גם וגם

לפעמים מה שלא תעשה, כמה שלא תשקיע, תיתן את הלב הנשמה, מאמץ אין סופי, חשיבה, טיפת הדם האחרונה עד כלות הכח.....
כוס רבאק, תגיע הדקירה הזאת שתחלל את הכל.
ולך תהפוך את הגלגל חזרה לאור נסיונות ההתנצלות הילדותיות שמגיעות לאחר ההתבכיינות.
שיקפוץ העולם ואשתו החורגת. הכעס חונה אצלנו זמן ארוך יותר מאשר אצלן.
עניין של גיל וגמישות.

חיפשנו אותך בפייסבוק, הם חוזרים ואומרים, שולחים קישורים שונים ומשונים.
"לא יכול להיות שאין לך דף בפייסבוק?" הם מרימים אלי גבה תמהה, משמע אני לא בפייסבוק אני לא קיימת.
"תפתחי כבר" הם מאיצים בי.
"אדם כמוך, עם עסקים כשלך, עם חשיפה כזו" .
והם מוסיפים ומספרים לי בהתלהבות על נפלאותיו של זה. על היכולת ליצור קשרים וחיבורים חובקי עולם.
ואני הופכת ומתהפכת. זה טוב בשבילי לעסקים, לאומנות. אני יודעת.
עוד כלי פרסומי, אני מנסה לשכנע את עצמי בטיעונים כבדי משקל.

אך האם אדע להיות חיננית, חיונית ותקשורתית, חביבה ומסבירת פנים?
האם באמת יהיה לי במה לשתף?
האם ארצה לשתף?
יהיה נחמד להעלות שם את הציורים שלי, אני מעלה טיעון משכנע בפני עצמי.
אוכל להציע מרכולתי לעולם במסווה של בלוג אישי.
אולי אוכל מדי פעם לשתף באיזו מחשבה רעננה על ספר שנגע בי מבפנים, או על שיח הפסיפלורה המבשיל בגני...
אוף...

ראיתי בלוג של מישהי שגרמה לי התרגשות.
היא אמנית הולנדית וצנחתי אל הבלוג שלה די במקרה. העושר הצורני והצבעוני והמילולי שלה, גרם לי למין אושר פנימי כזה. תחושה של התרוממות רוח, של התרחבות הלב.
כבר תקופה מסויימת מסתובבת בי מחשבה, אולי אעיז ואפתח גם אני בלוג אחר- "פינת המחשבות שלי". מן פינה כזו שאוכל לשתף בה בהגיגים ובצבעים. בציורים שלי, בדברים שאני אוהבת, שמרגשים אותי, שמטרידים או מצחיקים. פינה שאבחר להיות בה אני, ואולי אעיז אפילו להתבטא בה באופן חשוף, בלי לחשוש מה עין מזדמנת תחשוב עלי.
האם אצטייר כאינטליגנטית מספיק? רגישה מספיק? אמנית מספיק?
האם אספיק לעצמי להיות עצמי?
האם ההתרגשויות הקטנות שלי מרתקות מספיק כדי להיות מוצעות לכלל?
למה בעצם?
תהיתי לא פעם על הצורך הזה בחשיפה.
על הרצון שאחרים יראו ויקראו. על היכולת לשתף אנשים זרים. ואולי דוקא הזרות הזו לכאורה, מזמינה להתקרב ולפתוח דלתות אחרות. דלתות שנותרות סגורות כשאנחנו מסתובבים בחוץ.

על מה את חולמת עכשיו?
סדין פרחוני דק שמוט על ירכייך וגופך עוטה גופיה לבנה, חושף בטן רכה.
מאוורר תקרה חותך אויר עומד באוושות קלות, מונוטוניות מרדימה.
את שקועה עמוק בחלום, מוטרדת, אך העייפות מליל אמש הכריעה את גפייך ואת מוחך מחשיבה לא מועילה.
את שם ואני פה מנצל עוד כמה דקות של שקט.
שתי מדהימות במיטתי.
אף הן נרדמו לפני דקה או שתיים, או שבכלל לא.
מחכות שאצטרף, אשגיח, אתן בטחון אמלא חוסר ואלטש געגוע.
בינתיים מהרהר כמה עסוק הייתי, עסוק מדי בדברים חשובים לכולם אך נוגעים בי רק באותם רגעים שהם שם.
ועכשיו את שם רחוק נושמת חלום והן שם קרוב ואני מפזר בגפי לבדי אהבת חינם לכולן.
יש בי מקום לחשובים באמת וגם זמן והרבה געגוע.
אז מה את חולמת?
עלי?

המגע הבין אישי החם נטול האמצעים המקשרים, כך אני וכף ידי מול גופך ומה שמבדיל בינהם.
דוק האויר הצר ביננו הנדחס במהירות והחשמל הדינאמי שהוא יוצר.
התחלה נטולת יומרות מתפתחת ללא איבחת שוט וללא קין, רק כף יד ושפתים.
ידייך מונחות מתחת לראשך ועינייך עצומות. רגלייך מוטלות על מיטתי ללא מאמץ או כאב, רפויות במידה ופשוקות במידה כל שאוכל לחפון במידה את הכוס המתעורר לחיים.
שליטה מנטלית והינך ערומה חנוטה בשלשלאות המורכבות ביותר לפירוק.
קשרים שנוצרו מכח המחשבה.
מתמסרת למגע הרך והמלטף, תפקידך פשוט. להתענג.
להתענג ולספוג את מגע ידי המרפרפות על פנייך וביטנך, מתנהלות לאיטן בדרך ללא דרך ובאין כיוון.
מפתיעות אותך ומצמררות ואת בעיניים חתומות וליקוק שפתיים מגבירה את עומק נשימתך.
ואסור לך לזוז כלל.
מפנימה את כבילת הידיים הדמיונית למראשותך ואת חסימת המבט אל העולם אלא מבעד לעפעפייך.

ידי האחת לשה בעדנה פיטמה סוררת ונשימתי מתערבלת סביב אוזנך, סביב אפך.
מרים את ידי ומנחית אותה באחת אל בין רגליים.
את קופצת בהפתעה מבוהלת.
אני מזכיר לך באופן קצר וקולע שאל לך לזוז כלל ומנחית שוב מכה נוספת.
האינסטינקט הלא מרוסן שלך מקפיץ את אגנך באי נחת כלפי מעלה ואת מגבירה את קצב נשימותייך.
הרגליים מפרפרות והאגן מגיב, באופן בלתי רצוני, בין הצלפה להצלפה לכל הרמת יד תמימה.
כל ניתוק מגע זוכה לתגובה.
לעומתן הידיים מקובעות, חצי גוף הפנים את הכללים.

אני מלטף ומסעיר את גופך, רטיבות מתפשטת וניצני אורגזמה בפיתחך.
אני מחדד עבורך את הכללים. כל תנועה מיותרת מצידך תזכה אותך בשתי חבטות ישירות על הכוס ועל הדגדגן הנפוח. המנעות מתזוזה תזכה בגירוי ישיר של לשוני אליה את כה משתוקקת.

ידיים מטיילות עלייך ובתוכך ואת כמו זקיף ערה למתרחש.
מנתק את ידי ובמאמץ מחושב אינך זעה ופולטת אנחת רווחה. אני עומד בהבטחתי ומלקק את רטיבותך.
לקקן העוגות מסייע לי להעצים את המגע החד והמגרה. לקקן נשכן שאינו מותיר בך ברירה וכל ניתוק מגע מקפיץ אותך בקול אכזבה.
לאחריה מגיעות שוב שתי הצלפות מידי.
את מוטרפת, שכובה ללא ניע ומגירה מעצמך את מה שגופך מתרגם לגירוי על.
שתי אצבעות מפלסות את דרכן במעלה נקיק הנוזלים ולשון מרטיטת דגדגן מובילים אותך לפורקן עילאי ועוצמתי, מהול בקולות להקת תנים המרחרחים אף הם את דרכם לסיפוק לילי.

את מותרת,
נו, זוזי כבר.
כבר מותר.

מתחלפים בהגדרה
חרמנים מרבית הזמן, ילדים מפותחים הזקוקים ללחם ושעשועים ולא מעט תשומת לב.
שעות הערב המוקדמות, לילה שלם מחכה מעבר לעת שקיעה.
חרמנות שהחלה בעומקו של יום האתמול קוראת מתעוררת לאחר יום עבודה מצליף
תמיד הגאות באה אחרי ארועים מצליפים ודוקרים. כמעט תמיד הם בימי ראשון הפעם קיבלתי דחיה.

הוא: האם יש הוראות מסומסות מיוחדות לעכשיו? להיום? דומדומינונת יפה שלי?

היא: מבקשת לדחות את המשימה. אתן משימה למועד מאוחר יותר, מלהטטת כרגע.

הוא: מקבלת אישור! זמני!!!

היא: תודה נשלט אכזר, שולט ביד רמה שלי 😄

הוא: אכן כן! אם כך אתחיל לבד עם שמן וצבירת נקודות ב webkinz

היא: הו הו webkinz מחרמן 😄

אכן מופלא ומתוסבך עולמם של המתחלפים. לא נהיר ועם זאת לא משעמם לרגע.

Barma

אז אני כאן מול המחשבים מפרק ומרכיב, הורס ובונה ובין לבין מצנן את הושת במשקה האלוהי שלי.
וככל שאני מנסה לצנן את גופי מרגיש את הזרמים החמים מתפשטים לגפי המתוחים.
זרמי חשמל העוטפים את פירקי אצבעותי בידיים וטיפות זולגות מכח המחשבה.

מה שלומי?
מת שתבואי לכאן ועכשיו תשסני אותי עד כלות קצה יכולתי ואשאג וארטוט ואגמיר אותך פעם אחר פעם ונירעד יחדיו ואגמיר את זולתי לפורקן דיוויני ואטעם מפרותייך העסיסיים.

ואציג בפני הצופה את קרקפת גמירתך בגאוה על כי יכולתי לך בהתאפקותי וכולי כעלה נידף וכולי כארז הלבנון לבחירתך ולבחירת הצופה כי טוב לבבכם ביין.
שחוק על פנייך מרנין את נשמתי, מזקיר את זכרותי, מקצין את קומתי.
ואת גאה ומענגת, חולקת מטובי, מפעילה את קסמייך ומזמינה.

מה אני עושה את שואלת.
כותב שיר הלל, סופר את הטיפות הנמתחות כקורים דקים בין האצבע המורה לפיסגת הכלי המשווע למגע.
מונה ימים כלילות כמשל בו לא ראיתיך יובלות ונישקתיך על שפתייך האוהבות בטרם זריחה בזה היום ממש.
מצפה.

נו, כולם כותבים על החופש
חופששש.......
מצחיק
בנאלי

הצעירים כל כך מחכים לחופש
לבעוט קצת במסגרות
לצאת מהמוסכמות
ולכשמתבגרים נתפסים בקונספציות של האמא הפולניה
ונדחפים למסגרות
לתבניות מוכרות על-ידי הכלל
חייבים להיות בתלם
לא לצאת מהקוים, לא לצאת מהקוים.
אפילו אנחנו, אלו שכאן הפסאדו-מרדנים
מוצאים את המסגרת שלנו כאן
ובכל מקום אחר.

גם כשאנו מחפשים את החופש
אנו חייבים, אבל חייבים לדעת מי הוא מי.
לדעת מול מי אנו עומדים שיכנס לתבנית ידועה בכדי שנוכל בכלים העומדים לרשותנו לטפל בו.
מי שולט - השולט בחופש ומגביל אותו עבור השני
ומיהי נשלטת - השוללת מתוך רצון את החופש שלה, כבולה ומאושרת.

נו, אז מתי יגיע כבר באמת החופש הגדול?
החופש לבחור באמת עבור עצמנו?


"כי פה אנחנו בני אדם, מכורים לאשליה
שאם ההוא שונה ממך, אתה זה לא אתה
אז בואו נבין קצת מעבר לשטויות
שהקשת מתקיימת מאלפי צורות שונות"

ארבע מלכות, שוב סביב השולחן העגול בחצר.
לצידן, כרגיל, ארבעת הנסיכים:
Valet, Fishhook ,J-Boy ,Johnny

אוחזים בקלפים, מהמרים בחיל ורעדה.
מהמרים על עצמם.
חוקי המשחק משתנים. לא המלכות משחקות במשותף, בקואופרציה מושלמת אלא הסאבים מהמרים בכדי לזכות את מלכתם בבעלות. לזכות את מלכתם בשעשועי משימות במימושי רווחים ופנטזיות.
אסור לבייש, מחפיר להותיר מלכה ללא נתין, אפילו מסוכן.
כל נסיך מנסה להציל את עורו בכך שישיב את הבעלות המקורית על כנה, בכך שיקנה את שטר עבדותו מידי המשעבדת.

פורטים את ההימורים לפרוטות, למשימות. כל אחד עם הקלף הנכון בידו, עם הקלף המנצח האחר יכול לזכות בנשמתי. אפילו אני.
אפילו אני יכול להוסיף חריצים נוספים בחגורתי לתלות נסיכים ממושמעים, לחזור עם שלל רב, קורבנות למלכתי.
אולי אלת המזל תאיר לי פנים, הקלפים ישחקו לידי, אוכל לחזור למוכר, להימכר ולהתמכר לרוגע שבידוע.
אך הערב עוד ארוך והשתיה מרובה והגלגל הפכפך.

והמלכות מדרבנות, מעוניינות בהרמון שעשוע, אחדות צוהלות ואחרות מחמיצות פנים.
מלכת הנוזלים מדמיינת איך באמתחתה כבר חצי קאראף מלא במיצי תאווה ומלכת הנעילות ממציאה לנו מסילות חדשות לשעת הנעילה. כרי גוף למצליפה וצעצועים לחופנת.

כל מלכה וסיגנונה היא, כל נסיך ומזלו, בשאיפה להיות מלך ליום אחד מאחורי מלכתו הוא.
להכות את הג'ק-פות.



barma (גם צייר. לילו עמדה על חובתי לציין זאת, שמא היא תואשם בזילות האיכות)

חום הקיץ ניגר ממני במורד המחשוף ושנינו מנסים לצנן את עצמנו עם כוס קפה קר.
שבת בבוקר, יום יפה...
חם.
אנחנו יושבים על השטיחון הקטן, המונח ברישול על המדרגה בפתח הבית. החתולה מתחככת בנו, מזמינה ליטופים בקולות פינוק מגרגרים ואנחנו מתחבטים בין שלל האפשרויות, מה לעשות בשעות המעטות שנותרו לנו ביחד. בית, חברים, לנסוע, להשאר,
המון אפשרויות והכל קורץ ורק השעות הולכות ומתנדפות, מסמנות עוד סופ"ש שהולך ובא אל קיצו.
אני קמה, מיישרת רגלי מהישיבה הממושכת, מסיטה את השיער הארוך הדבוק אל העורף בזיעה, חייבת להתקלח לפני הכל.
"בואי" אתה מסמן לי, "אני רוצה לנסות קודם משהו, תתפשטי" ואני מרימה אליך מבט מופתע ומשילה ממני את שמלת הקיץ הירקרקה. נעמדת מולך עירומה ומחוייכת.
אתה מצביע לעבר כדור הפילאטיס הגדול העומד בכניסה לחדר ומורה לי להשכב עליו.
אני מניחה את הגוף על הכדור הענק, דביקות הגומי אל דביקותי. אתה מכסה את עיני, הישבן מונף למעלה במעלה הכדור ואתה מצליף בי. החושים מחודדים לקלוט את הינף היד, את ההפוגה ואת תחושת הישבן שמתחיל לבעור. אני שומעת את צעדיך מתרחקים ואת ידייך המחטטות בתיק האוצרות שלנו.
חבל נכרך סביב רגלי ומניף אותן אל על, נקשר אל מוט המתח המחובר במעלה משקוף הדלת.
עתה אני מפוסקת כלפי מעלה, רגליים מונפות באויר וקדמת הגוף נתמכת בכדור. התנוחה הזו מסקרנת אותי, תנוחה יצירתית שמעלה בי חיוך ואני מרגישה איך החרמנות מתחילה להתעורר בי. אני מבקשת שתצלם, על מנת שאוכל לראות אחר כך. עדיין שומרת על סקרנות מחוייכת, לא מתמסרת לחלוטין, כמו ניסוי כזה שאנחנו עורכים ביחד.
הישבן והכוס חשופים לגמרי לטיפולך, מונפים באויר. ידי תומכות את שאר הגוף בעזרת הכדור.
אני מתחילה להתערפל. הידיים שלך שמצליפות ונדחפות אלי, קוביית קרח שמטיילת על גופי ומתמוססת במהירות בחום הכבד וגורמת לי להתפתל, הרטיבות המפעפעת הזו שלא הייתי מודעת לקיומה, הזין שנדחף לפי ואני מנסה לאחוז בו בין שפתי, ללקק, להכיל את כולו,לשתות אותו בצמא.
אני מרגישה פעורה כ"כ וחשופה כ"כ, נוטפת.
אתה מחדיר לי ויברטור עצום מימדים, כזה שאני תמיד תוהה מה חשבנו לעצמנו כשבחרנו דוקא את הגודל המופרך הזה, והוא מחליק אלי פנימה ללא מאמץ.
רוטט בתוכי אני רוטטת אתו, מתכווצת, מתנשפת, מתנפצת, מתפוצצת.
אתה מתיר את הקשרים, מניח לרגלי לחזור אל גובה הקרקע.
קורסת, שכובה על הרצפה הקרירה, אני רועדת, מחובקת, ספונה בין זרועותיך.
שייכת .

http://www.thecage.co.il/coppermine/thumbnails.php?album=2172




(לילו מבצעת ורושמת את עצמה. לא, לא במקביל)

פריז 1936, פיגאל, מונמרט. הדברים שעושים את החיים מאושרים. שירה מצמררת, אהבות גדולות, תשוקות וגעגועים. יין טוב, חברים למרד, אומץ הנוגע ללב, רוחות חדשות ותקוות, מהפכות. דוס העדינה מחוללת מהומה קטנה. אחת מיני רבות, סיפור קטן.

ונציה 1527. ארבע מאות שנים לפני. הדברים שעושים את החיים מאושרים. כתיבה מצמררת, ציור ריאליסטי חודר, אהבות גדולות, תשוקות ותאוות בשרים בחטאי העונג ובתענוגות החטא, געגועים. אוכל טוב ויין, שותפים נאמנים לדרך, אומץ ומהפכות. הקורטיזנה פיאמטה ביאנקיני השנונה מחוללת מהומה קטנה. אחת מיני רבות, סיפור קטן.

"...הגרועים מכולם הם הגברים שמשתמשים באגרופיהם ולא רק בזין שלהם. כמובן, שום קורטיזנה אינה יכולה להרוויח את מחייתה ללא חבטה או חבורה פה ושם. גברים מסויימים אינם יכולים לעשות את זה כלל אם האשה אינה נאבקת מעט, ואילו אחרים כורעים תחת נטל החטא וחייבים להעניש בעודם מתענגים. יש אנשים שבעבורם הדבר טבעי והשטן שבחלציהם מעוניין פחות במעשה עצמו ויותר בכאב שהם גורמים ובריגוש שמוסב להם מגרימת הכאב."
(הקורטיזנה, שרה דוננט)

אוהב את התקופות הללו. את הריגוש. הקושי לשרוד, הקלות להרגיש והקיצוניות בין השניים.
תקופות שבהם גם החיובי במיזער היה עולם ומלואו של טוב.
תקופות שהפחות טוב היה יותר מובן מאליו ומעט הטוב היה מרנין ומחייה.

ממליץ לקרוא, לצפות, לחוות, להיות, לדמיין את עצמך אי שם לפני 70 או 400 שנה.