מילים מהמעמקים....

לסגור חשבונות בבלוג. אחלה רעיון.
אף אחד לא יכול למחוק את זה, אם אתה מספיק זהיר אז גם אין שום עילה להתלונן לכלובי ולבקש למחוק את זה, זה זוכה להרבה מאוד חשיפה, אפשר לשלוט גם בתגובות, וכל "הכחשה" תשמע כתירוצים.
ובגלל שבלוג זה "אישי" אז כולם לוקחים את זה כמובן מאליו שזה נכון ואמיתי, גם אם לא יודעים מי בכלל כתב את זה.

אז בואו נתחיל....

"אני עוד מעט חוזר. אני הולך לנקות קצת את הראש"

המוסיקה באינפוזיה לאוזניים שלי מנתקת אותי קצת מהעולם, ובכל זאת אני מסתכל מסביב.
הולך לאורך המזח ומתבונן על הים. הגלים הסוערים מתנפצים על השובר, ממליחים את האוויר, כדמעות של העולם.

מתיישב קצת גבוה ומסתכל על הים. יש סערה היום בים. יושב קצת מתבונן על הים, וחושב על זה.
הגלים של הים מתנפצים מולי, הקצף מתפזר, מתיז רסיסים, רסיסים יפים ומלוחים. זרמי המים מהירים, חלקים ומשתנים, ובבת אחת מתנפצים. ברגע שהם נתקלים במכשול, ואפילו בעצמם, הם מיד מתנפצים, מתרסקים לרסיסים, אבל מתאחדים מיד שוב לזרם חדש, לגל חדש.ים שקט, ואז גל, ומשברים ושוב הים שקט לכמה שניות.
הים הזה הוא דבר מעניין. הוא יפה ומרהיב, גם אם חדגוני למראית עין. הוא מרתק ומסעיר, וניתן להסתכל עליו שעות, גם אם לאחר מכן אי אפשר באמת לתאר את מה שראית במילים. הוא סוער וסוחף בד בבד עם זה שהוא ניראה שליו ורגוע. סוער למלטה ורגוע מלמטה, או שמע שקט על פניו ועמוק בפנים מלא זרמים, מערבולות ושינויים.

אם תנסה להבין את הים ולהשתלב איתו, הוא ייקח אותך למקומות מופלאים. בצלילה למעמקיו תראה את נפלאות החיים, את קסמי העולם הזה ומעבר אליו. אם תתייחס אליו בכבוד הוא יעניק בחזרה את אותו היחס, אולם אם תתגרה בו, אם תזלזל בו ולא תתייחס אליו בכבוד הראוי הוא יכה אותך בסערותיו, יטביע אותך ויותיר אותך חבול ומוכה לחופיו.

אני יושב על המזח ומתבונן על הים
או שאולי אני מתבונן במראה, ומסתכל על הלב שלי.....

אלטרואיזם – מילה אשר מקורה בצרפתית עתיקה, נגזרת מהביטוי "אנשים אחרים".

התייחסות או מסירות בלתי אנוכיים לזולת.
התנהגות מצד אדם אשר אינה מסייעת או תורמת לו, ולעיתים אפילו מזיקה לו, וזאת לטובת אחרים מבני מינו.

שוכב לי כאן על ערסל, בשקט של קיבוץ דגניה.

מולי חמישייה של דקלים מזדקרים להם ובין הענפים התמירים שלהם מבליחים להם שלל כוכבים.
אחרי יום ארוך של צילומים, מתנדנד לי כאן על ערסל, וחתולים קטנים מסתובבים כאילו זה הבית שלהם סביבי על הדשא.

מנותק לי כאן מהעולם כמעט לחלוטין. חברים מתקשרים אלי מידי פעם ושולחים אלי הודעות לשאול אם אני מגיע הערב למועדון (לא, אני בצימר בצפון), אחרים סתם מתקשרים לשאול מה קורה ומה חדש.

מנותק כמעט מכל העולם. חופשי.

כמעט.

מסתבר שאי אפשר לברוח. כמה טלפונים מבהירים לי שגם כאן אני לא לבד. גם לשפת הכינרת אנשים לוקחים אותי לכל מיני מקומות.
מעמידים אותי במבחנים, מנסים לבדוק את הגבולות שלי, מבקשים רשות לדברים שכבר קרו, "מיידעים" אותי רק כדי לצאת לידי חובה, או סתם מנסים לשחק משחקים.
ומה אני רציתי? רציתי קצת חופש. קצת שקט. בלי מלחמות, בלי מאבקים. אני לא מאמין גדול בלכפות את רצוני או את הדרך שלי. מי שהדרך שלי מתאימה לו מוזמן ללכת בעקבותיי או לצידי, ומי שלא - יבורך הוא בדרכו הוא.
אני פה ב"קצה העולם", בשקט, החושך, בשלווה, לבד.....
אני מתחיל בדרך חדשה. בדרך שלי. מי שמעוניין לצעוד עימי, מוזמן לחסות לצידי. מי שלא, יבורך. נגמרו המלחמות. אין לי כל רצון או כוונה להילחם, לשכנע, להסביר או לתרץ. אני הוא אני. תודה לכולכם. גם לאלו שנשארים עימי וגם לאלו שבוחרים בדרך אחרת משלי.

ואולי זהו זמן סליחות.
הגיע הזמן שאבקש סליחה מכל מי אשר לא הבנתי ולא השכלתי לצעוד איתו בשלווה ובשקט בדרך המתאימה לו. סליחה מכל מי שנפגע מהדרכים שלי. סליחה ממי שנפגע ממני. פשוט סליחה. סליחה מכולם
סליחה ממי שלא הייתי רגיש מספיק כדי להרגיש אותו, סליחה ממני שלא הקדשתי לו את תשומת הלב והכבוד הראויים להם (ובמבט מפוכח לאחור אכן היו כאלו לא מעט – רבים מידי לטעמים. סליחה). מכולכם אבקש מחילה. אתם לא חייבים לסלוח לי, רק דעו כי על שר עשיתי מעולם לא היה בכוונה רעה. לפעמים פשוט מחוסר כוונה או חוסר מחשבה. או פשוט מחוסר.

אז עכשיו נשארו לי שתי בקשות.
א. סליחה מכולם
ב. קצת שקט בבקשה.....

שנה טובה ונפלאה לכולם, לאוהבי, לאהוביי, וגם לשונאיי......

תודה רבה לכל אותם "חברים" שבזכות התמדה, וחתרנות בילתי נילאית,
מנסים, ולפעמים גם מצליחים להרוס כל דבר טוב, לכרסם בכל חלקה טובה, ועם חיוך אוהב על הפנים עושים ככל יכולתם כדי לחבל ולהרוס.

תודה לכם "חברים".....

חברים זה חלק חשוב בחיים
וכבר אמרו חכמנו "או חברותא או מיתותה"

תודה לחברים, האנשים האמיתיים,
שנמצאים איתי בכל שלב, גם בשמש וגם בסערה
בלי כוונות, בלי רצונות, ובלי מזימות.
חברים טובים, חברים של אמת.

תודה

די!!!
לא רוצה יותר!!!

בתקופה האחרונה נחשפתי יותר מידי לצד המכוער של החיים ושל הקהילה והאנשים שלה. בתקופה האחרונה אני שומע מסביב על אנשים שמרגישים פגועים, אני שומע יותר מידי על אנשים שנפגעים בגלל אנשים אחרים שבעקיפין זה קשור אלי, ואני מרגיש יותר מידי אנשים שפוגעים בי.

עם הכאב שלי אני ועם זה שאנשים פוגעים בי מסוגל להתמודד. זה חלק מהאופי שלי, אבל כאשר אני מבין כי האנשים שסביבי נפגעים או ממני או בגלל הקשר שלהם אלי, וכאשר אני מבין שאנשים מנצלים אותי כדי לפגוע באחרים או שאנשים נפגעים סביבי כתוצאה מהקרבה שלהם אלי, אזי זה קורע אותי, ועם זה אני לא מסוגל להתמודד.
בסדר, תקראו לי חלש אבל יש דברים שאני לא רוצה ולא מסוגל להתמודד איתם. הכאב שלי עצמי מייסר אותי בכל פעם מחדש אבל אותו כבר למדתי לסבול. הכאב של האנשים החשובים לי הוא משהו שאני לא למדתי לקבל ואני לא מסוגל להתמודד איתו. זה פשוט בכל פעם קורע אותי לגזרים.

בימים האחרונים זה הגיע אלי מכל הכיוונים, זה הגיע אלי דרך החברים שלי, זה הגיע אלי דך האנשים שלא חברים שלי וניצלו את העזרה שהושטתי להם על מנת לפגוע בחברים שלי, עד אשר הם התמרדו כנגדי, ולבסוף זה גם הגיע אלי.
נמאס לי לחבק אנשים רק כדי שהם יוכלו לנצל את החיבוק שלי כדי לתקוע לי סכין בגב. די נגמרו לי המקומות בגב! הוא כבר מלא בסכינים. ולצערי הרב נוכחתי כי אין כמעט אף אחד בעולם הזה שלא יתקע לי סכין בגב אם זה יתאים לאינטרס שלו או כדי להוציא את העצבים שלו עלי או על העולם

אז כמו ברגעי משבר או הכרעה, שוב עלי לבחור נתיב. והפעם בחרתי את הנתיב שמתרחק מהאנשים ומהמקומות האהובים עלי.

בחרתי להתרחק מהחיים. נמאס לי לפגוע, נמאס לי שאנשים נפגעים בגללי, נמאס לי להיפגע. נמאס לי מהקלחת. נמאס לי מהביצה, נמאס לי מהכל. אין לי כח לזה. אני נכנע! די!

אין לי כח לכל הרוע הזה
אין לי כח למאבקים האלו
לא רוצה להילחם יותר
אז נשאר לי רק לחבק את עצמי
להתכנס בעצמי

תודה לכם על הטוב, על הרע, ועל הלא נודע

תודה, ושלום.

אולי מישהו לעזאזל יסביר לי איזו הנאה אנשים כאן מקבלים מהניסיון שלהם לפגוע באנשים אחרים, ובמיוחד אנשים שפעם היו קרובים וחשובים להם???

ידידי המלומד והמכובד (כבוד) מתהדר כאן ביכולתו להילחם השכם וערב בתחנות רוח.
יש לו את הכח, האנרגיה והיכולת לקום בכל פעם מחדש, להציב לעצמו מטרה, ולתקוף בכל פעם מחדש את תחנת הרוח הסוררת אשר העלתה את חמתו, ובחוצפתה הסתובבה ימינה ולא שמאלה או שלחה אליו חיצים מרומזים ותקפה את נפשו ומצפונו.

נאמר פעם ע"י גדולים וחכמים ממני שאדם נבון יודע את גבולותיו, מגבלותיו, ויכולותיו.
אחרי הרבה זמן, הרבה מלחמות, הרבה מאבקים, וניסיונות נישנים וחוזרים הבנתי כי קיחוט האביר אני לא.
אין לי את העוצמות שלו. אין לי את היכולת שלו לצאת למלחמה אשר פעם אחרי פעם נוכחתי כי אבודה היא וכי המערכה הוכרעה.

אז כנראה שתחנת הרוח תמשיך לעמוד מולי בהתרסה, הכנפיים סוב יסובו, והעלמה במצוקה, לא באמת רוצה שאני אציל אותה......

עד כאן.
"מודה ועוזב – ירוחם"
אני מודה שאין לי כח למלחמות סרק.
אני מודה שאני לא יכול לעזור, לסייע ולהתקרב אל מי שלא באמת מעוניין בזה
אני מודה (שומו שמיים) שאני אנושי.

אני מחזיר את הרומח למקומו, ואת החרב לנדנה. נמאסו עלי המלחמות.

ועכשיו, קצת רחמים בבקשה.
קצת שקט, קצת שלווה, קצת שלווה על מי מנוחות

האם זוהי בקשה גדולה מידי לבקש מן היקום?

זה פשוט פאתטי בעיני,
יש כאן כמה אנשים שמתנהגים בצורה שאם זה לא היה מעורר רחמים, זה כמעט היה יכול להיות מצחיק....

תהנו ובהצלחה לכם