הבלוג של אלישבע

זה לא הכאב שמוציא ממני את הדמעות, גם לא החזק ביותר שאני מסוגלת לסבול, וגם לא זה שאיני מסוגלת לסבול יותר. הכאב מוציא אנחות, צעקות, תחנונים, אבל לא בכי. כשהכאב ממש חזק, ממש מעל לכל כוחותיי, ואני מבקשת שייפסק, מתחננת, אז זה כבר לא רק הכאב. ברגע הזה שהכאב מחסל אותי, לא נותן לי לחשוב או לדבר, ובקושי אני מצליחה להתחנן לרחמים, שלא באים, זו הבדידות שגורמת לי לבכות. בתוך הכאב הזה הגופני, אני מרגישה לבד, לא אוהבים אותי, אחרת היו מרחמים, לא מתייחסים לצעקות שלי, לבקשות לתחנונים. מגיע לי רק הכאב, לא מגיעים לי שום רחמים, ברגע הזה הדמעות פורצות, והן יכולות אז לזרום ולזרום, דרך עיניים עצומות, או בתוך כיסוי עיניים לוחץ, ואז זה עוד יותר קשה. הדמעות הן רק שלי, לא מעניינות אף אחד, ואני בוכה, ואני כל כך לבד.

אני חושבת שאני כנועה וצייתנית מטבעי, תמיד, מאז שאני מכירה את עצמי, אבל יש בי גם עקשנות, משהו פנימי.קול שקורא לי לא להישבר, לא לוותר. פעם ביקשתי אפילו מאדוני שכאשר אני מבקשת להפסיק, יגביר את עוצמת הכאב, ואף פעם לא הפעלתי מילת ביטחון, אף פעם עד אתמול.
היה קשה, ידעתי שאני מסוגלת להחזיק מעמד, לא להישבר. בשלב מסוים הרגשתי כאילו רוצים לשבור אותי, לא רק הוא, לא רק היא, כל העולם רוצה שאשבר, ורק אני מתעקשת. עקשנות מטופשת, מה יוצא לי מזה, אגו? כבוד? אני לא צריכה את זה, מה אני מנסה להוכיח? שאני חזקה, אני מרגישה כל כך חלשה. גם אם אוכיח להם שאני חזקה, אדע בתוכי שזה סתם שקר, משחק. ונשברתי.
ואמרתי די, וידעתי שאני לא אצטרך להתחנן יותר, או לסבול, וחשבתי שזה יהיה נורא קשה, להישבר ככה. ולא זה לא קשה להישבר, זה קל, וזה טוב. זה לא משנה אם זו שבירה נפשית, או פיזית, או משהו עקרוני, זה טוב להישבר. צריך לעשות את זה לפעמים, לשחרר את הכל, ולהישבר, לאלפי רסיסים, ולהגיד, אני חלשה, אני ח ל ש ה. חלשה מידי לכאב, להשפלה, לבדידות, ותסכול. חלשה.

- אני רוצה שתכאיב לי, בבקשה אדוני.
- ומה אם תגידי לי שזה יותר מידי? להפסיק?
- אם אומר לך שכואב לי, או אבקש שתפסיק, בבקשה תכאיב לי יותר.


- למה כשאני מכאיב לך כולך נמסה, מאוהבת בי ומעריצה כל כך? זה נוגד את התגובה האנושית הטבעית.
- אדוני, כל אחד יכול לזיין, כל אחד יכול ללטף או לחבק, אבל הכאב, הוא בא מאהבה אמיתית. כשאתה מכאיב לי, בזמן שאני מתחננת שתפסיק, ואתה ממשיך, אני רואה את הכאב בעיניך. אתה נותן לי את מה שאני צריכה ומבקשת גם כשזה גורם לך סבל של ממש, וכשאתה רואה כמה טוב זה עושה לי, אינך סובל יותר. אינני יודעת אם חוויתי אהבה אמיתית וחזקה מזו.

אני חייה לבד, בעצם- לא ממש לבד, אני חייה עם הבן שלי, שזה ממש לא לבד, אבל בלי בעל או חבר שחי איתי בתוך הבית. אין מישהו להירדם חבוקה איתו, אין מישהו להוציא עליו עצבים, או לנשק מתי שרק בא לי. אם הייתי חושבת על זה פעם, על מה הכי יחסר לי במצב כזה, הייתי חושבת שזה יהיה התמיכה, החיבוק, השיחות אל תוך הלילה, אבל זה לא מה שחסר.
לפעמים אני יוצאת מדעתי, לפעמים אני פשוט מרגישה שאני לא יכולה יותר ומתפרצת בלי שליטה, ובזמן האחרון, זה קורה לי אפילו די הרבה. ברגעים האלו מה שהכי חסר לי זה ממש לא חיבוק, תמיכה או הקשבה, חסר לי פשוט מאוד שמישהו ירגיע אותי בשתי סטירות ויזיין לי את הצורה עד שאצא מזה.

איך גומרים משהו? מתי מחליטים להביא דבר אל קיצו?
אולי הדרך הכי טובה להסתכל על זה היא לחשוב על החיים עצמם, איך הייתי מעדיפה למות? אני לא מרמזת חס וחלילה על נטיות אובדניות, סתם שאלה תיאורטית והיפותטית. אני חושבת שהייתי מעדיפה שיום אחד זה פשוט יגמר. בלי הכנות מיורות, בלי פרידות ארוכות, בלי דעיכה מתמשכת ובלי להתחנן לרק עוד רגע אחד. אני רואה סביבי אנשים שנאחזים כל כך חזק בחיים, בעוד הם מסבים להם כל כך הרבה סבל, ואני בכלל לא שואלת למה, אבל אני בטוחה שכך אני לא רוצה את זה. ועכשיו לסיבה האמיתית שהתחלתי לשאול את השאלה הזו ולענות עליה. אני מעדיפה שכך יהיה גם בקשר זוגי. אני לא רוצה להגיע למצב שאני לא מסוגלת לסבול אפילו לשנייה את האדם שפעם אהבתי, וזה קורה הרבה וגם קרה פעם לי. אני מעדיפה, עוד הרבה לפני סוף הדעיכה, ממש רגע אחד אחרי השיא, לחתוך. לחתוך בסכין חדה, לראות את הדם החם המתפרץ, לכאוב את הכאב האדיר ולקבל למזכרת צלקת מרשימה, שתמיד תזכיר לי את הרגע הזה של השיא. זה נראה לי עדיף בהרבה על שקיעה מתמשכת והגעה לשפל שמשאיר רק זיכרונות מרים. אני אלחם במערכת, לא אתן לדבר הנפלא שהרגשתי בשיא ההתרגשות והאהבה להפוך לבנאלי ואפור, לא רוצה את מה שנשאר לכל הזוגות הותיקים מהאהבה הגדולה, הפרגון, ההערכה, הכבוד והכי חשוב החברות- תודה רבה, לא צריך, קחו בחזרה ותחזירו את הרגע הזה שהנשמות נותנות ידיים ופורצות במחול מטורף.
אני יודעת שזה ילדותי, אני יודעת שזה לא יחזיק מעמד, ושאני עוד אחזור לכאן על 4 ואבקש את כל מה שזרקתי, אבל עכשיו אני פשוט לא רוצה לוותר, רוצה רק את השיא.