לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פקודת הנזיקין

עסקינן בתקיפה, בנגישה ובכליאת שווא
לפני 8 שעות. 22 בספט׳ 2020, 16:14

מתחשק לי לתפוס את הפסיכולוגית לשעבר של האפרוח ולתלות אותה מהתקרה תוך הצלפה בזרדים. אישה דפוקה. אני אומרת, אם נשבר לכם מהעיסוק שלכם, תחליפו ומהר. נראה לי שלה נשבר מזמן, אחרת אין הצדקה לכמה היא גרועה וכמה נזק היא עשתה לו ולנו. 

למרבה המזל עצרנו את זה והתחלנו לפעול לתיקון הנזקים. התפרצויות הזעם דורשות טיפול מיידי, ובעצה אחת עם הצוות החלטנו להצל את האובססיות הקטנות שלו ולבנות מערכת תגמולים שנועדו לשפר את מצבו ומצבנו. ימים יגידו אם זה הדבר הנכון. במקביל, אנחנו פועלים לקביעת אבחון מקיף כדי שיתאפשר לנו להחליט על הטיפול המתאים ביותר עבורו. 

הורות זה עסק קשוח. אין ספר הוראות, רוב הזמן הולכים באפלה. מצד שני, אני יודעת שדברים הולכים טוב כשהם מחייכים ונינוחים, או סוערים ונרגעים מהר. 

 

בכלל רציתי לכתוב על כמה מבאס זה דלקת בשתן וריטלין... צריכה ללמוד וכל הזמן יש לי פיפי. 

לפני יומיים. 20 בספט׳ 2020, 23:13

ועכשיו, אחרי שסערנו, אחרי הנגיעות, הנשימות והאנחות, אחרי התפרצות של פיזיות ומגע, אחרי החיבוק והמבטים ללא מילים... הוא בסלון, הלך לראות כדורגל. ואני? עוד מעט אלך לישון... ואת חסרה לי כאן, בגוף ובלב. 

בואי, את רצויה ואהובה. 

לפני יומיים. 20 בספט׳ 2020, 18:51

קודם הקשבתי לשיעור על חיפושים על ובתוך גופו של אדם. 

פלא שהתחרמנתי למוות???

לפני 5 ימים. 18 בספט׳ 2020, 0:12

נכון, כל הזין בקורונה. תכלה שנה וקורונותיה. 

אבל זו הייתה חתיכת שנה בשבילי, אי אפשר לומר שכולה הייתה חרא בלבן. שנה של טירוף מערכות, התחלות חדשות, התמודדויות שהייתי מעדיפה בלעדיהן, החלמה וצמיחה. 

הייתה שנה נפלאה בחלקה ואכזרית בחלקה. אבד לנו חלום, ובשנה הבאה עלינו לטובה אני מאמינה שנזכה בו בחזרה. הכל עניין של סבלנות. דברים לא קורים סתם. אתה רואה, גם הגוף כבר מראה סימני התאוששות. עוד מעט יבוא אור גדול אל חיינו  

שנה שבה גם אתה עשית דרך ארוכה, השארת מאחור חלק ממי שהיית רגיל להיות ואימצת לביתך וללבך לא רק אותי. זכית במשפחה, ואנחנו זכינו בך.  

בזמן שישנת טיטאתי את הבית וסידרתי את חדר העבודה. לא הרגשתי ממורמרת שאתה ישן ואני עובדת... הרגשתי שאני מטפלת בבית שלנו. אני אוהבת את זה. ״הבית שלנו״ היה החלום שלי בשנתיים ומשהו האחרונות. מחר אבשל לארבעתנו ארוחת חג. את החג הבא אני מקווה שכבר נחגוג סביב שולחן, כשכל ילדי המשפחה מתרוצצים מסביב ואתה מלטף את הבטן ההריונית שתהיה לי. 

 

 

מעניין מתי בכל הסיפור הזה אני אגיש לך כף רגל ענוגה כדי שתפנק בלשונך...

לפני 6 ימים. 16 בספט׳ 2020, 14:58

לקחת את הגוף לקצה גבול היכולת זה קל. הזיעה, פעימות הלב, הנשימות, אני כבר יודעת לזהות את זה. 

אבל לקחת לשם את המוח זה כבר סיפור אחר. מנה כפולה. סיימתי מצגת ואיתרתי פסקי דין למאמרים שאני צריכה לכתוב. עוד מעט אצרף לזה חומרים נוספים. ויש עוד בוחן מחר שצריך ללמוד אליו. טירוף מערכות. כואב לי הראש. דווקא אכלתי, אני לא מבינה ממה זה. לא התייבשתי, אני שותה...

המוח פועל בשתיים-שלוש חזיתות בו זמנית. לא, זה לא הקצה. זה רחוק ממנו דווקא. הגבולות שלי מתחילים להיראות לעין כשאני צריכה להתרכז לאורך זמן במטלה אחת ויחידה. אם הריטלין לא משפיע, אני מחזיקה 15-20 דקות בקושי. כשהוא משפיע, אני יעילה רק מהרגע שאני מצליחה להתיישב על הכיסא. ועד שזה קורה... 

למצוא את התרופה הנכונה זה כמו למצוא בן זוג טוב. לפעמים זה קורה בפוקס בפעם הראשונה, ולפעמים לכי תנסי את כל מה שיש עד שתמצאי את האחד. 

לפני שבוע. 11 בספט׳ 2020, 21:15

אנשים גיבורים גדולים כשמדובר באתר שבו הם חבויים מאחורי כינוי ונמצאים במרחק, כך שהם יכולים להטריד ללא הפרעה. 

אני רוצה לראות את אותו אדם עושה זאת כאשר הוא עומד מולי. למה לברוח כשאפשר לשלוח למיון עם שברים בפנים?

גם בתכלס, מילא שאתה מתחיל עם מישהי תפוסה, שרואים שהיא תפוסה. מישהי שגם כאשר הייתה פנויה, סירבה. מה לעשות? שלוש שנים נעולה על מישהו מסוים גם כשלא היינו יחד. קורה. גבר, מה היית עושה אם היו כותבים את זה לאחותך? ואל תגיד לי שאחותך לא בכלוב, אתה לא יכול לדעת. 

בדרך כלל אני חוסמת. וואללה, לא בזין שלי עכשיו. בא לי שהוא לא יהיה במרחב שלי. החסימה היא רק פלסטר, שמאפשר לי להתעלם מקיומו, ואני מעוניינת לשלול את קיומו באתר הזה בכלל. 

השיעור בדיוק דן עכשיו בזכויות טבעיות וחוקים טבעיים. זכות לכבוד, בין היתר. זכות למרחב בטוח. זכות להתנהל בנוח במרחב בעל תוכן מיני. לא ״גם״ במרחב בעל תוכן מיני. יש הבדל. באיזה קטע ההגדרה העצמית שלי נועדה לשרת מישהו אחר? בשום קטע. היא ממש לא. 

 

נשבר הזין, וכו׳. 

לפני שבוע. 11 בספט׳ 2020, 20:40

בזמן שאני ממתינה למחשב שיעדכן את עצמו, הוא מתאמן על שיר חדש. המחשב ב-30% שהושלמו והוא בודק ובוחן ועוקב אחרי השיר ביוטיוב. אני אוהבת להאזין לו מנגן. הוא מוכשר כל כך. ההופעה האחרונה שלו שהייתי בה הייתה כל כך מזמן... נראה שעברו שנים מאז הייתי בהופעה בכלל. לא רק שלו. 

אני פוזלת לכיוונו, מסתכלת על הכתפיים הרחבות שלו ומדמיינת את מה שאעשה לו... אם רק המחשב יואיל בטובו לסיים להתעדכן, גם יש סיכוי שזה יקרה. אחרת אני אשאר פה כל הלילה. יש לי עוד לפחות חצי שיעור להשלים. חצי שיעור זו חפירה של שעה פלוס. 

קצת חבל שאני צריכה לשמוע חפירות במקום את השיר. זה היתרון במגורים יחד, אני יכולה לשמוע אותו גם מחר. יש לו סבלנות ללמוד. גם במוזיקה, אם אני לא לוקחת ריטלין אני מתייאשת, וגם אז לא תמיד מצליחה להדביק את הישבן לכיסא. 

קבענו לשחות מחר בשש בבוקר. אני צריכה לזכור לקחת מנעול, ציוד שחיה, לבדוק אם יש מקדם הגנה בבית, לעשות מפשעות, לכוון שעון, לקחת את המחשב (כי לכו תדעו אולי יהיה לי זמן ללמוד שם עד שהילדים יגיעו). להוציא את בגד הים, לשים לו חלוק בתיק... להכין לילדים תיקים. חשוב. לקחת משהו לאכול, שלא אטרוף שם את כל המזנון. 

 

איזה מזל שהראש מחובר לצוואר. 

לפני שבועיים. 7 בספט׳ 2020, 1:54

יהיה מעניין להשוות את משך הזמן שלוקח לנו להזדיין עם משך הזמן שלאורכו אני מסוגלת ללמוד. עם הפסקות אני עומדת על 9 שעות נכון להיום. שיהיה לו בהצלחה עם זה. 

 

השפעת הריטלין פגה. בהחלט מפל ריכוז... אני, בצלילה ישירה למיטה. 

לפני שבועיים. 5 בספט׳ 2020, 22:11

אני יושבת במרפסת ומסתכלת עליו דרך החלון. הולך לפה, הולך לשם, מזיז את מתקן הייבוש, שותה ולבסוף מתיישב מול הטלויזיה. אני מחייכת בלב. אפשר לחשוב מה כל כך מדליק אותי באיש מותש מהחום (ומסופ"ש עם הילדים של זוגתו). מדליק? דווקא לא זה המינוח. שם על הספה יושב החבר הכי טוב שלי, האדם שעל עצתו אני סומכת ושבידיו הפקדתי את לבי. האיש הזה הוא שותפי לחיים. איזה ביטוי בומבסטי זה... אבל זה נכון. הוא חולק איתי רגעי בכי, תסכול, כעס, צחוק, ארוחות ערב, בלגן וזוגיות. עכשיו הוא לא מבין מה אני עושה, אז עושה לי כזה "מממ?" מאחורי הגב עם סימן שאלה.

החיים כל כך מורכבים לפעמים, איזה מזל שישנם אדם ומקום שמאפשרים לעגון בנמל מבטחים ולקרוא להם "בית". זה הרבה מעבר לאהבה או לזוגיות, ואפילו למשפחה. זה המקום הנכון להיות בו מי שאני, עם כל הטוב שבי ועם הדפיקויות שלי. מקום שבו לא ארגיש מטומטמת על שאכפת לי, ולא אהפוך אדישה וקהת חושים מרוב שהתאמנתי בלא להרגיש. אני יכולה לצחוק, לבכות, לכעוס, לצעוק, לראות טלוויזיה, להיות לבד, אני יכולה הכל - כי אני בבית. בעיקר אפשר להוריד מגננות, אפשר לחשוב בשקט ולתכנן את יום המחר ואפשר גם לחיות את הרגע וליהנות.

אפשר לכתוב פוסט בכלוב ואחרי שנייה להגיד לו שייכנס לקרוא. אפשר לנשום לרווחה. כן. זו רשימה חלקית בלבד.

 

 

אני מרגישה שגם היום הרווחתי אותך ביושר. תודה.

לפני 3 שבועות. 31 באוג׳ 2020, 22:26

יש ימים בהם דברים מתחרבשים, אבל מה זה מתחרבשים.... שבא לזחול מתחת לאיזו אבן ולהסתתר עד יעבור זעם. ימים שבא לבכות מרוב תסכול, כי מה שהשתבש כלל לא תלוי בי אבל עלול להיות בעל השפחות מרחיקות לכת עבורי. בקיצור, ימים שבא להרביץ לחצי עולם ולתבוע את חציו השני על רשלנות רפואית (ללא הצדקה, השיט הזה קורה לא מעט).

הגעתי הביתה תשושה ועצבנית. הייתי צריכה לעבוד. הוא בא, ישב ליידי קצת ועודד אותי עם הפורנו שלנו (גיטרות חשמליות, תירגעו). לאחר מכן הוא יצא ואני הצלחתי לסיים לכתוב מאמר ולראות טלויזיה. כתבתי לו מכתב בין לבין. 

התקשורת שלנו במיטבה בכתב. ככה מתאים לנו. ככה גם אפשר לחזור אל מה שנכתב ולהתנחם בו. כתבתי לו דברים שאני חושבת עליו. לשם שינוי זה לא היה מנקודת מבט זוגית בהכרח, אלא איך אני רואה אותו כאדם. אני מרגישה שהוא לא ידע שאני חושבת עליו את הדברים האלה. לפחות עכשיו הוא יודע... כמה חשוב לי שהוא יידע, שירגיש שרואים אותו. נכון, יש את הרמה של הבדס״מ אבל זה לא כל חיינו למרות שהוא נוכח לא מעט. אני מכירה אותו מבפנים ומבחוץ, מכירה אותו טוב. לא אתן לו להעביר רגע נוסף בחייו בתחושה אחרת ממה שכתבתי לו. 

 

הוא הבטיח שיכתוב בחזרה. אני סקרנית.