשרו אלי אנשים מעברי שלא שמעתי מהם חודשים.
אחד אחרי השני.
היום, ראיתי אותו,
בפעם הראשונה מזה שנה,
ככה בכביש תוך כדי נסיעה.
ועד כמה שיכולתי לראות, כל המשקעים שהיו שם אי פעם
כאילו לא היו בכלל.
והאיש שלי,
הכי הכי שלי,
היה שם איתי, בשבילי,
על גג העולם.
ומרגישה ככה שהיקום מפזר לו סימנים בשבילי. מצביע על השביל החדש שלי.
ומתרגשת נורא.
ופוחדת. כן פוחדת נורא.
ומרגישה ככה בפנים, שהדרך הזו היא הדרך שלי.
ומתפללת לי שאתה תהיה שם בשבילי ואני אהיה שם בשבילך.
מצרפת אותן אחת לאחת
לשרשרת
לצוארי.
כל אחת יש צורה משלה
וצבע משלה.
כל אחת
אספתי
באהבה גדולה
בדרך.
כל אחת מלווה אותי
ומזכירה לי
ממקום אחר
וכולן כולן
מקשטות
היום את הצואר שלי
רכבתי לי הבוקר
באיזה שביל קטן כזה
באמצע היער
והיום שם כל מני אבנים גדולות
שדרסתי בלי לזים לב בכלל
ואבנים קטנות שעצרתי בגללן, ירדתי מהאופן והלכתי לידן.
וכשעברתי לידן, חשבתי לעצמי
שכמה שהן קטנטנות כאלו, ככה הן מטרידות...
מטרידות לי בעיקר את הנפש...
הן לא המכשול האמיתי...
הן רק נראות ככה.
הרי דורסת כאלו בלי לשים לב בכלל...
אז מה?
וחשבתי לי
שאולי גם בחיים ככה?
הדברים הקטנים, בעיקר אלה שבאים מבפנים, הם אלו שעוצרים, מפריעים ומסיטים מהעיקר?
עם כל הגלים שלו
הצבעים שלו
המרחבים שלו
והעומק שלו
זאת הילדות שלי שם.
החופש של הילדות שלי.
הכרתי אותו
בכל יום בשנה
בכל מזג אויר
בכל צבע
בפנים
ובחוץ
ועד היום שהוא נראה כבר די אחרת
ההתמונה שלו
צרובה אצלי בזיכרון.
