מְפַעֵּם

אחרי שנגעת בתחתית

אפשר לדעת שיש קרקע יציבה

אפשר להבחין בכל עליה הכי קטנה

אפשר להביט למטה בלי לפחד ליפול

איזו סיבה יש להתחיל לטפס?!

לא לא, משהו אופטימי... על זה שרק צריך את הכוחות להתחיל, ושצריך לזכור מתי להפסיק להביט למטה על כמה טיפסת, ולהביט למעלה על כמה נשאר... אין לי סבלנות ואני לא מספיק מתחבר כדי לסדר את זה תמציתי בטקסט יפה

לא תמצא את ההבדל שבין כשהיא לוקחת לבין כשהיא מקבלת אם היא בעצמה לא יודעת להבדיל ביניהם. 

רציתי בטובתה יותר ממה שהרשתה לעצמה שיהיה לה טוב

נהנתי ממנה יותר מכל עונג שאי פעם גרמה לעצמה

הוצאתי ממנה יותר ממה שידעה שיש בה

חשקתי בה יותר ממה שרצתה שירצו אותה

היא גרמה לי יותר גאווה מקומתה

היא האמינה בעצמה יותר ממה שהאמנתי אני בה.

אני יודע בכל ליבי ומוחי, אין לי צורך באמונה. 

אם היה ברור לך שזו פסילה אחרונה, היית עושה משהו אחרת?

וניחא מה שהיה, מה לגבי מה שעכשיו...

גם לדעת להחמיץ זו אומנות, מזכיר לי מתכון מעולה לצנוניות, יש חלון זמנים צר שהן טובות, קל להחמיץ, אכין מחר.

*הילה אלפרט ״יש מקום בעיר התחתית״

היא הייתה כולה כוונות טובות,

אז ריצפתי בה את דרכי

כשהאצבעות פורטות תווים מוכרים על מיתרים ישנים, והלבבות רוטטים מנגינה חדשה.

בתמונה. הגבעות עוטפות אחת את השניה, ובאופק הן נושקות זו לזו, ביניהן זורם נחל איתן, שמש שוטפת מורדותיהן. לשולי הנחל צמחייה סבוכה, ומעל המים גשר עב מותניים. 

שלווה ממוסגרת. 

התמונה הזו מלווה אותך כזיכרון מתוק, ולתוכה ניצק סיפור מלא בטוב, ברגש ובחמלה. 

והיד שציירה את הציור מושכת אותך לתוכו, וכאילו מקריאה לך את דבר האמן, מילים קשות, כדי לפעור ענייך אל הכוונות האמיתיות של היצירה, לנער אותך ואת החיוך המיותר שלך. 

ובתוך הציור הצבעים שונים, כל משיכת מכחול יוצרת הר תלול, כל אזור שקט תהום. והנהר שחולף תחת הגשר נראה בצבעו האמיתי, זה שקיבלו מימיו כששחית בהם, והם עכורים כשמי סופה. והעכירות נשקפת לשמי התמונה, וכולה נצבעת במציאות העכורה שזרעת בה.

ולא נותר לך אלא לעמוד על הגשר, ולהביט על המים העכורים שחולפים תחתיו. ולזכור שפעם אלו היו מיי חייך. 

ניצלת

הרוח מכה בפנים, מעוררת בבהלה. למה, מאיפה - אי אפשר לפקוח עניים. התודעה נפקחת במקום, והבזק זכרון מכה, קפצת לכאב קפיצת ראש.

כוחות מושכים אותך מטה, הם לא רעים, הם חלק מהמציאות היומיומית שלך, ברורים ככח הכבידה.

ולמטה יש נדנדה מאוזנת, צבעונית כמו בגני השעשועים, קשה לראות אותה בבירור עם כל הרוח הזו בעניים, אבל ראית אותה כשקפצת, ואת הילדה שיושבת על המושב המרוחק, ממתינה כמו לוליין בקרקס.

בהתחשב בגובה הרם ממנו קפצת, ובכובד המוגזם שבבטן ובקנה הבליעה, ושניתח איתך למטה עכשיו, הילדה הזו הולכת לעוף גבוה.

ההבנה הזו שוקעת והעניים נעצמות בשלווה, המשקל כבר לא מכביד, הוא משרת את המטרה.

הרוח המתגברת מסיטה את קצוות הפה שלך לכדי חיוך, והוא מחלחל לכולך.

כמצוות הפתגם, לא רק נתתי לה דג, גם הסברתי לה איך לדוג.

אפילו הגדלתי לעשות ונתתי לה חכה לפני ששילחתי אותה.

חבל שפספסנו את החלק הכי חשוב בדייג, סבלנות ודחיית סיפוקים.

ובעיקר חבל שלא הקשבתי לה כשצעקה שהיא בכלל עם אלרגיה קשה למאכלים מהים.

יכולתי לחוש אותם מקילומטר, כאילו כל האויר שהגיע מהמפרץ התנקז לפנים המושלמות שלה, ובלית ברירה נמלט דרך השיער, כשהוא מתמיד בתנועה שהכתיבו לו שיפולי הקירזולים, וממשיך לסחרר את כל השוק.

נחבאתי כדי שאוכל להביט בה, להביט בהם. עוד חטף אחד קטן, רק לוודא שהם אכן שם.

והיא לא נראית כמו פעם, כנראה שורשי התלתלים העמיקו לראשה, וחדרו מבעד גולגלתה ולשם שינוי, החיוך שלה, מתולתל גם הוא. מחייך בליבי וממשיך כמו שהמשכתי גם אז. 

מתעורר וחוזר על עקבותיי, מנסה להחטיף עוד מבט, והתלתלים אינם, והאויר נשאר עומד מסולסל כמו שובל של אלפי חצים שנורו. אולי היא בכלל לא הייתה ועיני רוחי מתולתלות כבר גם הן. אבל העניים שלה.. היו כלכך אמיתיות.. ואולי פשוט לא שכחתי אותן.