|
|
|
הדברים הכי טובים קרו לי בחיים כששיחררתי את הפאסון ואמרתי: "אני רוצה!"
בקול רם
בבטחון
בעוצמה
.
.
.
במקרים כאלה גם חטפתי את הכאפות הגדולות של החיים. אבל כנראה שזה קרה רק בגלל שלא אמרתי לפני כן באופן ברור מה אני רוצה ובא לחסוך ממני מכות גדולות עוד יותר בעתיד...
לומדת
לשים גבולות, להציב תמרורים
לעמית בישיבה שהיה נכנס בי באופן אישי לאורך זמן ואחרי שחטף ממני בהכי נמוך, ממש מול כולם, פתאום מתחיל להתנהל בכבוד
למדריך בחדר כושר שחצה את הגבול וקיבל הסבר בדיוק מה מותר לו להגיד, וחשוב לא פחות, מה אסור
לידיד ותיק, שרק אחרי כמה היתקלויות הבנתי שאני מתנהלת מולו כמו שהתנהלתי מול הצעיר המקסים שהכרתי לפני 20 שנים ולא מול הגבר הממורמר שהפך להיות
גבולות
תמרורים
כשאני במרכז. מה אני רוצה, מה טוב לי, מה נכון לי. בלי צורך לרצות, בלי צורך לזכות בהכרה של אף אחד אחר.
שני צעדים אחורה וצעד אחד קדימה
אני שונאת שקרנים.
שונאת שמשקרים לי.
כשמישהו מסתכל לי בעיניים (או בפומית של הטלפון, או במקלדת, זה לא משנה בכלל)
ועונה לשאלה ברורה ומפורשת שנשאלה בתשובה שהיא שיקרית.
זה מטריף אותי.
זה זלזול בי, באינטילגנציה שלי, בכבודי, בזכותי להחליט החלטות על בסיס מידע שלם.
בדרך כלל מדובר בשני סוגי שקרים: גיל ומצב משפחתי.
מצב משפחתי קל לאבחן, הם מפילים את עצמם בפח אחרי שנייה.
אבל גיל?
יצאתי פעם עם מישהו במשך כמה חודשים עד שממש במקרה גיליתי שהוא שיקר לי (בפעם השנייה!) לגבי הגיל. ולא משנה אם מדובר בשנה או בחמש שנים, הוא הסתכל לי בעיניים אחרי שתפסתי אותו בשקר אחד, התנצל ואמר: "לעולם לא אשקר לך שוב". זה היה שקר.
קרה לי לא אחת ששיקרו לי לגבי הגיל כאן (מלמטה או מלמעלה), למרות התייחסות מאוד ברורה לנושא בפרופיל שלי.
לעומת זאת, יצאתי פעם עם מישהו (מכאן) שגילו הרבה מעל הגבול הרשום. מערכת קצרה וסוערת שנגמרה בשברון לב, אבל לא זה העניין.
כשפנה אליי, אמר את גילו והשאיר לשיקול דעתי מה לעשות עם זה. והחלטתי. החלטה ברורה ומודעת
ועכשיו...
לא יודעת כל כך איך להתנהל עם העניין.
מצד אחד, התגובה המיידית שלי היא לקום וללכת (או לחסום או לנתק, אם האינטראקציה נעצרה בשלב הזה). גם כי לא מעניינת אותי מערכת יחסים שמתחילה בשקר וגם כי מי שמרגיש צורך לשקר מולי מתחיל מעמדה נמוכה של חוסר בטחון מולי והאם יתאים לדרישות שלי, ולא בא לי כזה...
מצד שני, זה הפך להיות סטנדרט. ואנשים מרגישים כאילו אם אמרו בפגישה ראשונה (או בכל שלב מוקדם מספיק) את גילם האמיתי, אז כאילו הם בסדר. ואם אמשיך עם ה"ראש בקיר" שלי, בסוף אשאר לבד...
אשמח לשמוע דעות מנומקות לכאן ולכאן.
יעזרו לי נא ידידיי הגברים להבין
קונדום
הרי זה אינטרס שלכם לא פחות מאשר אינטרס שלה
במיוחד כאשר היא מצהירה ואומרת שאינה מוגנת
שלא לדבר על מחלות ומירעין בישין למיניהם, ש-וואלה, גם אתם יכולים לחטוף?
הייתי עם גבר או שניים בחיי
ואני חושבת אולי על אחד ששם קונדום מרצונו, וזה בגלל שהיה היסטרי שאגנוב ממנו זרע (תיקון, היה היסטרי באופן כללי...)
עם כל האחרים, זה נע בטווח שבין "טוב, נו, את בטוחה?" לבין ניסיונות חוזרים לשכנע אותי וויכוחים אינסופיים.
החלטתי:
בפעם הבאה... אזהיר מראש, שאף אחד לא יוכל לאמר שלא התראתי.
וברגע שהויכוח עולה, אני פשוט קמה והולכת. מבחינתי מדובר בחוסר כבוד לצרכים, לרצונות ולגבולות שלי שהוגדרו היטב ושום דבר טוב לא יכול לצאת משם.
דעות אחרות, מחשבות ורעיונות בנושא יתקבלו בברכה!
רק כשנרגעתי מהאימון
התקלחתי, התארגנתי
נזכרתי להתחיל ולהכין את הלזניה האלוהית שלי (הפעם במתכון עוד יותר משופר)
אני חושבת שזמן ההמתנה, כשהיא מתחילה להפיץ ריחות ניחוח מהתנור
והבטן שלי מתהפכת מרעב
זה סאדו-מאזו אמיתי!
אני מזיעה כל כך שאם ישפכו עליי מים הם ירטבו
כואבים לי השרירים ויכאבו יותר מחר
והכי כואב לי השריר של החיוך, שלא יורד מהפנים מסוף האימון
6 ק"מ בריצה, קצב סביר לחלוטין (בשבילי!)
עוד שניים בהליכה
וחימום בקטנה
וואו.
ציניות היא לא חוש הומור
ציניות היא עידון של תסכול ומרירות שיוצאים בדרך "מקובלת" חברתית
ריצה
הפתרון הסובלימטיבי האולטימטיבי
מזל
אני מונוגמית, אני סטרייטית
עושה את ענייני ברשות היחיד ולא ברשות הרבים
לא אפגע באדם אחד בכוונה תחילה
ובזה מסתכמים ערכי המוסר וגבולות ה-"אני מאמין" האישיים שלי בענייני סקס. (היתר זה פרטים)
למה זה תמיד מורכב הרבה יותר מזה?
“Twenty years from now you will be more disappointed by the things that you didn't do than by the ones you did do. So throw off the bowlines. Sail away from the safe harbor. Catch the trade winds in your sails. Explore. Dream. Discover.”
עולה, צוחקת, מאושרת, נופלת, מתרסקת, קמה על הרגליים ושוב מהתחלה. חרטה? לא. בעוד עשרים שנה לא אתחרט על אי עשייה.
