דיברתי עם אחותי על הבוקר
שתינו התנצלנו על דברים
אני אוהבת אותה, שאלתי אותה מה היא עושה היום כי רציתי לבוא
הייתי צריכה לדעת שהוא יהיה אצלה היום, זה היה צפוי
להגיד שלא כואב לי?
ברור שכואב לי.
שיתפתי אותה בכל מה שעובר לי בראש באותו הרגע, כשיתוף לא כבקשה לשנות דברים אלא נטו כשיתוף
שאלתי לפני כן כמובן, למדתי את הלקח של מה קורה אם לא שואלים.
אני יודעת שאני הולכת להתאבסס על זה היום
אני תוהה אם לקחת את עצמי לעורב היום, זה יעזור? אני לא יודעת.
כשהשעה תהיה שש אני ישר אחשוב עליהם
מה הם עושים עכשיו?
על מה הם מדברים?
כמה רחוק זה יתקדם היום?
כואב לי מאוד
אני עדיין הרבה יותר מאוזנת
אני לא מעיזה לשלוח לו הודעה, לפחות על זה הצלחתי להשתלט יותר מהר מהפעם הקודמת שמשהו כזה קרה לי.
אבל אני יודעת שאני הולכת להתאבסס על זה
על זה, על מה שקרה עם הפרפר
על הכל.
ובערב תמיד יותר קשה לי, גל הדיכאון תמיד יותר חזק.
ואני יודעת שאני אתאבסס מחשבתית על זה
וכרגע? כרגע אני לא יודעת איך לשנות את זה.
הלוואי ויכולתתי לשנות את זה
כל הסחת דעת שאני אעשה לא תעזור, אני יודעת את זה כבר
כי אני אסתכל באובססיביות על הקבוצה ועל אם מישהו מהם פרסם פוסט
הראש שלי הוא מקום כייפי, ביחד עם כל הבורדרליין
הדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה פרקטית לא להגיב להתאבססות הזאת חוץ מלכתוב כאן.
אני כבר לא יודעת אם זה מקום בטוח
אני לא יודעת מה אני מרגישה כרגע לגבי הבלוג שלי
אתמול החזרתי את כל הפוסטים שלי
.
הסברתי לה שזה לא רחמים עצמיים
אני לא חושבת שהיא הצליחה להבין
ולי אין איך להסביר את זה יותר
אני כל כך רוצה שזה יהיה רחמים עצמיים
היו לי כאלה בעבר
זה כל כך עדיף במובן מסויים על מה שאני עושה היום
להכאיב לעצמי בכל העוצמה ההרסנית שיש לי + להחליט שאני מכאיבה לא/נשים ושעדיף להם/ן בלעדי.
כואב לי
אני הולכת להתאבסס היום
זה הולך להיות יום קשה.
