לפני שנתיים. 4 בנובמבר 2022 בשעה 21:13
חמוד כושל ומבשל
דמעות והסמקותלפני שנתיים. 23 בספטמבר 2022 בשעה 3:02
זה היה יום קשה. קמתי אחרי חלומות קשים - הרבה מהם ברצף. המכנה המשותף שלהם שבכולם אף אחד לא חיבב אותי או היה בעדי, כולם זילזלו בי, התייחסו אלי בצורה מקטינה ומשפילה, ניסו להוציא אותי טיפש ועלוב ופתאטי, והרגשתי דחוי מאוד מכל האנושות.
התחושה נשארה שם למשך רוב היום. תחושה אמיתית שהכבידה עלי באופן פיזי. ההבנה שהנה, ניסיתי לסמוך על אנשים אבל זה לא באמת עובד. ההבנה ששוב פעם נפגעתי ושוב פעם אני צריך להתבודד מהאנושות ולהיכנס בתוך הכונכיה שלי ולא לדבר עם אף אדם.
המחשבות והאסטרטגיות האלו המשיכו לרוץ אצלי בטייס אוטומטי. אבל למה? אלו סתם חלומות, ואפילו די מהר שכחתי את כל הפרטים בהם. שום דבר מזה לא באמת קרה. להיפך, אנשים לאחרונה נהנים בחברתי ואפילו מביעים את זה במילים.
אז כמו שזה נשמע לכם מטומטם עכשיו כשאתם קוראים את זה, שדבר כזה ישפיע עלי עד כדי כך, הסתכלתי מהצד על עצמי והרגשתי את אותו הדבר.
במקרה הזה זה מגוחך למדי - פחד משתק עקב משהו שלא קרה מעולם. ברור שאני לא צריך להקשיב לעצמי כרגע. אבל מה אם מצבים בהם היתה סיבה שמקורה במציאות, אפילו סיבה קטנה? כמה קל להתדרדר למקום הזה? למקום הרגיל והקבוע.
זה באמת מראה עד כמה החיים שלי נוהלו על ידי פחד. באיזשהו מקום זה מסביר די הרבה. הלוואי שיכולתי לשנות את העבר אבל אלו החיים שלי זה המצב העובדתי. נשאר רק מה שאפשר לשנות מעכשיו.
לגבי היום הספציפי הזה בסופו של דבר הוא השתפר. דיברתי עם האנשים שדיברתי איתם בימים האחרונים ובהחלט קיבלתי מהם ולידציה. אפילו באופן מאוד מפתיע מישהי התחילה איתי בכלוב בהודעות והיא מאוד חיננית ואפילו קראה את הפרופיל לעומק ובדקה שאנחנו באמת מתאימים לפני שפנתה (ואני יודע שזה נדיר ביותר בכלוב. ואני מעריך 🙏).
ועם כל הולידציה הזאת זה עדיין לקח הרבה שעות עד שהלב שלי נרגע והפסיק להרגיש מותקף. עכשיו לכתוב את זה ככה גורם לי להרגיש כמו חלשלוש. זה כנראה לא מחמיא לי במיוחד אבל זה המצב. אני רגיש ודפוק.
אני מרגיש צורך לעשות משהו מתריס כנגד כל מה שקרה וכל הרצון השגוי להיכנס לכונכיה, אז שמתי תמונה אמיתית שלי בפרופיל. זה מפחיד שיזהו אותי עם היוזר הדפוק הזה "קשקש" מהכלוב, אבל מצד שני זה כן היה המצב שלי כאן לפני עשור וקצת כשהייתי עם תמונות חופשי בכלוב. כן, היו תקופות שהתגברתי על הפחדים המסויימים האלו - או יותר נכון התמקדתי בפחדים אחרים 😂
לפני שנתיים. 19 באוגוסט 2022 בשעה 8:20
אינטימיות קירבה ואיכפתיות הדדית.
אני חווה את זה לאחרונה וזה כן עושה טוב על הלב.
גם בלי שום זוגיות או רומנטיקה או מיניות.
אבל גם זה יגיע מתישהו.....
כי לא יכול להיות שאני עד כדי כך דוחה ולא מושך.
אפילו שאני חושב ככה לפעמים... מרוב המירמור על השנים שלא היו.
לפני שנתיים. 26 ביולי 2022 בשעה 2:15
משהו שהגן עלי כל כך הרבה שנים זה האימוץ של הפרסונה ה"סטלנית" ההזויה שלי שלא קשורה למציאות, הטיפוס המשעשע והמבולבל שאנשים חוו אותו (לא שהייתי באמת סטלן, עד לאחרונה לא נגעתי בזה, אבל חשבו עלי אלף דברים כל פעם משהו אחר).
חלומות.. רצונות... מטרות ללא תכלית. לעשות כל כך הרבה דברים שלא התפתחו או התקדמו לשום מקום אבל שהחלטתי באותו רגע שזה המטרה כי היה ניצוץ בדימיון וזהו. עולמות פנטזיה ללא קשר למציאות כי אין צורך בה. ככה לפחות רציתי לחשוב.
השנה אני דווקא עושה המון התקדמות בעולם. אבל מצב הפנטזיות שלי רע מאוד. שמתי לב באופן מודע למה שקורה שם אני ישר מעניש וכועס על עצמי על כל פנטזיה לא ריאליסטית. הבעיה שאלו הן רובן בעצם. ובשנים שלא הייתי כאן, האופציות הריאליסטיות עוד יותר הצטמצמו. הכל מתמוטט כמו מגדל קלפים וכבר קשה למצוא חלום להיאחז בו ולהאמין שהוא יכול באמת להתקיים.
לא יודע לשחזר איך זה התחיל איך התחלתי להחיל את המציאות על מה שקורה לי בראש אבל המנגנון הזה הוא בבסיסו מנגנון שמפריע. איך אפשר לחשוב על 20 צעדים קדימה כשדברים בסיסיים אני לא עושה? לא נותן לעצמי לאונן. כי איך אפשר לחשוב כל כך הרבה על מין כשבפועל אין לי שום מין או אהבה בחיים האלו ומעולם לא היה. מנסה להסתכל קדימה ולראות איך דפוק כמוני יכול להגיע למשהו מוחשי אבל לא מצליח. בינתיים ההורמונים משתוללים והמחשבות משתוללות. מרגיש כמו בן 18 שוב. הבעיה שבשנים האלו התוכנית הדומיננטית היתה למות וכך גם עכשיו. פעם כי לא ידעתי משהו אחר חוץ מהסבל ועכשיו כי אני אמנם יודע יותר אבל באמת מקשקש ומשרטט ענפים של מסלולים אבל לא יודע איך לצאת מכאן. החיבור שלי לעולם גורם לי להתפתח אבל המחיר יקר עד כמה באמת זה נורא לחיות בהזיה טוטאלית? תמיד התנגדתי וקרובי משפחה מתו מהסמים אבל אולי יש עוד דרכים. יש אנשים שמצליחים להאמין בדת אולי זה בכיוון. הייתי רוצה משהו יותר רציני במיוחד אם זה כולל לשכוח מהעבר שלי או שהוא אי פעם קרה. להסתכל במראה ולא לדעת מי זה או איך הוא היה פעם. אם יש ילד עם מחלות נפש תבדקו אופציה להפלה מאוחרת לא יפה לתת למישהו לחיות חיים כאלו לילה טוב.
לפני שנתיים. 3 ביוני 2022 בשעה 2:55
אני נוטה לשתקנות וזה אובייס שזה בגלל שאני ביישן אבל זה לא רק בגלל זה. באמת שאין לי הרבה שרץ שם בתוך הראש שרלוונטי למה שקורה מסביבי. אני כלומניק. כל הניסיון שכן יש לי מתחבא בפרוייקטים שלא ראו אור ושכנראה גם לא יראו אור מעולם. כן, אני טוב בלחיות בתוך הראש שלי וליצור שם עולם עשיר כי מעולם לא הרגשתי חלק מהאנושות וכשאני מנסה להרגיש שאולי אני כן, אני נתקל בחוסרים שמונעים ממני להרכיב את הפאזל. מסתובב עם אנשים שצעירים ממני בעשור ואין לי הרבה להוסיף לשיחה כי אין לי ניסיון חיים לעומתם. אני כל כך רגיל לחיות בתוך ריק מוחלט שכל דבר בעולם הזה חדש ומקסים אותי כי אני סקרן אבל התחושה הקסומה לא נשארת להרבה זמן, ומוחלפת במשהו אחר (התאבלות). בנקודה הזאת אני מפנים שמחוץ לראש שלי אני די כלומניק. לא מצליח לעשות עם עצמי הרבה. רוב החיים אני מושבת בגלל בעיות נפש. אין לי שום דבר שנתפס כמרשים שאפשר למנף הלאה ולבנות עליו. אני בסולם העדיפויות מקום #18(במקרה הטוב) אצל כל מי שאי פעם היה לי עליה קראש. ובצדק. וזה נהיה גרוע יותר עם הזמן. אני כבר לא נראה כל כך טוב, כבר די קירח ודי עייף מהחיים. כשהייתי צעיר יותר לפחות היה פעם בשנה "בחינם" שבחורות ממש שוות איכשהו (אלוהים יודע איך) מצאו אותי ונדלקו עלי בלי שעשיתי דבר. סתם כי הייתי צעיר ורענן ונראה טוב. אבל אל תדאגו, גם אז הייתי לבד תמיד כי דאגתי תמיד להרוס הכל עם האישיות שלי ולגרום להן להתייאש ממני מהר לפני שמתחממים העניינים ולפני שמשהו מתפתח 🤡 אבל העולם היה נראה אחרת, מלא הזדמנויות. אפילו רק התחושה הזאת לבד היתה מספיקה בשביל לרצות לחיות. אבל זה כבר לא ככה. משלב ההתרחבות של היקום, הגעתי לשלב ההתכווצות - איפה שכל האופציות שלי רק נסגרות כל הזמן עם כל רגע שחולף. עכשיו זה סיפור אחר וצריך למצוא משהו להיתלות בו כנגד הסופה שמאיימת להביא את הסוף. עכשיו זה סיפור אחר. זה סיפור של לבנות את עצמי. אבל אין ממש יסודות. אין לי מה להציע לעולם, מהיותי כלומניק. אני יכול לנסות לבנות את עצמי מאפס בשביל שביום מן הימים כן יהיה לי מה להציע לעולם. אבל בכנות מה הסיכוי שבן אדם שכושל כל חייו פתאום יתחיל לתפקד כמו שצריך, המוח יעבוד חלק והוא יצליח בזמן קצר להשלים את כל החוויות שהוא מעולם לא הצליח. כן - זה הדבר היחיד שמצליח לעודד אותי -בזמנים האלו שאני מצליח להיות אופטימי. זה סוג מוזר של אופטימיות. אני כבר לא מחפש לחיות, אני מחפש משהו גרנדיוזי לעשות לפני שאמות. אבל בכנות, זה סיכוי קלוש שגם במצב האופטימי כביכול הזה שמשהו ישתנה. אני מנסה כל פעם להתקדם בחיים ולא מצליח. וכל כישלון מתווסף לסיריה רציפה ולא נגמרת של כשלונות וכולם יושבים לי על הנשמה כמו תיק ראיות. הלוואי שהייתי יכול להאמין בדת או הזיות אחרות ולא להיות מחובר בהכרך למציאות. הלוואי שלא היתה אמת. שלא היה מוסר. שלא היה סדר והיגיון. הלוואי שיכולתי לכבות את המוח.
וככה אני - תכירו, קשקש - ביום שקמתי בו טוב לשם שינוי. כי רוב השבוע הזה אני קמתי כאשר המחשבה הערה הראשונה שלי היא "אני צריך למות" לפני שהספקתי לשפשף את העיניים או אפילו לצאת לגמרי מהחלום האחרון. הפעם דווקא קמתי וחשבתי משהו נחמד על מישהי שהיתה נחמדה אלי. ובנוסף - פגשתי אותה ועוד מלא חברים טובים ב 2 אירועים שונים והיה לי ממש כיף בחברת אנשים. אבל זה לא עוזר מסתבר. אין באמת מפלט כשהנפש שלך חולה ורקובה. זה תמיד ירדוף אותך לא משנה לאן תלך.
לפני שנתיים. 30 במאי 2022 בשעה 12:49
"You claim to serve women but you don't even do what I tell you to do"
גברתי הרגע הכרתי אותך, לא קרה בינינו שום דבר ואין לי מושג מי את או אם אני רוצה להכיר עוד
וזה רק SNAPSHOT הכי קטן ומצונזר ממשהו שקרה לי בזמן האחרון. זה נהיה הרבה יותר גרוע אבל לא אפרט. והכרתי עוד כמה דומיות מסוכנות במהלך חיי.
למרות שעדיין בסופו של דבר לנשים הרבה יותר מפחיד ומסוכן בקהילת הבדס"מ (טוב ובכללי בעולם... 😔) גם לגברים זה יכול להיות מפחיד ומסוכן לפעמים.
אין כל כך פואנטה העולם חרא תשמרו על עצמכם מקווה שיהיה לכם טוב...
לפני שנתיים. 13 באפריל 2022 בשעה 22:39
- לסיים פרוייקט שהתחלתי לחלום עליו לפני 15 שנה ולבנות אותו לפני 13 שנה והייתי מאוד איטי בלבנות אותו. לאחרונה הגברתי קצב 💪
- ללכת עוד למסיבות בדס"מ
- לחזור לכמה אירועים חברתיים שחוזרים סוף סוף אחרי הקורונה
- לקנות רכב
- להכין ראמן טעים ולחלוק אותו
- לחזור למכון כושר
- ליסוע לצפון לידידה טובה
- לשחק משהו חדש מספריית ה Steam שלי
- ----------------------------
- להיות בלי דיכאון במשך חודשיים רצוף
לפני שנתיים. 1 בפברואר 2022 בשעה 1:00
יום הולדת 36 שנים שמתוכם 30 שנים שאני דחוי חברתית. וגם כשזה לא המצב אני עדיין מרגיש ככה כי גרמו לי להרגיש ככה. נשבעתי לברוח החוצה וגם הצלחתי במה שניסיתי בליצור עולם פנימי עשיר ולחיות בתוך הראש שלי באינספור עולמות ואני לא צריך אף אחד.
סוג של פיתרון.
אבל בפועל אני בודד מאוד. כל החיים אני מרגיש דחוי חברתית. מרגיש דחוי מינית ומרחם על בנות המין היפה וחוסך מהן את העסק ובכלל לא מתחיל איתן. ובכלל לא מדבר עם בני אדם על כלום. מרגיש נכה שלא מסוגל לעשות דברים בסיסיים שלאחרים באים בטבעיות.
אבל יום הולדת שוב. 36.
מרגיש.......
שביזבזתי את השנים היפות שלי על בדידות.
שבזמן שאנשים ניסו להינות מהחיים אני חיפשתי כל דרך מילוט. לברוח מהמציאות.
מרגיש כמו נרקומן שחי מסומם כל חייו.
בשלב הזה כבר לא נאה. וכבר די עייף מהחיים.
מרגיש כמו בן אדם שהיה בכלא כל חייו ולא ידע משהו אחר.
וגם אם החיים ישתנו ואצא לחופשי, מה כבר נשאר.
וזה לא שהדיכאונות יעזבו אותי במכה.
טיפול מתמשך ורציף הם אומרים. בניית שגרה טיפולית.
אף רופא מעולם לא עזר לי.
וגם אם כן, יקח שנים.
אולי אהנה רק מהעשור החמישי של חיי?
ואז כבר. מה כבר נשאר?
בן אדם עם נכויות, עם מום ועם צלקות, כן הכל נפשי אבל עדיין, זה לא הגיוני. המאמצים לרצות להמשיך למרות הכל. יש אנשים שלא נולדו לעולם הזה.
לפני שנתיים. 3 בדצמבר 2021 בשעה 23:46
אבל הפעם הגזמתי
מתנת יום הולדת ללורנס
לפני 3 שנים. 3 בנובמבר 2021 בשעה 17:21
