הבלוג של אלישבע

אגדה – פעם היה נער יפה תואר ששמו נרקיס. כל הימים היה הולך אל האגם, להתבונן ביופיו. כל כך היה מוקסם מעצמו עד שיום אחד נפל לתוך האגם ומת בטביעה. במקום שטבע צמח ועלה פרח, וקראו את שמו נרקיס. כשנרקיס מת, הפך אגם התענוגות שלו מספל של מים מתוקים לספל של דמעות מלוחות, והאוריאדות – פיות ההרים – באו בבכי מן היער כדי לשיר לאגם ולנחמו. וכשראו שהאגם הפך מספל של מים מתוקים לספל של דמעות מלוחות, פרעו את שערן הירוק ואמרו לאגם: "אין אנו מתפלאות שאתה מתאבל כל כך על נרקיס, הן הוא היה יפה תואר כל כך..."
"האומנם היה נרקיס יפה תואר?" שאל האגם. "מי כמוך יודע זאת?" ענו האוריאדות. "לידנו תמיד עבר, אבל אותך היה מבקש, והיה שוכב על שפתך ומסתכל בך, ובמראה של מימיך היה משתקף יופיו."
והאגם ענה: "אבל אני אהבתי את נרקיס, כי בשעה שהיה שוכב על שפת המים ומסתכל בי, תמיד ראיתי איך במראה של עיניו משתקף יופיי שלי."

העיניים שלך הם ראי, ואני משתקפת בהן. אבל זה הרבה יותר מזה, הרבה יותר מלהשתמש בך כדי לראות את עצמי אהובה ויפה. המראה של עיניך לא רק מחזירה אלי את השתקפותי בעיניך, היא גם הופכת אותי לדבר שאתה רואה, למה שאתה רוצה שאהיה, למה שאני חולמת להיות, כל דבר שתבחר. אתה עושה בי קסמים, אני הופכת בשנייה למלכה, או לגרגר אבק. מביטה אל תוך עיניך ורואה את הקסם מתרחש, איך הפכתי מאישה לאלה, ומאלה לשפחה בהינף מבט. אני אוהבת להביט בעיניך, יותר מהכל, ואני אוהבת אותך.

תשוקה עזה, שורפת, בוערת בי. אני מתנפלת, כמו רוצה לטרוף אותך, לטרוף את הלשון שלך בפה שלי, את הגוף שלך בחיבוק שלי, ואת הזין שלך בכוס שלי. אני משתוללת מעליך, במחול טירוף משלי. עוצרת לשנייה, לנשום, ואתה כבר מעלי, חודר לתוכי כולך. חודר אלי עם הזין, חודר אל פי עם הלשון, והמבט בעיניך חודר אל תוך עיניי. אתה ממלא את כולי, ואני רוצה ממך עוד. אני ממלאת את ראותי באוויר, נושמת אותך לתוכי, ויש לך ריח מתוק של שרף אורנים.
כבר הלכת מזמן, לא נשאר המבט, המגע או הריח, אבל אתה עוד בתוכי, חדרת אל עומק נשמתי, ובזיכרון אני נושאת את המבט ואת ריח האורנים.

לפעמים כבר אין לי יותר כוח להמשיך, אני מרגישה שהסיבה היחידה שאני עוד ממשיכה היא כוח האינרציה. אני כמו אבן, שמישהו בעט בה, והתחילה להתגלגל מראש ההר, והדבר היחיד שאני רוצה זה שההתגלגלות הזו כבר תיפסק, ההיחבטויות במדרון שבדרך למטה. רוצה כבר להרגיש את החבטה האחרונה, בתחתית המדרון הזה, זו שאין אחריה יותר כלום.

חיבוק, היא אמרה לעצמה, חיבוק זה מה שאני הכי צריכה עכשיו. האוויר, שהחל להיות קר, נגע ברכות בכתפה החשופה, וגרם לה להתקפל, כאילו היא מנסה להתכרבל בתוך עצמה. היא דמיינה חזה רחב, אליו גופה הדק נצמד, וכיצד זרועות שריריות אוחזות אותה בעוצמה. כן, היא חשבה, בדיוק כזה חיבוק, כזה שלא משאיר אויר, כזה שאפשר להיבלע בתוכו, כזה שגורם לה להרגיש כה מוגנת וקטנה, שמורה בתוך גופו של הגבר המחבק אותה, כזה ש... היא כבר התקרבה לדירתה ומחשבה על הריק שמחכה לה בתוכה, כמו פתחה חור בבטנה. לא תמיד היא גרה לבדה, פעם תמיד הייתה חוזרת לזרועותיו של גבר אחד, שחיכה רק לה שם, אבל כנראה שהחיבוק שלו היה חזק מידי, חונק מידי ובעיקר ממושך מידי בשבילה. היא החליטה שמוטב לה לבדה, אינה צריכה איש, ועכשיו, היא כבר יודעת שזה לא כך. הרי זה לא חברתם שכל כך מפריעה לה, זוהי חברתה עצמה. לא אותם היא לא יכולה לסבול, אלא את עצמה. ועכשיו, כשהלכה על הכביש השחור, באוויר הקר, צועדת לאט ככל שיכלה רק בשביל לדחות כמה שרק תוכל את השהייה בדירה הריקה רק עם עצמה, עלתה בה המחשבה, ללכת אליו. הוא בוודאי לבדו עכשיו, זה לא היום שלו עם הילדים, והיא תוכל להתנחם מעט בנוכחותו. בצורה חדה, היא פנתה לכיוון הידוע לה מראש. הוא בטח ישאל שאלות מטרידות, חשבה לעצמה בעודה הולכת בצעדים זריזים בשביל הצדדי, שלא יראו אותה. לא נורא, היא תגיד שכל כך קשה והיא בודדה, והיא יודעת שהוא לא זיין כבר שבועות, זה לא יהיה קשה במיוחד. היא הגיעה, נעצרה מול הדלת, מנסה להאזין אל מאחורי הדלת, ונקשה עליה. שתי נקישות, ומאחורי הדלת נשמע "כן", היא פתחה את הדלת ונכנסה, משפילה מעט את מבטה, מקווה בליבה שאחרי שיזיין אותה עוד יישאר לו כוח לחיבוק.

בקשר הזה, בקשר המיוחד של שולט ונשלטת, יש תחושת קירבה אין סופית, כאילו יש אדם אחד בכל העולם שיודע עלי הכל, רואה אותי חשופה כולי, חשופה עד העצמות, קורא אותי הישר ממעמקי נשמתי. אדם שמכיר את כל חולשותיי, שמולו אני חשופה וגלויה, בלי שום מסכות והגנות, בכאב הכי עמוק, באושר הכי גדול, בעצב, בתשוקות, בשמחה ובאהבה. לפעמים אני נותנת לעצמי להיסחף באשליה הזו, והתחושה כל כך מתוקה, סוף סוף אני כבר לא לבד, כבר לא לבד. כשהאשליה הזו פתאום נסדקת, סדקים דקים ועמוקים נחרצים בה, הבדידות סוגרת עלי בבת אחת, בלי הכנה מוקדמת. זה אולי הרגע הכי בודד שיש.

שוכבת ערומה על הרצפה הקרה, אחרי שניקית על גופי את הנעליים שלך, אחרי שירקת עלי, אחרי שהשתנת עלי. שוכבת מלוכלכת מאבק נעליך, רטובה משתן ומרוק, ואני מרגישה טהורה ונקייה כמו כלה ביום החתונה, אני מרגישה זוהרת כמו מלכה, ואני מרגישה הכי מיוחדת בעולם, כי מכל העולם אתה בחרת בי להיות הסמרטוט שלך.

הוא היה בסדיר כשזה קרה, לקראת סוף השרות, נשארו לו רק כמה חודשים. הוא זוכר את הכל כמעט, מפורט עד כאב. הם היו שניים מאותו בסיס שהיה בו בימים האלה, שניהם בקבע, אחד נגד, ואחד קצין. הוא זוכר את זה במקטעים, איך הם משאירים אותו איתם עד מאוחר, עד שהם האחרונים להישאר שם. איך הוא מתכוון כבר ללכת למגורים להתקלח ולישון, והם פתאום מתנפלים עליו במכות ומשכיבים אותו.
והוא מרגיש את הזין של הקצין, כך הוא חושב, נכנס ויוצא, חודר עוד ועוד, ננעץ עמוק לתוכו, והכאב כל כך עצום, שהוא כבר מתפלל שיגרום לו להתעלף, שיפסיק כבר להרגיש, והוא מת לצרוח, מת לזעוק לקרוע את האוויר הדחוס בצעקה, להעיר את כל הבסיס, אבל הוא לא מסוגל, הסמרטוט המסריח שתקוע לו בפה חוסם אותו. והוא מרגיש איך הוא הופך לאישה, לנקבה לכלבה, איך גופו מחולל עד העצם, ואיך נשמתו מחוללת. לא יוכל יותר, מרגיש שכבר לא מסוגל, רוצה להעלם, למות, רק להפסיק את הכאב, הוא מתפלל שכבר יגמור בתוכו, לא אכפת לא כלום, רק שכבר יגמור ויצא ממנו. והוא יוצא מתוכו, והזין שלו מלוכלך בדם ובצואה, והוא צוחק אל החבר שלו, "זרוק איזה סמרטוט לנגב ממני את הטינופת שהכלבה השאירה עלי" והחבר בא לזרוק לו את החולצה שלו, אבל הוא אומר, "התכוונתי סמרטוט", והוא מושך בכוח את הבד שתקוע בפיו, ותוך כדי כך מכניס לו עוד שתי סטירות, ככה שהפרצוף שלו עף לצד, והוא מרגיש כבר איך העין מתחילה להתנפח, מכל המכות, ולפני שהו מבין מה קורה הזין המלוכלך שלו תקוע לו בפה. "תנקי טוב, כלבה, אני רוצה זין מצוחצח" והוא מוצץ. והטעם גורם לו לרצות להקיא, ואז אחרי חצי שעה, הוא שוכב לבד בחדר, הוא כבר לא בטוח מה קרה, מנסה להתלבש, לאסוף את עצמו. הוא יוצא החוצה ומיד מקיא. האוויר בחוץ מחניק, והוא מרגיש שהכל סוגר עליו, וכמה שהוא מנסה לנשום הוא לא מצליח, מרגיש שהוא נחנק. הוא גורר את עצמו למקלחות שוטף את עצמו. המים רותחים, והוא כמעט נכווה. הוא עומד מתחת לזרם, מחכה לתחושה של הניקיון שהוא כל כך אוהב אחרי יום קשה בשטח. זה לא בא, והוא ממשיך לעמוד מתחת לזרם, הוא מנסה לא לחשוב על כלום. "זה לא קרה, זה לא קרה" הוא משכנע את עצמו. המים החמים נגמרו כבר מזמן והוא ממשיך לעמוד מתחת לזרם, בשלב מסוים הרעידות של גופו כל כך חזקות שהוא בקושי מצליח להישאר על הרגליים. הוא סוגר את המים והזרם הקפוא מפסיק לשטוף את גופו. הוא הולך כמו מסומם ערום באמצע הבסיס הרדום, אף אחד לא מסתובב בשעות האלו, הוא לא חושב על זה בכלל, נכנס לחדר, שני החיילים שגרים איתו בחדר נושמים בכבדות, הוא נופל אל המיטה, אבל לא נרדם.
למחרת הוא עוזב למקום אחר, ככה זה יצא, הוא לא שמח לעזוב, לא נשאר בו מספיק רגש בשביל לשמוח. כשמגיע לבסיס החדש השלישה מעכבת אותו אצלה כשהוא עובר שם עם הטופס טיולים, שואלת עוד פרטים, חוקרת, מנסה ללכוד את המבט שלו, אבל המבט שלו כל הזמן מתרוצץ, לא קבוע על שום נקודה, כאילו מחפש משהו ולא מוצא, כאילו בורח, מגיע למקום מסתור ושוב בורח. היא ניסתה עוד כמה פעמים, בסוף שכב איתה, זה כל מה שיכול היה לתת לה, מניאק, היא אמרה עליו, שוכב וזורק, הוא פשוט לא יכול היה להמשיך לברוח המבט שלה שמנסה להסתכל לו בעיניים. השמועה שהוא מניאק זימנה לו עוד כמה זיונים חלולים עם בנות מהבסיס, הוא לא הרגיש כלום, וכבר העדיף לאונן מלהיות איתן.
חמש שנים אחר כך, ערב, הוא במשמרת במסעדה באילת, המארחת, שגם היא עוד לא התייאשה מלנסות להתחיל איתו מושיבה באחד השולחנות שלו גבר זקן, לדעתו, בשנות החמישים או השישים שלו, מטופח, אבל עם מבט עצוב. מבט? כבר הרבה זמן שהוא לא שם לב למבט של אף אחד שפגש. הוא לוקח הזמנה, ואחר כך מגיש לו. הגבר מאוד מנומס. בסוף הארוחה, ביחד עם הטיפ יש ניר עם מספר טלפון. הוא קיבל עשרות כאלו בזמן שעבד פה, תמיד היה משליך אותם ביחד עם שראיות האוכל. הוא מקפל את הפתק, ומכניס לכיס.
בשתיים בלילה הוא חוזר לדירה שלו, נכנס לחדר, בלי להעיר את השותף- בן אדם שמאז נכנס לדירה החליף איתו אולי 20 מילים. מהחדר הוא מחייג את המספר. אחרי 10 דקות שיחה הוא מנתק, והולך למקלחת. גם הלילה הוא לא נרדם, משהו מחזיר אותו לאז, ללילה ההוא לפני חמש שנים. למחרת בבוקר הוא הולך אליו, המשמרת במסעדה מתחילה רק אחר הצהריים, עובדה שהתחשב בה בבחירת העבודה הזו שפינתה לו שעות רבות. הוא נוסע בקטנוע שלו, מגיע לחרוב מגורים מסודר כזה, לא דומה לרחוב הרועש שהוא גר בו, חונה על המדרכה, וקושר את הקטנוע בשרשרת. הוא עולה במדרגות, קומה ראשונה על עמודים. על הדלת שלט קרמיקה משפחת נדלר. הוא נכנס פנימה שטיח, רהיטים כהים, וילונות בהרים, בית משפחה מטופח. על הקיר תמונות משפחתיות, הוא מזהה מבנה משפחתי, כנראה סבא וסבתא ילדים ונכדים. הוא מזהה את הסבא בתמונה, זה האיש מהמסעדה, כנראה שהתמונה צולמה לפני שנים אחדות. שואל את עצמו איפה האישה שהוא חובק בתמונה. הזקן, שכאילו מנחש את מחשבותיו אומר בקול שקט, "היא מתה לפני 7 שנים, סרטן, היא כבר מאוד סבלה בסוף, שמחתי שזה נגמר בשבילה." הוא כבר חושב איך מרגע שאשתו נפטרה הזקן הזה מזיין צעירים כמוהו כל הזמן, אבל הוא לא אומר כלום, וגם לא הולך. רק מחפש את עיני הזקן ומביט לתוכן לאט. "איך קראו לה?" הוא שואל בקול רך, מופתע מהיחס שלו אל הזקן הזה, האדם העלוב הזה. "לאה. היא הייתה אישה מאוד טובה, וגם חשבתי שאני אוהב אותה במשך זמן רב, אבל שיקרתי לעצמי ולה, לא הייתי מסוגל לאהוב אישה. הגיעה לה טוב ממני, למרות שתמיד כיבדתי והערכתי אותה, אף פעם לא נתתי לה אהבה ותשוקה שאישה צריכה לקבל. מעולם לא בגדתי בה", אמר הזקן בשקט, "אך אף פעם לא הייתי באמת איתה", הוא הסתכל לתוך עיניו במבט שקט ומבין, אך בינו חבין עצו סינן, "כן בטח, הסוטה הזקן..." ועדיין למרות שבתוכו כבר החל לשנוא אותו, הוא לא הלך. הם ישבו על ספת העור הכבדה דיברו ובעיקר שתקו. אחרי שבועיים הוא עבר לגור שם, היה חוזר מהמסעדה בלילה, ישן ובבוקר נמצא עם הזקן, שדאג לו וטיפל בו כמו בילד. עם הזמן רגש השנאה אל הזקן רק הלך והתגבר, הזקן היה כה עדין איתו. באחד הימים הזקן התיישב על המיטה לצידו והחל ללטף את גופו. הוא לא הופתע מכך, הסוטה הזקן, הרי כל הזמן הוא ידע מה הוא רוצה ממנו, נצלן זקן. אבל הוא לא זז ממקומו. הזקן רכן אליו ולאט הוא נשק לו על שפתיו. הזקן הפשיל את מכנסיו, והוא ראה את הזין שלו עומד. הוא קירב את שפתיו אליו לאט עד שנגעו מגע קל ביותר בקצה הזין של הזקן. הזקן נשכב לאחור, והוא נדחק אליו עם פיו, כמעט ובולע אותו, מתהדק עם שפתיו מסביבו ויונק אותו אליו. הגוף אומר דבר אחד, והשכל את היפוכו. הגוף חם ומשתוקק והראש מלא בשנאה ומחשבות על ניצול. אבל הוא לא הפסיק גם כשהזקן נרתע לאחור מעט כשהרגיש שהוא עומד לגמור בפיו, הוא ינק את כולו אליו ובלע אותו. הוא נכנס למקלחת נשטף מספר דקות, בראשו חושב על הזקן הסוטה שאל דירתו נקלע. הוא מריץ בראשו מחשבות מרושעות, מה יאמרו הנכדים בתמונה המשפחתית המאושרת, אם ידעו שסבא שלהם גומר בפה לצעיר שהוא רק מעט מעל גילם. בערב שוב הלך למשמרת במסעדה, וכשחזר הזקן כבר ישן, כרגיל, אך הפעם, שלא כהרגלו הוא פנה אל מיטתו של הזקן והעיר אותו משנתו. הוא לא ידע מה הוא רוצה ממנו, חשב אולי להגיד לו שהוא עוזב, שלא ייתן לו לנצל אותו כך שוב. הזקן פקח את עיניו וחייך כשראה אותו עומד מולו, עוד בבגדי העבודה. הזקן חיבק אותו וליטף לאט ובחום את גופו, הבגדים כמו נשרו ממנו מעצמם, הזקן לא הפשיט אותו, והוא בטח שלא רצה להתפשט ברגע הזה, הוא הרי בא להודיע לזקן על עזיבתו. הזקן פתח מגירה בשידה שליד המיטה, והוציא ממנה וזלין. הוא שימן אותו בעדינות וחדר אליו. לאט לאט, חדירה עדינה, ללא כל כאב, הוא הרגיש שהוא רוצה להיחדר עד עצמותיו, הרגיש שהוא רוצה שיחללו אותו. לא נשאר אצלו מה לחלל, הוא ידע את זה. הזקן זיין אותו בתנועות קצביות, תוך כדי שחיבק אותו וליטף את גבו. לבסוף גמר בתוכו.
כך זה המשיך חצי שנה אולי, הזקן הציע לו לנסוע איתו לחו"ל, לגור שם קצת. היה ברור לו שהוא לא הולך לנסוע עם הסוטה הזה לשום מקום, הוא הודיע לו שהוא עוזב את הדירה, ויום למחרת לקח את כל הדברים. כשיצא בפעם האחרונה הוא הסתכל שוב על הזקן, חשב להטיח בו את כל הדברים שהוא חשב עליו, לומר לו שלא יסלח לו על הדברים שעשה לו. אך כשהביט בעיניו הוא ראה שהן מוצפות במסך דמעות. בעודו פוסע לאט במורד המדרגות הוא הבין איך ניצל את הזקן בצורה הכי קשה שאפשר לנצל, איך חילל את נפשו, את חדר לתוכה. איך ניצל אותו כדי לשחזר את האונס, אך הפעם היה הוא האנס, היה שם ניצול והייתה שם שליטה והוא היה המנצל והשולט. והוא גם הבין איך הזקן גרם לו שוב להרגיש אחרי שכל רגש בו כבר מת.

באחת הפגישות הראשונות שלנו, אדוני ביקש ממני לבחור פרס על משהו שעשיתי והוא אהב, ואני לא ידעתי לבחור. קשה לי לבקש דברים, אני מעדיפה תמיד לקבל את מה שהוא יבחר ויחליט שמגיע לי, פרסים, ועונשים. אז אחרי כמה דקות שהוא ראה שאני לא מצליחה לחשוב על פרס הוא נשכב על גבו ואמר, יש לך אותי ל-10 דקות, עשי כל מה שאת רוצה. ברגע הראשון לא ממש הבנתי מה אני אמורה לעשות, אבל אחרי שנייה אולי התנפלתי עליו, בנשיקות וחיבוקים ליקוקים ומציצות. כיסיתי את כולו בנשיקות, עברתי כל חלק בגופו, ועשיתי בו כל מה שרציתי ופינטזתי. בשלב מסוים כל כך התרגשתי ונהנתי שרעדתי כולי. הוא שאל אותי אם הכל בסדר, אולי קצת נבהל, "הכל מצוין", הכל היה מצוין ונפלא. בסוף ביקש ממני לומר מה הכי אהבתי בסשן, ואני מיד אמרתי שאת 10 הדקות שלי. הוא אמר שגם הוא הכי אהב אותן, ואמר גם יותר מזה, אבל את זה אשמור לעצמי 😄 . מאז כמעט כל פעם שאנחנו נפגשים, אדוני נותן לי 10 דקות, ולפעמים גם יותר מזה. אני מאוד אוהבת את הדקות האלו שלי, שאני מעליו, עושה לו דברים, אבל בזמן האחרון הבנתי שמה שאני הכי אוהבת, זה שהן נגמרות, הדקות שלי, והוא הופך אותי על גבי בכוח ולוקח אותי בחזרה.

ברקע שיר. כל הזמן היו שירים ברקע, אבל עכשיו אני פתאום שומעת אותם, כי אני קצת פחות מרוכזת בכאב שלי. יש לי כמה שיטות להתמודד עם הכאב, אפילו אני לא ידעתי אותן, עד שהוא מנע אותן ממני, ואני הרגשתי שאני כבר לא יכולה להתמודד, מתרסקת. כשכואב, אני סוגרת אגרופים חזק, לפעמים אפילו נשארים לי סימני ציפורניים על כף היד, ככה האנרגיה הזו של הכאב שנכנסת אלי, יוצאת גם באיזושהי צורה, ולא נכלאת לי בתוך הגוף. עוד שיטה שלי, היא להסתכל, אני מכניסה אל עצמי עוד קלטים חוץ מהכאב, אני בולעת לתוך ראשי מראות, אני מכינה את עצמי למה שיקרה. הוא אמר לי לפתוח את כפות הידיים, מתחתי אותן, כמה שרק יכולתי. הכאב ממשיך, ולי אין במה להיאחז, הידיים נסגרות לאט, בלי שארצה, מותחת אותן בכל הכוח. חסרת אחיזה אני מנסה להיאחז בדבר האחרון שנשאר לי, מסתכלת, ננעצת עם המבט שלי, מחפשת נקודת אחיזה, מסתכלת בעיניים. הוא, כמובן, מרגיש מיד, כאב זו הרי המומחיות שלו. פוקד עלי לעצום עיניים, רוצה שאתרכז רק בכאב. סוגר לי את נתיב הבריחה האחרון. עכשיו הכאב קצת נרגע, והשיר פתאום נכנס ישר לתוכי, הכי עמוק שיש, פירמידות של כאב.
"...כבר ידוע לי היטב
הכאב לובש צורות
כשהרקיע מתערבב
ומול עיניים בוערות
פירמידות של כאב..."

יש דברים שאם מבזבזים אותם, אם נותנים להם ללכת, הם לא חוזרים. יש דברים שהם חד פעמיים, לא ניתן למדוד או להעריך אותם, והם לא ניתנים להשוואה. יש הרבה דברים טובים בעולם, דברים שאפשר לקנות, לקבל או להחליף, אבל יש דברים שמרגע שיש אותם, אפשר רק לאבדם.
המבט שהיה לך בעיניים, המבט שגרם לי להרגיש הכי מושלמת, הכי יפה והכי טובה, המבט הזה שגרם לי לשכוח מי אני, לשכוח את כל הרע, הוא אבד. לא יעזור שום דבר, שום דבר שאני אעשה או אתה, הוא לא יחזור. שאלת אם היה שווה, היה טוב, הייתי צריכה את זה, וכמובן שלא היה שווה. ברגע שהמבט הזה אבד, ואני יודעת שלא יחזור, אני יודעת שגם אני לא אהיה שוב שם. תמיד אשאר אני, לא אוכל יותר לשכוח אותי, אפילו לא לכמה דקות קצרות, אפילו לא בחלום, זה אבד. הכאב הזה שאני מרגישה כשאני מסתכלת לך בעיניים, מחפשת כל כך משהו שאני יודעת שאף פעם לא אמצא, הוא חד יותר מכל דקירה, הוא שורף יותר מכל הצלפה, הוא לא חולף כמו הכאבים האחרים, והוא מלא בייאוש.