התמסרות

האוכל היה מצויין. בעצם צריך מילה חדשה כדי לתאר את האוכל.
החברה הייתה נעימה ומצחיקה בדיוק במידה הנכונה, אבל ב ד י ו ק.
הקרח ניילן ואחר כך קשר את הג'ינג'ית ועשה לי, הצופה מהצד, נעים בבטן.
אתה לפתת לי את הראש בין רגליך ועשית לי כואב בבטן. לחץ? ריגוש?
הירוק והמותק תיבלו את הערב בוניליות אוהבת ועשו לכולם המון טוב.
אין ספק,
שבת של שלום.

בקבוק היין הסגור שהביא אתמול היה מונח על שולחן האוכל, השולחן הזה שקיבלה בירושה מסבתה, הסבתא הזו שלפעמים היישר מהבסיס הייתה נוסעת אליה וזוכה לשמיכת צמר על הברכיים וכוס שוקו ביד, כמו כשהייתה ילדה קטנה. שולחן פורמייקה ישן שמזמן יצא מהאופנה, אולי אף פעם לא היה בתוכה ולא התאים כלל למראה השאנטי של ביתה. אבל היא אהבה אותו.
פעם היו לשולחן ארבעה כסאות, גם הם מפורמייקה ישנה, מתנדנדים משהו אבל מלאים זכרונות. אותם היא שכחה במרפסת בחורף הקודם והעץ התנפח ולכן נאלצה להפרד מהם.
אבל לא על השולחן רציתי לכתוב, אלא על היין.
בעצם אפילו לא על היין אלא על האיש שהביא אותו.
או שלא עליו אלא עליה.
כשנכנס עם בקבוק היין בידו הבחינה מייד בסריג האדום שלבש וחשבה לעצמה שזה די נועז מצידו, אבל אז הציגו אותו בפניה. הוא חיבק אותה בטבעיות ולחש על אוזנה "מזל טוב" כאילו הם מכירים שנים וכל מה שהיא הצליחה לחשוב עליו הוא שככה מריח גבר שלא מעשן.
החיבוק נמשך שנייה יותר מידי, או דקה פחות מידי, תלוי את מי תשאלו, מה שגרם לה להעיף מבט אל הגבר של חייה.
הוא ישב במרכזה של חבורת אנשים שאהבה במיוחד, שקוע בשיחה על המקום ההוא שהוא כל כך רוצה לנסוע אליו ולה ברור שזו עוד שיחה שרק תעלה בו את החשק ותגרום לה לחוש לא בנוח כשהיא מסרבת.
גם הוא ידע שלא יסעו, אבל התעקש לדוש בכך, כאילו שאם ידבר המון ויקשיב הרבה ירגיש כאילו כבר היה והצורך שלו יפחת מעט.
עכשיו בוקר והיא לא מצליחה להיזכר איך קוראים לאיש בסריג האדום. אבל את המבט שלו שהעביר צמרמורת בגווה היא זוכרת.
מדריך הטנטרה שלה אמר שלשום שצמרמורת היא דרך של הגוף לשחרר. לשחרר מה? הרי הכל כל כך מושלם אצלה. אם תשחרר, לא תרגיש בחוסר?
אחר כך היא נכנסה למטבח ומצאה סריג אדום על מדף הירקות למרק, אלו שהיא שמה בתוך סלסלה במדף הגבוה ולפעמים נזכרת בהם כי ריח הרקבון פושט בבית, מה שדחף אותה לחפש אותו בעיניה ולבדוק מה לבש מתחת לסריג.
היא התאכזבה לגלות גופייה כחולה פשוטה אך לא באמת היה לה זמן להתאכזב, כי הוא הבחין במבט המחפש שלה, המבט שעצר עליו ופירש אותו כפי שפירש.
מובכת משהו היא הפנתה מבטה וחשה בסומק שעולה על לחייה, ידעה שהוא מחייך עכשיו וברחה אל זרועות הגבר שלה.
הוא עדיין ישב שם, בתוך חבורת אנשים, וקלט אותה בטבעיות שבה הוא קולט אותה תמיד, לא שם לב שהפעם באה אליו לא כי רצתה אלא כי נמלטה, אבל זה לא באמת היה חשוב אם הוא שם לב או לא, העיקר שקלט ושימש לה מקום בטוח מול תחושות שמעורר בה גבר זר שמעז ללבוש סריג אדום.
בבוקר, כל מה שנשאר הוא בקבוק יין אדום שעל התווית שלו נרשם מספר טלפון.

אני מתלוננת על ה"תקיעות" שלי בכתיבה,
ואתה עונה שכמו שכתבתי על האף שלי הפעם אני יכולה לכתוב על הזין שלך.
מייד חולפת בראשי התמונה שלי יושבת על הזין שלך וכותבת.
סביר להניח שלא לכך התכוונת.
סביר גם להניח שתאהב את הרעיון.....

נ' מתוק שלי
שלחת לי את זה ואמרת שלדעתך זה ימצא חן בעיניי:
http://www.youtube.com/watch?v=IXdNnw99-Ic
תוהה אם זכרת עד כמה פינק פלויד מזכיר לי אותך (זרקת 50 או 100 שקל? 😄

בימוי מעולה, שיר מצויין, שבדיוק השבוע ציטטתי חלק ממנו לר' הפרטי שלי:
We're just two lost souls swimming in a fish bowl, year after year

אישה יושבת מול מסך וכל כך רוצה לכתוב אבל כבר זמן רב שהמילה הכתובה לא באה לה בקלות.
פעם להכל היו המילים הנכונות, כל רגש היה כל כך מדוייק שלהעלות אותו על הכתב, להסביר אותו לעצמי או אפילו לקורא שלא מעורה בפרטים, היה הדבר הכי פשוט בעולם. היום הכל יותר מורכב.
אז, בסדנא, ג.נ. אמר:
"כדי לחרוג מהקול האחיד והמוכר שלנו לא צריך ללכת לשום מקום. הנה תרגיל פשוט ואפקטיבי: כתבו טקסט תחת הכותרת" "האף שלי". אל תחשבו, אל תתכננו, נסו לא לעצור, לחשוב או לשפוט בזמן הכתיבה. חיזרו על התרגיל שוב ושוב מכל מיני כיוונים, בכל מיני גישות. בדקו כמה טקסטים שונים ובלתי צפויים אתם יכולים לכתוב תחת הכותרת הזו. לכו רחוק, לכו קרוב, לכו הפוך. היו כנים, היו מטורפים, היו אובססיביים, היו מגוחכים".

ואני כתבתי, 8 טקסטים על האף שלי, 8 טקסטים כל כך שונים זה מזה.
בכזו קלות.
והיום, בעצם לא רק היום, בזמן האחרון, תקועה.
מאכזבת את עצמי.
כל מה שאני מצליחה לכתוב הוא שאני אוהבת אותך, וזה נשמע כל כך בנאלי.

כשאתה יושב לי על הפנים
והלשון שלי במרחק נגיעה
כמעט מצליחה להגיע
רק כמעט
אבל לא..........

כשאני איתה הסיכוי שזה יקרה לי גבוה בהרבה - מצאנו גורת כלבים מושלמת.
וכשאתה אומר שאתה דווקא מכיר מישהו שמחפש כלבה, אני לא מצליחה להבין לבד אם אתה רציני או שוב מחכה שאני אקשקש בזנב.
אז היום כלב זכר אחד ושתי כלבות, לפחות אחת מהן גאה במיוחד, ירבצו למרגלותיך.
מזל שהרצפה כבר לא כל כך קרה.
תסתכל לי בעיניים. בטוחה שאשפיל אותן. כלבה כהלכתה.

פורים.
פורים.
פוריםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם.
איזה כיף.
יאללה, נוסעים.
מותק - תתפשט.
אני - מתלבשת אבל רק קצת, בדוגמית.
עומד להיות מענג. מרגישה את זה בעצמות.
פוריםםםםםםםםםםםםםםם.

אתה קורא אותי כל הזמן, אני יודעת.
אתה אוהב שאני כותבת, בודק מידי יום אם יש חידוש, גם זאת אני יודעת.
פעם אחת ויחידה הגבת מיוזמתך על משפט אחד שנגע בך כל כך עמוק עד שלא יכולת להתעלם.
והנה זה פלא, לא חסרות לי תגובותיך, כי לא לשם כך אני כותבת.

שאל אותי מישהו השבוע אם לא כדאי שאשנה את סוג הבלוג, כי איש לא מגיב לי.
לך תסביר שאני כותבת בשביל עצמי, לך תוכיח שאני אפילו לא בודקת כמה צופים יש לי בבלוג, ויותר מכך, שנעים לי באנונימיות היחסית שלה זכיתי בבלוג הזה, להבדיל מהקודם שלי.
ואז הוא שואל למה, אם כך, אני כותבת דווקא פה, כי הרי לא בבדס"מ עוסק הבלוג, ואני עונה שזה מה שאני מכירה. בדס"מ. כך מתנהלים חיי. בבדס"מ. גם כשאנשים מבחוץ לא רואים זאת, לפעמים כשאפילו אתה לא שם לב.
אפילו אז, אני נשלטת. במהות הכי בסיסית שלי. בתוך הגרעין העמוק עמוק שבתוכי. נשלטת. ומתענגת על כך.

היום עניתי לך "כן,אדוני" ומייד נשכתי שפה. אפילו לא יודעת אם שמעת שזה מה שאמרתי. ואם לא, אז הנה, עכשיו אתה יודע.
לא יודעת איך את חי עם המושג הזה, האדוני, וכנראה גם לא אדע. אני חיה איתו טוב, מצויין אפילו.
אתה אדון הרגשות שלי (והרי בכזו קלות אתה גורם להם להשתנות), אתה אדון האורגזמות שלי (הלא הן מתרחשות על פי רצונך), אתה אדון הכאב שלי (היחיד שלו אני מרשה להכאיב לי).
אתה אדוני, כולל י' השייכות בסוף המילה, כי אתה שלי בדיוק כפי שאני שלך.

ואין לי סיום הולם לפוסט.

נשיקה.
סטירה.
עוד נשיקה.
עוד סטירה.
לא צפוי.
הדמעות בעיניים צפויות מאד.
ככה אני אוהבת אותך.
גם ככה.
גם אחרת.