בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Ozraein under cover

פסקת ההתגברות
לפני יום. שישי, 15 בנובמבר 2019, בשעה 17:39

לפני יומיים. חמישי, 14 בנובמבר 2019, בשעה 20:32

נראה לי שנחבטתי בכרית. או בענן של צמר גפן מתוק. למעשה, אני לא מבינה איך חייתי בלי טיפול כל השנים האלה. להיכנס לקשר, ולא משנה איזה, ממקום מלא? מי חשב על זה בכלל??? תמיד היה שם בור בלתי נסבל. פתאום הוא לא נראה כזה מפחיד. הוא אפילו נעים... 

היום היה השלב האחרון בתהליך שלי מולו. הוא הסביר את עצמו וקיבל חיבוק של סליחה מכל הלב. חוץ מזה הוא קיבל פסטה ברוטב עגבניות ואת הטלפון של הפסיכולוג. אין מחילה ללא חמלה, ואין חמלה ללא אכילה, ואין מצב שהבן אדם ישלים עם עצמו בלי טיפול. אז... אל תגלגלו עליי עיניים. טינה עושה רע לעור הפנים. אני מעדיפה לסלוח, לעזור איפה שאפשר ולתת את מה שלא יגזול ממני את השלווה. 

לפני 3 ימים. רביעי, 13 בנובמבר 2019, בשעה 10:46

השכן שלנו במשרד לייד יצא ונעל את הדלת. 

הוא קפץ לשומר לבקש שיפתחו לי, אבל עד אז אני פה. נעולה. לבד. זה בדיוק הרגע שבו אני מפחדת שיהיה לי פיפי לחוץ עוד מעט, או שדווקא בהקשר אחר, זה הזמן הנכון להצטנף מתחת לשולחן שלי ולהיות לי להדום. 

כבר אמרתי שהמשפט האהוב עליי הוא ״אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים״?

לפני 3 ימים. רביעי, 13 בנובמבר 2019, בשעה 09:05

אני חרדתית. לא ברמת הסיסמה אלא ברמת האבחון. אני התגלמות הבדיחה ״למה בתל אביב לא נרשמו נפגעי חרדה? כי כולם על ציפרלקס״. אבל לי זה לא עוזר במיוחד בעתות משבר כגון אלה. או שבעצם כן עוזר, כי אם היה קורה מה שעובר לי בראש, מצבי היה בכי רע. 

לקח לי שעתיים להירדם בלילה, מה שלא קורה אף פעם. פחדתי שתהיה אזעקה. התעוררתי המון, וכשישנתי חלמתי שאני צריכה להגיע לקומה למעלה ושמישהו חיבל במדרגות. זה מוטיב שכבר הופיע בחלומות. היה לי פתרון הפעם, אבל איכשהו החיבור בין הקומות היה ממש עקום.

אני רואה שהתהליך והטיפול מצליחים מצד אחד, ומצד שני עדיין קיים הקונפליקט עם ההרגל הישן להתקשר ולצרוח באימה: ״קח אותי מפה!!!! אני מפחדת!!!!״. אבל המציאות חזקה מהכל והיום גוש דן התעורר לבוקר של כמעט חזל״ש. מפה לשם, נרגעתי. קצת. יחסית. 

לפני 4 ימים. שלישי, 12 בנובמבר 2019, בשעה 18:10

בהיעדר ממ״ד, הופכת לקצת חסרת ביטחון... איף.   

לפני 5 ימים. שני, 11 בנובמבר 2019, בשעה 21:44

אני באמת מתקדמת. קשה לי ויש נסיגות אבל זה בגדול צפוי ומקובל ובסדר ואני סולחת לעצמי. יצאתי והכרתי אנשים נחמדים. קיבלתי קפה ללימודים. איפרתי מנויישת. נהניתי. 

כתבתי היום בצהריים וגם עכשיו אני כותבת. לבקשתי הוא מחק את הבלוג וימשיך לכתוב ביומנו, לא לעיניי. אני לא בנויה לציפייה הזו. מספיק. וכן, אני אדרוש את השקט הנפשי שלי אם יש צורך בכך. 

 

אממה, יש רגעים שבא לי להיות חבוקה בין זרועותיו, רגעים שחסרים לי כל כך, נשיקות עם טעם של עוד ועוד, ובא לי לצרוח: ״בייבי, אני מתגעגעת אליך כל כך!!!״. לכו תסבירו ללב שלי שמגיע לו יותר מאשר השיט הזה, למרות שנראה לי שהבין לבד. 

 

בנימה אחרת, אני מחפשת שותף או שותפה להופעות. יש הופעה של רביטל ויטלזון יעקבס ב-19.11 ויש הופעה של ג׳יין בורדו ב-4.12. ממש מתחשק לי ללכת, ובא לי אנשים חדשים וטובים בחיי. מי שרוצה לבוא ולא מצפה שאשפיל/אנצל/אדרוך בכל דרך שהיא, המממ... בפרטי וזה. ;-)

לפני 5 ימים. שני, 11 בנובמבר 2019, בשעה 09:19

זה מה שהולך להיות היום... ומחר... :-)

להגביר את האור. זה הכי חשוב. 

לפני 6 ימים. ראשון, 10 בנובמבר 2019, בשעה 20:13

״במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור״ (א.ד. גורדון).

 

לפני 6 ימים. ראשון, 10 בנובמבר 2019, בשעה 18:50

מצאתי על מה לכתוב... אשכרה! אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים. אני צריכה לראות שתי סדרות, את העונה הראשונה של כל אחת מהן. ולמה אין שיניים? כי אין לי טלוויזיה. חה!

איזה פאקינג מוזר שהכי בא לי טוב לשבת בבית שלו, עם הכלבה על הספה, ולצפות בטלוויזיה. לנשנש קצת דגני בוקר, לשתות מלא קפה, ללכת לישון צהריים, לצאת לטיול קצר ושוב לחזור ולהמשיך לצפות. 

יש דברים שקשה להתגבר עליהם, גם אם נראה שהם היו מזויפים. אחד מהם היא תחושת האושר שהרגשתי בבית שלו. מרווח, בהיר, נעים כל כך. נקי. שקט. כנראה שאצטרך למצוא בית אחר, עם אור אחר, עם איש אחר. איש שלי. 

לפני 6 ימים. ראשון, 10 בנובמבר 2019, בשעה 12:27

התחלתי בשחרור של חסימות פיזיות, והשלב הבא הוא לפתוח את הלב ואת הפה ולבקש:

אני רוצה חיבוק עוטף, חיבוק אוהב, חיבוק מכל הלב

אני רוצה שיביאו לי קפה ללימודים

אני רוצה לשמוע דברים טובים על האפרוח

אני רוצה להיות מרוכזת בכתיבה

אני רוצה מישהו שייקח אותי לקניות בסופר - פשוט כי אני מתעצלת ללכת ולא נעים לי להבריז

אני רוצה לצחוק. לבכות מרוב צחוק. להיקרע מצחוק. 

אני רוצה ללכת למסיבה של ״בחזרה לרוקסן״ בעוד שבועיים.

אני רוצה ללכת להופעה של רביטל.

אני רוצה נשיקה שתעשה לי פרפרים בלב.  

אני רוצה לנגן עם מישהו.

אני רוצה שכמו שאני מבסוטית מעצמי, זה שאיתי יהיה מבסוט ממני. ועד שזה יקרה, יש לי סבלנות של בדואי. ;-)