לפני 14 שנים. 5 ביולי 2010 בשעה 20:47
תהרגו אותי אני לא מבין למה פתחו את הסינמה סיטי בראשון לציון.
עם כמות הסרטים שאנשים חיים בהם פה בכלוב
היו צריכים לפתוח את הסינמה סיטי פה באתר...
Not a Nice Guy
מקום לניסויים קליניים פולשניים בחיות פרוותיות חסרות ישע...לפני 14 שנים. 19 ביוני 2010 בשעה 14:01
אני לפעמים תוהה מה אנשים חושבים לעצמם שהם בוחרים ניקים....
כאילו איך אני אמור להתייחס ברצינות לביקורת שבאה ממישהו שקורא לעצמו "מאסטר שרירי" או "דולפינה חנפנית" ... (ואם יש פה שניים בניק זה אני מתנצל זה רק דוגמא).
איך מישהי מעיזה להתלונן על כך שמפציצים אותה בהודעות מיניות אם הניק שלה זה "פנתרה סקסית" או "חתולה נפקנית"...
כאילו מה חשבת שתקבלי בהודעות פרטיות אם ניק כזה...?
ומישהו שקורא לעצמו "שולט חטוב וקשוח"
איך אם ניק כזה הוא מתפלא שנשלטות לא מתייחסות אליו בכבוד וברצינות.
זה גורם לך להתגעגע לימים בהם אנשים היו "לאון77" או "מירי הסקסית42"
וכן מקוריות בניקים, מעוף ומחשבה, או התחכמות שנונה זה תמיד נחמד.
אבל בחייאת ראבק אין שום דבר מקורי או מעניין בעוד "דולפינה חתולית"....
וגם מה הקטע עם הצבעים? כאילו רק כחול אדום שחור (ומדי פעם סגול ולבן)?
המלכה האדומה, הדולפין הכחול, פיה לב שחור....
מה נגמרו הרעיונות לירוק, כתום, צהוב, ובכלל למה אין פה איזה טורקיז או בז' ?
סתם תהיה שעברה לי בראש...
לא חייבים להגיב,
ממש לא חייבים.
לפני 14 שנים. 20 באפריל 2010 בשעה 22:15
בעקבות שיחה עם חבר הגעתי למסקנה שמציאת הבת זוג לקשר המתאימה לי ביותר שקול לסיכויי ההצלחה של הניסיון לבנות חללית שתגיע למאדים מאוסף הפריטים ששוכבים במגירה התחתונה של ארון המטבח שלי...
לפני 14 שנים. 14 באפריל 2010 בשעה 23:07
מכירים את התקופות האלה שיש לכם הרבה מה להגיד,
המון תובנות חדשות וישנות על העולם, על אנשים ועל בכלל,
אבל אתם כל כך עייפים, משועממים ונטולי כל חשק שכל מה שיוצא לכם זה מילה אחת
כמו FUCK או SHIT
ואתם מגלים שזה בעצם מסכם די טוב את כל אותם תובנות והגיגים שהיו לכם?
לפני 14 שנים. 10 באפריל 2010 בשעה 13:32
לפעמים אני חושב שאני בכלל לא מבין אנשים אחרים,
לעתים קרובות מדי אני מצטער שאני כן מבין....
לפני 14 שנים. 20 במרץ 2010 בשעה 10:33
יש לי תיאוריה די מבוססת ומגובה בעובדות שאומרת שמרץ-אפריל הם החודשים הכי גרועים מבחינתי בכל שנה.
כשמשהו רע קורה הוא תמיד קורה במרץ או אפריל.
אני פשוט לא יכול להסביר את זה אבל ההוכחה היא שזה תמיד יוצא ככה.
לפני 14 שנים. 2 במרץ 2010 בשעה 0:13
מסתבר שזוג שהכרתי דרך חברים נפרד,
אחרי שהיו המון זמן יחד והחליטו להדק את הקשר ולגור יחד ... פתאום פוף...
וכולם "נורא" מופתעים. (חוץ ממני כמובן, וזה לא בגלל הציניות הפסימיסטית החיננית שלי). וזה מצטרף לרשימה ארוכה של פרדות וגרושים "כאילו" לא צופויים.
וזה הרי כל כך צפוי ושקוף. ואחרי ההקדמה הצולעת הזו גם מביא לתבונה שאני תמיד חולק עם כל ה"מופתעים" למיניהם
הבעיה העיקרית של אנשים זה שהם לא יודעים לחיות זה לצד זה. אלא רק זה בתוך זה.
כל עוד זה במינונים קצובים, ויש הפרדה פיזית של זמן ומקום אז זה נסבל. וכל הפגמים מוסווים.
אבל שמעצימים את כמות המגע היומיומי, מי שלא חכם מספיק, חזק מספיק, נבון מספיק להכיר בבעיה , מחליק למצב החיים בתוך חיים. ולרוב זה נגמר בעצבים מרוטים ושנאה. כעס משתלטנות וחדירה ועיוות החיים.
כל הזוגות המאושרים שהכרתי היו אלו שלמדו לחיות זה לצד זה בלי להפריע אחד לשני להיות מי שהוא היה מלכתחילה.
ואני כותב את זה פשוט כי כרגע סיימתי חצי שעה של שיחה שבה טחנו לי את המוח כשהמשפט החוזר היה "אני לא מאמין ש..."
אז אני כן מאמין ש...
ציני שכמותי
לפני 14 שנים. 13 בפברואר 2010 בשעה 22:27
שמתי לב שבשנה האחרונה כל פעם שאני מול ראי במקלחת אני מתעכב עוד 5 - 10 שניות יותר מהרגיל....
אולי זה קשור לזה שגיליתי מחדש את העובדה שיש לי ריבועים בבטן,
או שבאופן כללי אני נראה לא רע בזמן האחרון. לפחות הרבה יותר טוב ממה שחשבתי לפני 10 שנים שאני אראה בגילי הנוכחי...
אני מניח שזה גם היה מטריד אותי אילולי הייתי כבר מודע לעובדה שאני נרקסיסט.
ודי מוצא חן בעיני האני הנוכחי הזה.
וכן כתבתי את זה כדי להגיד שאני נראה מצויין בימים אלו, תתפוצצו
:-)))
לפני 14 שנים. 9 בפברואר 2010 בשעה 23:03
אני יכול לסלוח כמעט על הכל,
כל פגיעה , עלבון, שטות, ריב וכדומה.
אבל הדבר היחיד שמבחינתי אין עליו כפרה הוא בזבוז הזמן שלי.
זמן הוא המשאב הכי יקר ונדיר בעולם, יותר מכל יהלום או חבית נפט או יצירת אומנות.
זמן זה הדבר היחיד שאם הוא הולך לאיבוד, או מתבזבז הרי שאי אפשר להחזיר אותו.
אי אפשר לתקן את הנזק.
אנחנו חיים בעולם הזה פרק זמן קצר מדי, כל בזבוז שכזה הוא מחדל.
אני לא מדבר על דברים שאנו מכלים עליהם את הזמן ויש בהם לגרום לנו עונג או אושר או תחושת הנאה. אלא על דברים שאין בסופם ולו שביב של תכלית.
חובה עלינו לחתור למטרה ולהשיג את המקסימום בפרק הזמן שיש לנו.
לכן אני נמנע מפעולות סרק של בזבוז זמן ככל הניתן. ויש אנשים שפשוט לא קולטים זאת.
זה הפך אותי לאדם מאוד ישיר ותכליתי וממוקד. אולי קצת פחות סבלני מבעבר.
אבל שמתחילים לראות את החיים ככה ולחתור בכוח למצוי הזמן מגלים שפתאום יש הרבה יותר מקום בחיים להנאות.
אני כותב את זה כי יש אנשים שלא מבינים לפעמים את הישירות שלי ומנגד את העובדה שלמרות התחברויות חיוביות והתידדות מהירה, ולמרות הנגישות הרבה שלי לאנשים והפתיחות לפעמים אני מנתק מגע מהר מדי לטעמם של אנשים.
זה לא שאין לי עניין, זה פשוט כאשר מושכים לי את הזמן אני חותך הלאה.
החיים קצרים מדי לאנשים שגוררים רגליים.
זה לא אתם זה אני...
לפני 14 שנים. 5 בדצמבר 2009 בשעה 17:17
אני כל פעם ספק משועשע ספק לא ממש מופתע מאיך כל דבר שקורה לי/לך/למישהו... בעצם כבר קרה למישהו אחר.
אין כמעט חידושים בעולם הזה, פשוט ערבוביה של מקרים שחוזרים על עצמם בחלוקה המונית לאנשים שונים ואקראים לאורך תקופות זמן שונות.
לא מזמן קראתי בלוג שלי בחורה צעירה מאוד שתיארה השתלשלות ארועים די חריגה בחייה הצעירים. מקרה שהוביל למקרה שהוביל למקרה שדרדר להתנהגות שהובילה למקרה אחר....
זה היה מאוד מעניין כי זה בדיוק מה שקרה לנערה צעירה שהכרתי בדיוק לפני 10 שנים.
זה גרם לי לחשוב איך לשתי צעירות בערים אחרות בהפרש של 10 שנים קורה בדיוק אותו דבר באותו גיל עם אותה תפאורה ואותה סיומת....
מחשבה מענינת :
שום דבר שקורה לך לא באמת קורה לך. זה רק שידור חוזר של משהו שקרה כבר פעם למישהו אחר.
זה הופך כל דבר לפחות מרגש אבל גם פחות נורא.
מצד שני יש מי שיגידו שזה קצת מדכא. אני מה אכפת לי, אני בעד שידורים חוזרים.