לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Ozraein under cover

פסקת ההתגברות
לפני שבועיים. 10 בפבר׳ 2020, 22:42

לפעמים כל כך מתחשק לצעוק ולבכות נוכח התנהגות של אדם קרוב, התנהגות שאפשר לשפוט באלף דרכים לכף חובה. כמה כעס, כמה עלבון וכמה אבנים על הלב שזה משהו. 

ועדיין, יותר מלשקף את חוסר ההוגנות, חשוב פשוט לעצור, לנשום לרגע ופשוט להיות רכה ומכילה. לאחל לילה טוב. בעיקר לעצמי. 

את החשבון נסגור ביום אחר, אני מניחה, על כוס קפה או מים או לא יודעת מה. זה לא הזמן לכעוס...

לפני שבועיים. 10 בפבר׳ 2020, 7:22

המון המון אלמנטים קטנים וגדולים, כולל הבית שלו בשבת בבוקר, המשפחה והחברים שלו. 

בפעם הראשונה נכנסתי עם המפתח שברשותי והלכתי אל חדר השינה. הבית היה שקט. הוא הגיע אחריי, מתנשף. בטח חשב שאני פורץ או גנב. הייתה שתיקה. בפעם השנייה היה נעוץ בדלת מפתח. סובבתי ופתחתי. הוא התכוון לצאת, היו שם עוד אנשים. יצאתי ביחד איתם. התחבקנו קצת במעלית. בין לבין היו עוד המון התרחשויות. 

 

קמתי בלי חשק לחיות. אמיתי. 

 

***עריכה, כי קיבלתי הודעות מודאגות***

החשק לחיות חזר לי אחרי השלוק הראשון מהקפה, בעיקר כשנזכרתי איזה סופ״ש אש וגופרית מחכה לי. יש לי שני אירועים לצייר בהם, אחד עבור חברת ההפקה האהובה עליי בעולם כולו והשני במקום חדש. יש לבעלי לשעבר יומולדת ואנחנו מתכננים חגיגות משפחתיות שכוללות מלא אוכל. הכי מפתיע, ואל תצחקו עליי, גיליתי את נועה קירל... התאהבתי בה על מלא. פאקינג מוכשרת ברמות על, יפה, קול מטורף, עובדת וערכית. כן, שהילדים שלי ילמדו ממנה.

רד מהשמיים, אתה לא טייס... ;-)

 

 

לפני שבועיים. 9 בפבר׳ 2020, 22:20

נכנסתי למיטה וסתם נברתי קצת בפייסבוק. נתקלתי באיזה פוסט סוחט דמעות וכצפוי התחלתי לדמוע. מה שהיה פחות צפוי זה שמצאתי את עצמי ממררת בבכי מטורף ללא מעצורים, ולקח לי כמה דקות טובות להפסיק. ההרגשה כעת היא כאילו ירד לי סלע מהלב  הקלה שאין שנייה לה  

כעת זמן למדיטציה היומית שלי... מילים טובות ממני אליי ולהירדם. 

לפני שבועיים. 8 בפבר׳ 2020, 21:08

וללמוד כל הלילה עד שייצא עשן. 

כמובן שתוך כדי קריאה אני מקללת את המצב המטומטם הזה שאני נמצאת בו, תוהה על זכויות אובליגטוריות וסעיפי חוק ומפנטזת על הרגע שבו אגדל ביצי בת יענה ופשוט אעשה מעשה כדי להשתחרר. 

הצרה היא שאני מאמינה באנשים ומאמינה באהבה. ואם כבר אהבה, לא נותנים לה ללכת בגלל אגו... זה לא עניין של אגו, מטומטמת. זה פאקינג בן אדם ששם זין עלייך ועל הקשר שלכם... כן נו, אבל אני אוהבת אותו! איך אפשר לאהוב אדם שמתעלם מקיומך? שברגעי לחץ שם ברקס על העתיד שלך, שוכח לקחת בחשבון שיש ילדים בתמונה (או מתעלם גם מהם) ופשוט נעלם? תעמדי על זכותך הקניינית על חייך, כי נראה שהזוגיות שלכם פשטה את הרגל וזה הזמן לעשות פירוק שיתוף. 

אבל מה גובר??? את, את גוברת. את והילדים שלך גוברים על הכל. שבי ללמוד. יש לך עתיד שלם לפנייך. תזכרי מה שאני אומרת: שנה וחצי מהיום את במקום פצצה גם בלימודים (כי תסיימי), גם בעבודה וגם תגורי עם איש מקסים שיגיד תודה כל יום שמצא יהלום כמוך, ושביחד תטרפו את החיים. לא בקטע שתצאו בכל יום למקום אחר... פשוט יהיה לך שותף אמיתי. לא עוד ילד לגדל... אחד כבר לקחת לטיפולים כדי שילמד לדבר. את ממש לא הולכת לעשות את זה שוב. 

החלומות שלך נועדו להתגשם. מי שלא רוצה לקחת חלק בחייך, לא חייב. שלחי, ביי. 

 

 

לפני שבועיים. 8 בפבר׳ 2020, 13:55

חוסר הוודאות לגבי מה לעזאזל קרה ומה כבר עשיתי מוביל לזה שכבר שבועיים אני חושבת על זה, תוהה ומהרהרת. בלי לשים לב התחלתי להתנהג באובססיביות לגבי זה. הלוך ושוב. אובססיב קומפולסיב. 

לא די בכך, כיאה לאדם עם הפרעת קשב וריכוז, כל יום אני קמה בבוקר עם דחף אחר. אימפולסיביות. 

חוסר הרצון לחיות, התפרצויות הבכי וקשיי השינה חזרו. דיכאון וחרדות, מאובחנת. 

 

אז מה דעתכם? הנזק מספיק גדול? 

לפני שבועיים. 6 בפבר׳ 2020, 22:14

מאז שהכרנו, רציתי להיות האישה שלך, שאותה אתה מעריץ ועליה אתה מביט בגאווה בלתי מוסווית. ככל שהזמן עבר, המציאות טפחה על פניי, דהיינו נתנה לי סטירת לחי מצלצלת, והייתי זו שמסתירים, כי בושה. הייתי פרודה. 

באפריל לפני שנה התגרשתי, והבאת אותי בפעם הראשונה לבית ההורים. חשבתי שמצאתי עוד משפחה וגיליתי שלא ממש. רציתי גם אני להיות חלק מכם, והרגשתי שיש מין חומה שמפרידה בין חייך איתם לחייך איתי. כשניסיתי ליזום מפגש עם המשפחה שלי, זה מעולם לא יצא לפועל. 

אני לא יכולה להיות מישהי אחרת. אני יכולה רק להיות עצמי טובה יותר. זה אומר שאני פשוט אשקיע יותר בלימודים, יותר בילדים, יותר בעבודה. אחרת אני לא יודעת מה עוד לעשות... אתה הרי לא מדבר. אני לא יודעת אם טוב או רע לך. אני לא יודעת אם אתה רוצה ללכת לדרכך או להישאר. אני לא מבינה שתיקות, רק נפגעת מהן נורא. 

 

מעצמי אני יודעת לדרוש היטב. אז אולי תדרוש גם אתה מעצמך להיות גרסה טובה יותר של עצמך? בתור התחלה, נסה לתרגל כנות. יפתיע אותך עד כמה זה משחרר. 

לפני שבועיים. 6 בפבר׳ 2020, 6:54

כמעט טוב כמו שישנתי כשהרדימו אותי לשאיבת ביציות. 

אני אצטרך לעבור כל יום בנפרד. לקום, לשתות קפה, לעבוד, ללמוד, ילדים, כביסות, לכתוב, לצייר. כל הדברים הרגילים. לאט לאט זה יעבור. 

להקפיד על הכדורים. חשוב. 

לפני 3 שבועות. 5 בפבר׳ 2020, 20:13

ככה פשוט. מנחם. ולהיכנס למיטה. 

לפני 3 שבועות. 5 בפבר׳ 2020, 11:51

יום רביעי, שבוע 2.

התפרצויות בכי אתמול והיום. מטלטל וקורע. 

עדיין בלי תשובות

עדיין מתגעגעת. 

לא מסוגלת לתפקד, אבל מכריחה את עצמי. הבטן שורפת, סחרחורות, מרגישה רע. 

הכי חסר לי החיבוק שלו. החום שלו. הוא כעת מוצף ולא יכול להיות שם עבורי. אני לא מצליחה להבין את השינוי. לא מצליחה להבין איך משאלה פשוטה על העתיד שלנו זה הגיע למצב כזה. 

 

כואב עד מוות. 

לפני 3 שבועות. 3 בפבר׳ 2020, 22:33