והפעם, לא אהיה מקורי
הפעם אני כותב לא משלי
הפעם אני מביא כאן שיר. שיר שאישה מיוחדת ויקרה שלחה לי, שיר שאומר הרבה למי שיודע להרגיש ולאהוב
שיר למי שיודע ורוצה לגעת בנשמה של הזולת.
תודה לך
Every day You Play / Pablo Neruda
Every day you play with the light of the universe.
Subtle visitor, you arrive in the flower and the water.
You are more than this white head that I hold tightly
as a cluster of fruit, every day, between my hand.
You are like nobody since I love you.
Let me spread you out among yellow garlands.
Who writes your name in letters of smoke among the stars of the south?
Oh let me remember you as you were before you existed.
Suddenly the wind howls and bangs at my shut window.
The sky is a net crammed with shadowy fish.
Here all the winds let go sooner or later, all of them.
The rain takes off her clothes.
The birds go by, fleeing.
The wind. The wind.
I can contend only against the power of men.
The storm whirls dark leaves
and turns loose all the boats that were moored last night to the sky.
You are here. Oh, you do not run away.
You will answer me to the last cry.
Cling to me as though you were frightened.
Even so, at one time a strange shadow ran through your eyes.
Now, now too, little one, you bring me honeysuckle,
and even your breasts smell of it.
While the sad wind goes slaughtering butterflies
I love you, and my happiness bites the plum of your mouth.
How you must have suffered getting accustomed to me,
my savage, solitary soul, my name that sends them all running.
So many times we have seen the morning star burn, kissing our eyes,
and over our heads the grey light unwinds in turning fans.
My words rained over you, stroking you.
A long time I have loved the sunned mother-of-pearl of your body.
I go so far as to think that you own the universe.
I will bring you happy flowers from the mountains, bluebells,
dark hazels, and rustic baskets of kisses.
I want to do with you what spring does with the cherry trees
מילים מהמעמקים....
כמה מילים שמנסות לגעתמילים שמקורן עמוק בלב ומנסות להגיע לעומק הרגשות
ודבר אחד אני מבטיח ומתחייב - הכל אמיתי וכנה. אני חייב זאת לכם, ואני חייב זאת לעצמי.
יש סרטים שעושים לי את זה.
אין הרבה כאלה, אבל יש כמה כאלו.
אלו סרטים שלא משנה כמה פעמים אני אראה אותם, וכמה אני מכיר אותם בע"פ, וכמה שאני יודע מה הולך להתרחש בהם, בסופם אני תמיד אמצע את עצמי מנגב את הדמעות. לא דמעה בזוית העין. דמעות של אמת.
אני לא יודע אם הסרטים הללו הם הדרמטיים ביותר שקיימים, או העצובים, אבל בשבילי הם מסמלים את התמצית את החולשה האנושית, את תמצית הכאב והייסורים הכבדים ביותר שיכולים לנפול בחלקו של אדם.
אלו הם לא עינויי הגוף, ואלו הן לא הדילמות המוסריות הקשות שמייסרות אותנו.
זהו הכאב האמיתי, השיברון של הלב, הריסוק של הנפש, כאשר בלית ברירה אתה נותר עומד, מרוסק ושבור, אבל גרוע מכל – חי, בעוד האהובים עליך מקבלים את השחרור מהעול הזה, ומתים......
זהו העונש החמור ביותר שקיים. לחיות אחרי האהובים עלייך. לחיות עם הזיכרון אבל בלי מושא הזיכרון
באחד מהם, אמר הלילה הקורבן (רשמית הוא הגיבור, אבל בפועל הוא הקורבן) שהחיים זה העונש שלו. העונש על שהניח לדבר כזה להתרחש. העונש שלו הוא החיים, בעוד כל מי שיקר לו, חבריו, משפחתו, אשתו וילדיו, כולם אחד אחרי השני הולכים לעולמם בשיבה טובה ואילו הוא נגזר עליו חיים.
ועל מה אני נענש?
אני שומר את הסרטים האלו ומידי פעם גם חוזר אליהם אם הם לו מופיעים מולי בטלוויזיה.
אלו הסרטים שמזכירים לי שאני אנושי.
לצערי.....
אף פעם לא תדעי כמה מחשבות חשבתי עלייך
אף פעם לא תדעי כמה תוכניות עשיתי איתך
אף פעם לא תדעי כמה שיחות ניהלתי איתך
אף פעם לא תדעי כמה טרחתי לכבודך
אף פעם לא תדעי כמה רציתי שתהיי
אף פעם לא תדעי, כי פשוט לא באת.....
לקחת את הפיגיון, ובידיים רועדות אך בלב שלם נעצת אותו בגופי.
נעצת אותו עמוק בבטני, והשארת אותו שם.
הנחת לי בשקט לדמם, לגסוס לאיטי, עד אשר ראיתי את המסדרון הלבן מתקרב.
בשניה האחרונה חזרת.
בעדינות, שלפת את הפיגיון, נשקת על שפתיי, ואמרת לי "סליחה". "לא התכוונתי, לא ראיתי את הלהב החד, לא רציתי בזה."
ליטפת את גופי הדואב,חבשת את פצעי, ואמרת לי "לא עוד", "מעכשיו אני שלך. איתך. מעכשיו אני שומרת עלייך"
ליטפת את הפצעים, נשקת להם, התענגת עלי, ואני נתתי את כולי. את ליבי, נשמתי, וגופי.
לאט לאט החלמתי, גופי ונשמתי, היסורים נעלמו,והחיוך חזר.
בזרועותייך נרגעתי, הנחתי לעצמי לנוח, ובשלווה הזאת עצמתי עיניים.
בעיניים עצומות בטחתי בך, ואת לצידי, ליטפת את הפיגיון, הפיגיון ששלפת ממעיי, ליטפת אותו, ושוב אמרת את אותן המילים."סליחה, לא רציתי לפגוע בך".
התבוננת בי שרוע לצידך. שקט, רגוע, בוטח, התבוננת בי באותו מבט, עם אותו הקרח אשר אני הוא שהענקתי אותו לך.....
שפתייך מילמלו את המילים בשקט "אני חייבת לעשות זאת בעבורי"
ונעצת את הפיגיון בליבי
ואני?
אני פקחתי בחטף את עיניי, התבוננתי בך, עודך אוחזת במאכלת המשפדת את ליבי, מבט הקרח מולי, ועם טיפות הדם על השפתיים, כל מה שמילמלו שפתי היה "אוהב אותך. בהצלחה"
ישבתי כאן וכתבתי את הבלוגים שלי.
הבלוגים שלי מגיעים ממקום פנימי שלי, ולמרות שחלק אולי חושבים שהם מבינים, אף אחד לא באמת יודע את התמונה השלמה ואת כל מה שאני מדבר עליו.
אין לי אף פעם שום כוונה לפגוע באיש, ומי שאפילו קצת מכיר אותי יודע שלעולם לא אפגע או אעשה דבר כדי להזיק או לפגוע. אעדיף להיפגע ולשמור על אושרם של הקרובים והחשובים לי, ולצערי כך גם קורה לי לאחרונה.
אני מקבל כל אדם ואת הבחירות שלו ולא מאשים אף אחד על שהוא נוהג אחרת ממני. אני לא מאשים ולא מתלונן על שאנשים אחרים עושים בחירות שונות מאשר שלי, ואני מכבד כל אדם אשר עושה את הבחירות שלו בהתאם לרצונות ולצרכים שלו.
חובתו של כל אדם היא להיות נאמן לעצמו.
כל מה שאני מבקש זה את הזכות והרשות להוציא את שאני חושב. לא בכדי לתקוף, ולא על מנת להאשים. אני לא מאשים איש בדבר. רק כדי לפרוק.
תודה לכולם
מסיבות אלו ואחרות אנישם מסביבי לעיתים קמים והולכים.
לרוב זה מלווה במשפט, שנאמר לפעמים בחצי פה, ולפעמים אני מאמין שאפילו באמונה שלמה (אולי אני אפילו יותר תמים ממה שאני חושב)
"ניראה מה יהיה בהמשך"
"תחזור אלי כשתתאפס על עצמך"
"אני זקוקה עכשיו למשהו אחר"
ואני בכנות שואל.
האם האנשים הללו, שעשו בחירה מודעת ורצונית, ובחרו להתרחק ממני, בחרו באופן מודע במישהו או משהו אחר על פני, העדיפו מישהו אחר, העדיפו משהו אחר, ואם להיות קצת יותר בוטים,באו ואמרו לי "אתה לא מספיק טוב בשבילי", האם הם באמת מצפים שאני אחזור אליהם?
האם אנשים באמת חושבים שאם הם בחרו שלא להיות לצידי כאשר אני למטה, אני אבחר בהם להיות לצידי כאשר אני למעלה?
ומצד שני תודה לאלו שלא מוותרים לי ומתעקשים להישאר למרות שאני הוא אני
לפני כמה לילות
דיברתי עם איש אחד
שהיה לי חכם נורא.
דיברנו הרבה
על אהבות
ואכזבות
וחתולים.
אמרתי לו
שהתכונה שאני הכי אוהבת
מעריצה
בחתולים
וקצת גם
בי
זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו
או מאיזה גובה יזרקו אותם
תמיד הם ינחתו על הרגליים
יחיכו חיוך חתולי
אדיש ומתנשא
וימשיכו ללכת
כאילו כלום לא קרה
ואף אחד לא נפל
ובטח לא הם
כשאמרתי את זה לאיש
שהיה לי חכם נורא
הוא שתק רגע
אחר כך, ענה
שזה בכלל לא ככה
אלא אחרת לגמרי,
שבעצם, החתולים רק עושים כאילו
שכלום לא כואב
והם נפלו על הרגלים.
בעצם הם נופלים על הגב
ונשברים בכל פעם מחדש
לרסיסים
אבל הם חתולים
ויודעים
שזה חלק מהתדמית שלהם,
ושכולם מצפים
שהם יפלו תמיד על הרגלים
אז הם לא מראים לאף אחד
שזה בכלל לא ככה באמת.
האיש הזה לא ראה את הפנים שלי
בלילה ההוא, כשאמר את המילים האלו
וטוב שלא ראה.
כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח
שהוא היה מוריד ת'עינים
ורואה ת'רסיסים שלי על הריצפה
מאת: ורד מוסנזון
Whenever Richard Cory went down town,
We people on the pavement looked at him:
He was a gentleman from sole to crown,
Clean favored, and imperially slim.
And he was always quietly arrayed,
And he was always human when he talked;
But still he fluttered pulses when he said,
"Good-morning," and he glittered when he walked.
And he was rich - yes, richer than a king -
And admirably schooled in every grace;
In fine we thought that he was everything
To make us wish that we were in his place.
So on we worked, and waited for the light,
And went without the meat, and cursed the bread;
And Richard Cory, one calm summer night,
Went home and put a bullet through his head.
- Edwin Arlington Robinson -
" The Children Of The Night "
"אמור לי מי אתה ואומר לך מי חבריך"
אני מגלה לאחרונה כי אנו נוטים להשתמש במונח "חבר" בקלות יתרה.
בדינמיקה של השפה שלנו, ובשל מגבלות לשוניות אנו נוטים לייחס לאנשים רבים את התכונה הזאת, אבל מסייגים אותה במגבלות שונות.
יש חברים אשר איתם אנו נפגשים לקפה ביום שישי, ויש חברים שאיתם אנו הולכים לסרט. יש חברים אשר אליהם אנו פונים כאשר אנו זקוקים לעצה, ויש כאלו שפשוט מופיעים ברשימת התפוצה שלנו במחשב. יש חברים שאנו פוגשים בבילויים ואירועים, ויש כאלה שאותם אנו מזמינם לארוחה ביתית.
ואם יש לנו מזל, יש בניהם גם חברים אמיתיים.
חבר אמיתי הוא חבר מסוג מיוחד. זהו חבר אשר אינו מוגדר ע"י מספר הפעמים
אשר אתה פוגש אותו או התכיפות של המפגשים. הוא אינו מוגדר ע"י זמן ההכרות שלך איתו או ע"י המרחק הפיזי בניכם. ההגדרה האמיתית שלו היא הגדרה של ביטחון. הידיעה שאתה יכול לבטוח בו. להוריד את ההגנות במידת הצורך ולשים את מבטחך בידיו בידיעה כי הוא לא יאכזב.
לא תמיד הוא יגיד לך את הכל, אבל מה שהוא יגיד לך יהיה אמיתי. הוא לא יהיה לצידך בכל רגע בחיים, אבל היה בטוח שכאשר הוא שם לצידך, הוא נמצא שם בכל עוצמתו.
לפעמים הוא יחרף את נפשו בעבורך, ולפעמים רק יספק משענת. לפעמים
הוא יגן עליך מחורשי רעתך ולפעמים רק ילחש לך באוזן את המילה הנכונה שאתה זקוק לשמוע באותו הרגע.
תודה לאותם חברים אשר בבוא העת יודעים לעמוד לצידי. אותם אלו אשר אני שמח וגאה להגדיר כחברים שלי. חברים אמיתיים!
ותודה גם לאותם אחרים אשר בבוא היום יוצאים נגדי, ובוחרים בדרך הקלה של לא להתמודד, ולא לעמוד לצידי למול אלו אשר כל רצונם הוא לפגוע ולהכאיב לי. תודה על שאתם מראים לי מי אתם.
24 שעות עברו מאז הפעם הקודמת שכתבתי כאן לבלוג. 24 שעות ארוכות, עם הרבה תגובות והרבה הודעות. ועכשיו, יום אחד אחרי, עכשיו כבר לא אחד באפריל ואפשר לחזור למציאות.....
החברה שלי יושבת כאן לצידי וקוראת לה בספר שהבאתי לה. היא צוחקת לה בכל פעם שאני מקריא לה את אשר אני כותב לכם, בדיוק כמו שהיא צחקה לפני כמה ימים כאשר סיפרתי לה מה אני מתכנן לאחד באפריל.
לא היא לא פחות ונילית מאשר היא הייתה אתמול ושילשום, והיא גם נישארת ככה, כי זה מה שמתאים לה. אבל..... אני "לא בעסק"??? ניראה לכם????
כשהעלתי את הרעיון הזה בפניה, היא התחליה לצחוק. עם כל האהבה שלה אלי והריחוק שלה מהעולם הזה שלי ושלכם, זה היה לה כל כך ברור שזה לא אמיתי. כל כך ברור עד שזה יכולה להיות מתיחה אמיתית ומוצלחת.....
מגיעה כאן תודה גדולה להרבה אנשים. הרבה אנשים שכתבו לי ופירגנו לי, למרות שלא תמיד זה קל לפרגן באמת, ואיחלו לי את כל הטוב שבעולם. בתגובות, בהודעות הפרטיות, במייל ובמסנגר קיבלתי פניות רבות שתמציתן הוא ברכות, איחולים ושמחה בשמחתי. אז כן, יש לי שמחה ויש לי אהבה ונילית, אבל אני לא הולך לשום מקום...... אני פה ופה אני נשאר!!!!
ושוב תודה לכולכם, תודה על הכל, על הברכות, ועל השמחה, ותודה מראש על זה שבבקשה אל תרצחו אותי במועדון בפעם הבאה שניפגש......